יאיר דלאל: "אמרו לי 'לא נשמיע את זה, כי זה חצי בערבית"

שנות ה־90, קצה הערבה ימינה. פרות מגרשות זבובים טורדנים בזנב עייף, כשצלצול טלפון חותך את שגרת החום ברפת קיבוץ סמר. ביד עם כפפות גומי, יאיר דלאל מרים את השפופרת - "הלו". הקול מהצד השני מנומס וסוריאליסטי: "This is Maestro Zubin Mehta from Los Angeles". דלאל, רגיל למתיחות של חבריו לקיבוץ, מנתח בלי לחשוב פעמיים. "הייתי בטוח שזה אחד, בני, שהיה עושה קטעים כאלה ל'ארטיסט'", הוא נזכר וצוחק ממרחק השנים.

אבל הטלפון צלצל שוב. "למה אתה מנתק?", שאל המאסטרו, הפעם קצת פחות סבלני. "פתאום הבנתי שזה אמיתי", מוארות פניו של דלאל. מאסטרו זובין מהטה אכן היה על הקו. הוא נתקל בסקיצה של דלאל לשיר בשם "זמאן אל־סלאם" (זמן השלום), וביקש לעבד אותה לתזמורת פילהרמונית ולמקהלה - ולבצע את היצירה במהלך טקס הענקת פרס נובל לשלום ליצחק רבין ז"ל באוסלו. דלאל, בעודו עומד מילוליטרלי בתוך הבולשיט והקאושיט, הרגיש את הקרקע נשמטת תחת רגליו. "אני אומר לעצמי - 'אלוהים, זה אמיתי? זה קורה? איך אני עושה את זה?'".

הסצנה ברפת של סמר היא אולי התמונה המזוקקת ביותר לרגע השינוי בחייו ובפועלו של יאיר דלאל. באותה העת, דלאל חגג את יום הולדתו ה־40 והתגורר בקצה כביש 90 - לא בדיוק הגיל, הזמן או המקום שבהם מתחיל סיפור הצלחה. אמנם הוא כבר היה יוצר, מחנך, וגשר אנושי בין עולמות מוזיקליים, אבל חותמת כזאת לאיכות עשייתו הוא עוד לא קיבל.

30 שנה אחרי כן, כשארונו עמוס בפרסים יוקרתיים שקיבל לאורך השנים בארץ ובעולם על עשייתו המוזיקלית, דלאל מציין את יום הולדתו ה־70 במופע חגיגי (ֿ10.11.25) במסגרת פסטיבל העוד בבית הקונפדרציה בירושלים, שבו יתארח דודו טסה. אנחנו נפגשים במדשאות מכללת ספיר, שבה דלאל מלמד. מכאן נצא למסע בין בגדד, רמת גן, דרום לבנון, אום כולת'ום, דאוד אכרם, מוזיקה קלאסית, מוזיקה עיראקית, חלילית, כינור, עוד, גיטרת בלוז ומדבר, הרבה מדבר - המקום שבו, מבחינתו של דלאל, הכל תמיד מתחיל ונגמר.

פרק א': כנר נולד

דלאל נולד ב־1955 לזוג יוצאי עיראק. "גדלתי ברמת גן־גבעתיים, שכונה מעורבת", הוא מספר. "אהוד בנאי למד שנה מעלי בבית ספר 'קלעי'. כשהוא מדבר על 'בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון', הוא מדבר על התיכון הזה". הבית היה עיראקי, אבל הסלון היה קהיר. "ההורים שמעו מוזיקה ערבית קלאסית - אום כולת'ום, עבד אל־ווהאב. אבא שלי הכיר את כל עבד אל־ווהאב בעל פה. אבל בשכונה שמענו רוקנרול. אני איחדתי את העולמות האלו וגם נקרעתי ביניהם".

למרות הסטריאוטיפים על ״תחנות הבושה״, דלאל תפס את המוזיקה המזרחית אחרת לגמרי. "הייתי מאלה שלא אמרו להורים שלהם לסגור את הרדיו", הוא מדגיש. "לאבא שלי היו חברים, חלק מהתזמורת של זוזו מוסא, שהיו באים, מנגנים ושרים. אני אהבתי את זה - בניגוד לאחותי, שהיתה צעירה ממני בשנתיים. מהמדרגות היא היתה צועקת: 'אמא, תכבי את הרדיו, הבאתי חברים!'".

