מי שהכיר אותו יודע: מורשת רבין איננה השלום

האיש שנותר קרוב

יצחק רבין היה רמטכ"ל אהוב על החיילים. ממרחק השנים, היה מפתיע להיתקל פתאום ביומן קולנוע, יצור חדשותי שלא קיים עוד, שבו צולם טקס של סיום קורס קצינים באחד החילות, חודשים מעטים אחרי מלחמת ששת הימים. כשתמו הטקסים, חלק מהחיילים והוריהם החלו להתגודד ולהקיף במעגלי חיבה חמים את הרמטכ"ל, שנכח בטקס וגם גזר סרטי פלסטיק שחשפו את דרגות הקצונה. אפשר היה לראות את מבטי ההערצה לרבין מלווים באיזו חמימות. אצל משה דיין לא היו סצנות כאלה. הוא לא עורר קִרבה. היתה הערצה, אבל היה גם ריחוק.

רבין היה מנהיג צבאי שבמבט לאחור היחס אליו היה אינטימי יותר. ביה"ס כדורי שבו למד, אי־שם במורד מכפר תבור בדרך לצומת גולני, למרגלות התבור. בלהקת בצל ירוק שרו על העגל שהחבר'ה מסג'רה גנבו מהרפתות של "כדורי" כדי להביא לחדווה מתנה. החבר'ה מהסביבה שמעו מאחד הוותיקים כשהוא נזכר בערגה איך הוא וחיילי המחלקה הצטרפו לרבין בחיפושיו הנואשים אחר האקדח שהוא איבד בוואדי באזור ג'וערה. 1942, הפלמ"ח. זה אומר הכל.

אני מניח שיש היום כבר אנשים שלא מזהים את קולו המוכר כל כך של יצחק. כבר לפני שנים הבנתי שיכול להיות מצב כזה, כשביקשתי משותף לעבודה במערכת לבדוק בשבילי קלטת של נאום מסוים. האיש חזר אלי, והפיל אותי מהכיסא בשאלתו: מי מדבר שם בהקלטה? זה היה קולו של משה דיין. לא העליתי בדעתי שכבר יש אנשים שלא מזהים אותו. אז גם לרבין היה קול מאוד מזוהה, בס סמכותי, אולי בריטון, חיתוך דיבור פסקני, משפטי ניתוח שהקנו לו דימוי של בעל "מוח אנליטי".

מאחורי הבריטון הסמכותי הוקרנו ביישנות ופגיעות. חלקו במלחמת ששת הימים ובניצחון לא היה בולט. לאחר המלחמה החל הקרב על רבין. בשנים הראשונות אחרי המלחמה זה היה קרב על הקרדיט. האליטה של השמאל הציוני, הפלמ"חניקית, אולי האקדמית, וגם חלק מהאליטה התרבותית נלחמו למען רבין נגד מחנה משה דיין. לוי בן דבורה לכאורה נשכח בכלל בצידי הדרך, אף שאיך לומר את זה - חבר המשק הזה מדגניה ב' היה במקרה גם ראש הממשלה כשאבו ג'ילדה נפנף את הערבים מסביב ואמר: "חזרנו אל הקדושים שבמקומותינו כדי לא להיפרד מהם עוד לעולם". גם יגאל אלון המובס פוליטית קבע באיזו ועידה, בטח של הקיבוץ המאוחד, כי ששת הימים היתה הפרק המסיים של מלחמת השחרור.

רבין וחבריו לא העלו בדעתם ששטחים שנמסור לידי אש"ף יהפכו לבסיסי טילים וארגוני טרור. הוא נעלב כשנתניהו ושרון חזרו כמה פעמים על התחזית שמעזה יירו קטיושות וטילים על אשקלון, וגם רחוק ממנה. מילא מלבנון - אבל קטיושות מעזה? מי שמע על דבר כזה?!

