דרך ארוכה עברו המונחים "בוגד" ו"בגידה" מאז השמיעו אותם מפגינים בכיכר ציון נגד רבין בשנות ה-90 של המאה הקודמת, ועד שראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, השתמש בה, בהרחבה ובפירוט, כתיאור למעשיו של אלי פלדשטיין.
על רבין יצא הקצף בגלל הסכמי אוסלו: ויתור על שטחי מולדת לטובת ארגון הטרור אש"ף וייבוא ערפאת מגלות בטוניס כדי שיוכל להוציא לפועל פיגועים מרמאללה. פלדשטיין, במקרה הרע, חילטר לטובת יח"צ קטארי בעודו עובד עם לשכת ראש הממשלה. הוא העביר לכמה עיתונאים "ידיעות" שמציגות את קטאר באור חיובי כמתווכת בסוגיית החטופים. ממש קשה להבחין בין המקרים מבחינת חומרתם, אך קל לראות את ההבדל בין המאשימים: במקרה רבין, ההאשמות בבגידה באו מצד אזרחים זועמים ומפגינים משולהבים. במקרה של פלדשטיין – ראש ממשלה לשעבר, אדם מלב הקונצנזוס, השתמש במילה "בגידה" להטיותיה כמה וכמה פעמים בתוך פוסט אחד, שפורסם בשבוע שעבר:
"לשכת נתניהו בגדה במדינת ישראל ובחיילי צה"ל בשעת מלחמה (...) זהו אירוע הבגידה החמור בתולדות ישראל (...) סיוע בסתר לקטאר הוא בגידה בחיילינו (...)". עוד דרש בנט את התפטרות נתניהו והבטיח להקים ועדת חקירה בנושא מייד עם כניסתו ללשכת ראש הממשלה (אשרי המאמין).
נפתלי בנט: "בגידה - זה בדיוק מה שעשו אנשי נתניהו"
למחרת הרחיב בנט את היריעה והמטיר בגידות בשפע. הוא דיבר על יועצי נתניהו שבגדו, על הבגידה בלשכה, והדגיש כי לא השתמש במילים "הבגידה החמורה בתולדות ישראל" בקלות ראש. בהחלט לא בקלות ראש, אך נראה שבששון רב, כמי שסוף סוף הגיע הביתה ובאנחת רווחה מתיר את החגורה הלוחצת.
רצח רבין הוציא את המילה "בוגד" אל מחוץ לשיח הלגיטימי. נוצרה סביבה הילה של אופל, כאילו האשמת רבין בבגידה היא זו שגרמה לרציחתו. ישראל הפכה רגישה יותר להסתה, ובמסורת העממית והתקשורתית התקבע כי האשמת מאן דהוא בבגידה היא כפסע מרצח או העמדה בפני כיתת יורים. אמרת "בוגד" – משמע הסתת לרצח.
אפשר להבין את הרגישות. רצח פוליטי הוא אירוע מטלטל במדינה דמוקרטית, שבה חילופי שלטון הם עניין לקלפי. ואכן, רבים וטובים דיברו בגנות ההסתה והרחיבו את הגדרתה. עבר זמן עד שהתברר כי הוצאת המילה "בוגד" אל מחוץ לשיח, ויחד איתה האשמות רודנות, דיקטטורה ונאציזם – קשה לציבור מסוים בתנאים מסוימים. למשל, כאשר האיש שנבחר לראשות הממשלה אחרי רצח רבין נשאר בתפקיד יותר מדי זמן. הרבה יותר מדי זמן.
בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה לאחר רצח רבין נתפסה מן הסתם בעיני אותו ציבור כחטא על פשע. ניסיון עיקש התבצע לייחס לנתניהו הסתה נגד רבין. הניסיון התבסס על שלוש דוגמאות: נתניהו הלך בהפגנה ואחריו ארון מתים שעליו כתוב "רבין ממית את הציונות", עמד על המרפסת בכיכר ציון ומתחתיו נשאו כמה מפגינים דף מדפסת ביתית ועליו תמונת רבין במדי אס.אס, ופעם נאם נגד הסכמי אוסלו כאשר המפגינים צעקו "רבין בוגד". נשכחה תגובתו הנחרצת של נתניהו מהמרפסת: "לא עם הקריאות האלה", ובהפגנה אחרת הגיב: "הוא לא בוגד, הוא טועה. הוא טועה בגדול אבל הוא איננו בוגד. איננו בוגד. לא לא. יש לנו כאן עסק עם יריבים פוליטיים. לא עם אויבים".
במדינה שבה נוהגים בחרדת קודש במילה "בגידה" בגלל החשש לרצח פוליטי, בנט לא היה מעז להשתמש במילה "בגידה" בחופשיות כזו. אלא שהוא התפרץ לדלת פתוחה לרווחה. ככל שהשמאל מתקשה להסתגל לעובדה שנתניהו הוא מנהיג מקובל ואהוב, שנבחר שוב ושוב בבחירות דמוקרטיות וחופשיות, שבחירתו היא לא תקלה במערכת אלא מבטאת את רצון הציבור (אמנם לא כל הציבור, אבל בכל זאת ציבור גדול יותר מזה של השמאל), כך התרופפה המשמעת. אוקיי, ברור שאסור להאשים ראש ממשלה בבגידה, אבל לא התכוונו לנתניהו.
בעוד נתניהו ניסה להרגיע את הרוחות בהפגנות נגד אוסלו, עוסקים האופוזיציה ומפגיניה בשפיכת דלק על מדורת הרטוריקה. הרי הדמוקרטיה אכזבה אותם כשהניבה תוצאות שאינן לרוחם. הם כבר לא מגנים את המילה "בגידה" שכן מחיר האיפוק כבד עליהם. הם התכוונו שאסור להסית נגד ראש ממשלה שלהם, לא נגד נבחרי ציבור מהצד השני. ואפשר לשער שלא עולה על דעתם של בנט, או יאיר גולן, או שקמה ברסלר, או אהרן ברק, שהם מסיתים כאשר הם מדברים על צ'אושסקו, או על דיקטטורה, או על מלחמת אזרחים. לא לא. הם פשוט מתריעים בפני סכנה ממשית למדינת ישראל ולכן כללי הנימוס המקובלים, שהם היו שותפים לקביעתם, פשוט לא חלים עליהם. שעת חירום היא לישראל, והיא נמשכת כבר 40 שנה. ומצב החירום הוא נתניהו.
השמאל מאס בדמוקרטיה. אמנם הוא הוסיף את המילה "ודמוקרטית" בכל פעם שמזכירים שישראל היא מדינה יהודית, אך זהו מונח שמשתמשים בו רק כדי להדגיש שמדינה יהודית באמת לא תהיה כאן. בתוך כך התרוקנה גם המילה "דמוקרטיה" מתוכן. הדמוקרטיה טובה רק כאשר היא משיגה את התוצאות הרצויות. איך אמרה שקמה ברסלר: "הבחירות הבאות יקבעו איך תיראה ישראל לדורות. כי אם אנחנו לא מפרקים אותם באמת, אז הדמוגרפיה באמת כבר מדביקה פה את האירוע".
ברסלר מבטאת את הרוח שמאחורי מערכת המשפט, האקדמיה וחלקים מהתקשורת: כאשר תוצאות הבחירות לא לרוחם, כאשר הם מביטים בדאגה על השפעת הדמוגרפיה על הקלפי, הם עוברים לדמוקרטיה מהותית מבית אהרן ברק: החלפת ריבונות העם בעריצות של עורכי דין. בנסיבות כאלה השימוש במילה "בגידה" הוא לא טאבו, אלא עוד כלי בדרך לשלטון. ולמחנה ברסלר-ברק אין מישהו כמו נתניהו שיעמוד על המרפסת וינזוף בזועקי הבגידה. התהפכו היוצרות. הפעם המסיתים הם אלה שעומדים על המרפסת.