הזרע המוזיקלי נטמן עוד קודם לכן, בגיל 4 או 5. "היה ברמת גן מקום שקראו לו 'בית האזרח', ושם היתה כל שבוע חאפלה של עיראקים. ההורים שלי לקחו אותי, ראיתי שם עוד, קאנון, כינור - ונדלקתי על הכינור".

זה לא היה רק הכלי שמחבר בין המערב למזרח - זו היתה גם הדמות. "היו לו משקפיים כהים, ולידו עמד בקבוק מים, שלא היו בו מים אלא עראק", צוחק דלאל. "לימים התברר שזה היה דאוד אכרם (מגדולי הכנרים והמלחינים היהודים בבגדד, ד"פ). לא יודע אם אהבתי את המוזיקה, אבל הייתי מרותק לסאונד של הכינור".הילד התעקש. "אמרתי לאבא שלי 'אני רוצה ללמוד כזה'. הוא אמר לי 'חכה עוד שנה'".

"באתי למורה והתחלתי לנגן לה שיר ששמעתי ברדיו - 'בג'ומבלאט חי משיח הזקן', מ'סאלח שבתי'. זה נשמע לי הכי מזרחי שאפשר לנגן בקונסרבטוריון. היא התרשמה, ואמרה לי 'בוא, אני אלמד אותך לכתוב את זה'"

אחרי שנה של התעקשות ושיעורי חלילית, האב נכנע. "הוא לקח אותי לקונסרבטוריון, ובשלב מסוים המורה אמרה לו 'או שתלמד אותו כינור, או שתיקח אותו מפה, אין לי כוח אליו'. באמת, לא הבנתי שום דבר בשיעורים, אבל אחרי כמה חודשים באתי למורה והתחלתי לנגן לה שיר ששמעתי ברדיו - 'בג'ומבלאט חי משיח הזקן' (מתוך סאלח שבתי, ד"פ). זה היה נשמע לי הכי מזרחי שאפשר לנגן בקונסרבטוריון. היא התרשמה שלמדתי בעל פה, ואמרה לי 'בוא, אלמד אותך לכתוב את זה'".

דלאל החל ללמוד מוזיקה קלאסית - והקרע בין המזרח למערב החל להתאחות. הגשר נבנה מעל נהר הזמן.

פרק ב' : אייבי נתן בלוז

הכיוון המוזיקלי הבא שאליו נחשף דלאל היה מערב, דרך תחנת רדיו פיראטית. "היתה אז תחנת 'קול השלום', והיא הרסה לי את כל הבגרות", הוא מחייך. "היינו שומעים יום ולילה אייבי נתן. פתאום אתה שומע אולמן בראדרס, קרוסבי, ביטלס, ניל יאנג - היתה להם תקליטייה יותר טובה מכולם".

בגיל 14 הוא חווה התגלות. "אני שומע את הכנר פאפא ג'ון קריץ' מנגן עם ג'פרסון איירפליין, ומה זה מזכיר לי? את הסאונד המזרחי של דאוד אכרם. אולי בגלל איך שהוא ניגן, או שהוא אולי כיוון את זה אחרת. ואז נדלקתי על הבלוז, דלקה רצינית".

הבלוז הפך לשפה שבה שני העולמות שלו היו יכולים לשוחח ביניהם. דלאל למד את מבנה הבלוז בהרצאות של מל קלר, במקביל המשיך לנגן מוזיקה קלאסית (ובין השאר הופיע עם הפילהרמונית הצעירה) - ואז הגיע הצבא, שם שירת בנח"ל ובשריון.

הכינור הקלאסי נדחק עם הזמן הצידה. "התחברתי אז למועדון הרוק של שאול גרוסברג בבית ליסין והכרתי שם את פורטיס", הוא מספר. "הקמנו את 'פורטיס והחברים הטובים', שאני הייתי אחד מהם. הם היו ממציאים סיפורים כדי לשחרר אותי מהצבא לערבי ההופעות. על השלטים הם קראו לי 'כנר הבלוז הקריזיונר - יאיר דילן', כי דלאל זה לא היה שם מתאים בזמנו".