הארגון של "אזרחים תומכי אשכול" החל לפעול למען רבין כ"אזרחים תומכי רבין". מלחמת ששת הימים השאירה אחריה גם את הסיפור שילווה את רבין כל חייו - ההתמוטטות הנפשית בעקבות פגישה קשה עם בן־גוריון, שהאשים אותו כי סיבך את ישראל במלחמה בהחלטותיו השגויות. משום מה בן־גוריון דווקא אהב את רבין. הוא שנא את הפלמ"ח ואת יגאל אלון, אבל ליצחק רבין רחש חיבה יתרה. האם זה משום שיצחק עשה את מה שבן־גוריון רצה בפרשת אלטלנה, ויגאל אלון, למשל, היה מחובר בעקיפין להוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי, קצין חף מפשע?

בגלל האוסלו ההוא

הטקסים והפעילויות במתנ"סים לזכר רבין ב־30 השנים האחרונות ניזונים יותר מכל מהעובדה שהדמות הדומיננטית בהנהגת המדינה מאז הירצחו של רבין היא זו של בנימין נתניהו. יש אומרים שסעיף האישום האמיתי, בסאבטקסט של אישומי הסרק במשפט נתניהו, הוא גרימת מותו של רה"מ רבין. סוג של עלילת דם שהוסיפה הרבה המוגלובין לעלילה של שנות ה־30, שכבר סבלה מהסתיידות.

בניגוד למדינות שבהן נרצחו מנהיגים, כולל נשיאים, רק בישראל הואשמו חלקים שלמים בציבור ברצח כאשמה קולקטיבית. הצרה הגדולה היא שבמותו, רבין ציווה לשמאל את הסכם אוסלו כמורשת מקודשת, ואילו הימין רואה בהסכם פעולה זדונית, שנעשתה בקורטוב של מרמה והולכת שולל. רבין עצמו לא היה מעלה על דעתו שיחתום עם יאסר ערפאת הסכם שאש"ף הוא שותף לו. זה קרה רק כחודשיים לפני החתימה הראשונה באוסלו, ואחר כך על מדשאת הבית הלבן. קודם לכן, הוא נשאר נאמן למשא ומתן עם "המשלחת הירדנית־פלשתינית" בוושינגטון, שאותו ירש מקודמו, יצחק שמיר.

כמו כן, נוצרה תחושה באופוזיציה לרבין שהוא שלף את המשא ומתן עם אש"ף ואת הסכם אוסלו יש מאין, תוך שהוא מסתיר את מדיניותו האמיתית במערכת הבחירות של 1992. אז נכון שהיתה הכחשה גורפת לגבי אש"ף כשותף להסכם עתידי, אבל רבין חזר ואמר בפורומים שונים, גלויים, שהוא מתכוון להקים אוטונומיה לפלשתינים בשטחים בתוך כתשעה חודשים מעלייתו לשלטון. זאת לא היתה כניעה לפרס וליוסי ביילין, אלא אם מתייחסים לעצם החתימה על האוטונומיה, שנעשתה מול ערפאת.

בכל החודש האחרון שלפני הבחירות בקיץ 1992 ליוויתי את רבין, ככותב של "עיתון תל־אביב", ידיעות תקשורת. שמעתי אותו מדבר על האוטונומיה בחוג בית באיזו שכונה בבאר שבע, והוא כמובן חזר על כך בפגישה עם מועצת ראשי הרשויות הערביות, שהתקיימה בשפרעם, אם אני זוכר נכון. גד בן ארי, הדובר שלו, היה ידיד שלי מהצבא ודאג להכניס אותי לפגישה, שלחלוטין לא היתה חוג מצומצם. מפלגת העבודה שמה על ערביי ישראל חלק גדול מהקלפים באותן בחירות. כדי לנצח, היתה דרושה השתתפות מוגברת של הערבים, ובייחוד הגברת ההצבעה לטובת המפלגה, שהעומד בראשה לא היה מחביבי המגזר. גם לקראת הבחירות בנובמבר 88' נכחתי בכמה אירועים של רבין. באחד מהם, במושב הררי בסביבות ירושלים, רבין, שהיה אז שר הביטחון, התבטא בבוטות ואמר: "אף אחד לא גירש יותר ערבים ממני".