השחרור מהצבא הוביל את דלאל עמוק אל המדבר. "הייתי חייב לממש את האהבה שלי למדבר, אז קניתי גמל והסתובבתי שנה וחצי בין ישראל לסיני. הייתי מדריך טיולים, רוכב שעות על הגמל שלי בין הדיונות, מנגן למדבר". לימים תתועד התקופה הזו בסרט "אין לי ג׳יפ והגמל שלי מת".

בשלב מסוים, הישראליות קראה לדלאל לחזור מהמדבר, אל הקצה השני. "ב־1982, מלחמת לבנון, התגייסתי למילואים ועברתי כמה קטעים ממש מפחידים שהכניסו אותי לטראומה״. כמי שמכיר את דלאל שנים רבות, הוא נראה לי הכי רחוק מההגדרה הזו. שליו וחייכני. אבל מתברר שלא הכל רואים בפנים צרובות השמש. ״עד היום זה חוזר אלי, לצערי אתה לא באמת נרפא מזה".

מלחמת לבנון היתה עוד נקודת מפנה מכריעה בחייו. "עם כל הטראומה מהקרב בסולטן יעקב, הרמתי טלפון למדרשה למורים למוזיקה ואמרתי להם - 'אני רוצה להירשם'. עובדיה טוביה אמר: 'תבוא'. אמרתי לו: 'אני בלבנון'. הוא אמר: 'נחכה לך, תגמור את המלחמה ותבוא'".

הוא הגיע ללימודים "עם צלצולים באוזניים" ועם החלטה נחושה להיות מורה למוזיקה. וכך היה. עם סיום לימודיו הוא ירד דרומה, לקיבוץ סמר, כדי לשוב ולהיות קרוב לאהבתו הגדולה - המדבר. הוא עבד ברפת, והחל ללמד מוזיקה ביוטבתה.

קיבוץ סמר של שנות ה־80 וה־90 היה יותר קומונה היפית מקיבוץ. מקום מפלט בקצה המפה למי שחיפש חיים מחוץ למרוץ העכברים. בימי שישי, דלאל ומוזיקאים נוספים מהקיבוץ ניגנו דילן ורולינג סטונס בחדר האוכל, אבל בסתר ביתו הוא חזר בשקט לשורש השורשים. "התחלתי לנגן על עוד בקיבוץ, אבל הוא היה מוסתר בחדר ואף אחד לא ידע.

יום אחד נכנס לחדר שלי רוני דלאל, קרוב רחוק, וראה את העוד. הוא אומר לי: 'מה, אתה מנגן עוד ואנחנו לא יודעים? נגן לי את 'אינתא עומרי'. התחלתי לנגן, ואיכשהו זה כבר לא היה משהו שצריך להסתיר״.

פרק ג': בשכל וברגש

החיפוש אחר שורשים במדבר הוביל את דלאל להחלטה ללמוד את המוזיקה העיראקית של ילדותו. הדבר הוביל למסע מפרך. פעם בשבוע הוא היה עולה על אוטובוס חצות מקצה הערבה, ונוסע חמש שעות לתל אביב, כדי לפגוש את המאסטרים האחרונים של המוזיקה העיראקית, חבריו של אביו.

הוא פיתח שיטת לימוד אצל שני מורים, שהיו הפכים מוחלטים. "באתי לסלים אל־נור (מלחין, נגן ומעבד, מחלוצי המוזיקה הערבית בישראל, ד"פ). הוא הסתכל עלי ואמר לי 'למה? אתה מנגן קלאסי וג'אז?'. הסברתי לו, והוא אמר 'בסדר, אני אלמד אותך, בתנאי שאתה מנגן איתי 50 שנה'. הוא היה בן 60, אבל אצל העיראקים זה אפשרי".