אבל ב־92' הוא היה מפויס ונדיב. אף שלקהל הבורגני התל־אביבי הוא דיבר בלשון של "נוציא את עזה מתל אביב". העורף הוכה במסע דקירות, ומי שסבלו מכך היו מאות אם לא אלפים של פועלים עזתים שהתפרנסו במסעדות ובעבודות שיפוץ ותיקון, בעוד בדרום רבים מהעזתים אחזו במשרות קבועות ומשתלמות.

הומרץ רבין

יצחק רבין מייצג את תפיסת העולם של דור תש"ח וששת הימים. התפיסה הזאת שאחרי המלחמה מחכה לנו השלום. זה יותר איך להשיג אותו מאשר איך לתחזק אותו. מצד אחד הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, אבל נחזיק את השטחים עד שהערבים יהיו מוכנים לעשות איתנו שלום. אז "נחזיר" את השטחים - אבל לא כמו שעשינו ב־56', כשלא קיבלנו שלום בתמורה. מנגד, התרוצצה הנשמה של אחיזה בבקעת הירדן כחיץ ביטחוני - "הבקעה במובנה הרחב ביותר", כפי שהכריז רבין בנאומו האחרון כראש ממשלה בכנסת, כחודש לפני הירצחו, וירושלים בשלמותה לעולם לא תחולק, והסיסמה העקבית ביותר: ישראל לא תחזור לקווי 67'.

להשקפה הזאת התלווה חוסר ראיית הנולד. הוא וחבריו לא העלו בדעתם ששטחים שנמסור לידי אש"ף (הרש"פ) יהפכו לבסיסי טילים וארגוני טרור. הוא נעלב כשנתניהו ושרון חזרו כמה פעמים על התחזית שמעזה יירו קטיושות וטילים על אשקלון, וגם רחוק ממנה. כלומר, העם הכיר היטב ירי קטיושות על קריית שמונה ובית שאן ויישובי עמק בית שאן. אבל זה לבנון ועבר הירדן. קטיושות מעזה? מי שמע על דבר כזה?!

לקראת הבחירות ב־92', או מייד לאחריהן, יוסי שריד זעק: "יומרץ רבין". למעשה, בד בבד עם המפנה ההיסטורי של מפלגת העבודה, ובראשה יצחק, השמאל כבר נכנס למיטה עם חמאס, תוך מתן לגיטימציה לצבא הטרור של האחים המוסלמים לנשק. בדצמבר 1992 החליט רה"מ רבין לגרש 415 מנהיגי חמאס. הגירוש הפך בידי השמאל ובידי הנשיא קלינטון לניצחון תעמולתי, ובמידה רבה גם מבצעי חמאסי ואנטי־ישראלי. ממשלת רבין אולצה להשיב אותם לארץ (שולמית אלוני הצביעה בממשלה בעד הגירוש). אורי אבנרי, שהוביל את מאבק השמאל במה שנקרא "אוהל חמאס" מול משרד ראש הממשלה באותו חורף קשה, פרסם מאמר ניצחון שחצני ב"מעריב" (22.12.93): "ראה זה פלא: כמעט כל המגורשים חזרו הביתה ושוחררו, והשמיים לא נפלו... הטרור לא התלקח והארץ לא עלתה באש... לפני שנה, בשלושה אוהלים מול משרד ראש הממשלה, ישבנו יחד, חבורה של יהודים וערבים... חילונים ודתיים, כדי למחות על הגירוש". בכתבה אחרת, אבנרי עשה מאמץ למכור לציבור ולעולם את הברית החדשה בין השמאל הישראלי לבין חמאס: "חשוב היה לבשר לכל - לציבור היהודי, לציבור הערבי ולשוחרי זכויות האדם - שיש מחאה בישראל מול פני מעשה הגירוש". הוא דיבר על אי־חוקיות ועודד את חבריו: "יש רק נחמה אחת... ברור שהגירוש הזה היה הגירוש האחרון. פשוט אי אפשר לעשות זאת שוב. הגירוש כמכשיר הכיבוש מת".

האם במאורע זה הוכרע רבין ותועל לעבר הסכם אוסלו, מנסיגה לנסיגה? התפנית נגד אוסלו חלה בפיגועי ההתאבדות חסרי התקדים בין 94' ל־96', ובחטיפת נחשון וקסמן וכישלון מבצע החילוץ. חזרתם של מנהיגי חמאס לבסיסיהם בשלום מהחורף הלבנוני הטלוויזיוני היתה כנראה הגורם המעודד מספר אחת למתקפות הטרור, ולמעשה לקריסת ההסכם עם אש"ף. עד כמה שזה לא נעים, קלינטון, שלא העניק גיבוי לרבין ועוד נפרד ממנו במילים "שלום, חבר", הכשיל בכך את אוסלו עוד לפני חתימתו.

מורשת, קרב

אבל מורשת רבין הפכה לקיבעון, ורואים את זה בניתוחים הכתובים של אנשים כמו פרופ' אורי בר־יוסף, שמדבר מלב הממסד הביטחוני־מודיעיני הישן. הוא לא זז מהנוסחה הישנה של סיום הכיבוש באמצעות הקמת מדינה פלשתינית, כולל אותם חילופי שטחים שיקרבו את מנהרות חמאס חמישה מטרים מגדרות בארי ונחל עוז. מאחורי ההיצמדות לתוכניות הישנות מוטמעת הנחת יסוד: מתקפת הטבח של 7 באוקטובר ("השמיים לא נפלו והארץ לא עלתה באש") לא היתה תופעה ייחודית בהיסטוריה של ישראל, אלא עוד מגה־פיגוע של טרור, אולי קצת גדול יותר. ממש כמו שטוענים הפרשנים הפרו־פלשתינים, שזה משהו על הרצף הישן של מעלות, מינכן, אנטבה, אוטובוס הדמים; אלא שהישראלים נרדמו בשמירה.

התפיסה הישנה של השמאל לא רואה בפלשתינים אויב אסלאמו־נאצי, שואף נקם והשמדה, רווי שנאה אנטי־ציונית. כמו שרבין ראה בחלקים בימין את "רוצחי השלום", כך היום אנשי שמאל ומומחי ביטחון תופסים את "המשיחיסטים והסיפוחיסטים" בתור הבעיה העיקרית שצופן העתיד.

אחרי רצח רבין, צמרת צה"ל ומערכת הביטחון היתה מורכבת ברובה מבכירים שנשארו נאמנים למנהיגותו של רבין גם שנים אחרי מותו. הבולטים שבהם היו הרמטכ"לים אמנון ליפקין־שחק ז"ל ואהוד ברק. הם טפטפו לממשיכיהם בצה"ל ובתקשורת תפיסות ששיבשו את התודעה של האלופים וראשי הביטחון, כולל התנגדות חריפה לבנימין נתניהו. המסרים היו כי "אין פתרון צבאי לטרור", השתרשה דוקטרינה של ניהול "העימות המוגבל", הוצגו גרפים של השקעות כלכליות אל מול ירידה במספר הפיגועים. המתנחלים והתנחלויותיהם נתפסו כ"מכשול לשלום". וברמת הגולן, בסופו של דבר, רבין היה מוכן לסגת עד לקווי 4 ביוני 67'. אבל זה היה עולם שבו סוריה ושושלת אסד נחשבו מעצמה אדירה.

בסופו של דבר, הציווי של יצחק רבין אינו שלום, אלא הבקעה וירושלים והתנגדות למדינה פלשתינית עצמאית. זהו האתגר של מנהיגות העתיד, שמשימתה היא ליכוד הרוב בעם משני צידי המתרס להתנגדות חד־משמעית להקמת מדינה פלשתינית, תוך נכונות לשלם על כך מחירים גבוהים - כולל סנקציות. בנקודה זאת, המנהיגות של השנים הבאות יכולה לגייס את רוח רבין לטובת אחדות העם במאבק.