"הקמנו את 'פורטיס והחברים הטובים', שאני הייתי אחד מהם. הם היו כל הזמן ממציאים סיפורים כדי לשחרר אותי מהצבא לערבי ההופעות. על השלטים הם קראו לי 'כנר הבלוז הקריזיונר - יאיר דילן', כי דלאל זה לא היה שם כל כך מתאים בזמנו"

השיעורים אצל אל־נור היו חוויה אינטלקטואלית. "הוא היה הכי פדנט בעולם, ממש יקה בגדדי", מספר דלאל. "ב־8 בבוקר בדיוק הייתי דופק לו על הדלת, ואז היינו יושבים עד חמש אחר הצהריים. זה שיעור. כל מה שיש לו להעביר הוא ילמד אותך - אבל אסור לרשום! 'למה?', שאלתי אותו. 'אתה תלמד כמו שאנחנו למדנו - בעל פה'. אז הייתי יורד למטה וכותב במדרגות".

משם, המשיך דלאל למאסטר השני, שהשלים את החוויה. "הייתי נוסע ממנו ליוסף אל־עוואד (נגן העוד יוסף שם טוב, שניגן עם גדולי המבצעים והמבצעות במוזיקה העיראקית, ד"פ), שהיה טיפוס אחר לגמרי. אצלו הכל היה רגש. היית שואל אותו 'איזה מקאם זה?', והוא אמר לי 'תשמע, אנחנו יש לנו שמיעה. אתה תשמע ותחליט'. שניהם השלימו לי את החוויה הלימודית - אחד שכל ואחד רגש".

דלאל נשאר אצל עוואד בכל שיעור עד לאוטובוס חצות הבא, ואז חזר לקיבוץ, לרפת ולהוראה. במשך השנים הקשר האישי בין התלמיד למוריו העמיק עד הסוף, מילולית. "יוסף נפטר לי בידיים", מספר דלאל. "הוא אמר לי בערבית 'תביא לי סיגריה'. אמרתי לו 'מה סיגריה?', והוא אמר לי 'יאללה, סיגריה אחרונה מותר', עישן ומת".

דלאל הרגיש שהמורשת עברה אליו. "דאוד אל־אכרם היה גם מעשן, יש לו תמונה עם סיגריה בפה שהאפר נופל לו על הכינור. הבן שלו נתן לי את הכינור הזה במתנה, והוא אצלי בבית עד היום".

פרק ד': סלאם עליכום

שנות הלימוד האינטנסיבי, יחד עם האהבה לבלוז ולמדבר, הפכו לקלטת שדלאל הקליט בביתו במדבר. ״קראו לה 'סלאם - בלוז מן המדבר', ואני מנגן שם על עוד וכינור". דלאל חילק עותקים לחברים, ואיכשהו שלח גם עותק לדן גולן, שהיה האחראי על קשרי תרבות במשרד החוץ.

הצעד התברר כגורלי. ב־1994 הגיעה לארץ שגרירת רצון טוב פינית בשם אריה סאיומה, וחיפשה מוזיקאים שישתתפו בפרויקט מוזיקלי למען השלום, בהתנדבות. לאחר שהניסיונות נכשלו כי הישראלים סירבו להתנדב, גולן נזכר בנגן העוד ההוא מהקיבוץ.

דלאל הקים אז את מקהלת "קולות השלום" היהודית־ערבית ביפו, ונסע לפגוש את הנציגה הפינית. "אמרתי לה 'יש לי שיר', והיתה לי בתיק קסטה עם השיר 'זמאן אל־סלאם'". היא שמעה, נדלקה, והכריזה שהיא רוצה שזובין מהטה ינצח על זה. אמרתי לעצמי 'כן, בסדר'".

ואז הגיע הטלפון לרפת, ואחרי שדלאל הבין שלא מדובר במתיחה, הגיעה משימה מונומנטלית בכל קנה מידה: עיבוד לתזמורת סימפונית ומקהלה בתוך שלושה שבועות, לטובת מופע השלום באוסלו. "מי שהציל אותי היה אילן מוכיח (מלחין, מנצח, מעבד, ממקימי ביה"ס למוזיקה רימון, ד"פ)", הוא מספר. "הוא אמר לי 'בוא תפגוש אותי ברימון'. שרתי לו את כל העיבודים בפה, והוא עשה מזה אחלה עיבוד, הכל בכתב יד. בתמורה הוא ביקש זוג כרטיסים לאוסלו, לטיול".

בשלב הבא עלו שאלות לוגיסטיות: מאיפה משיגים מקהלה של 50 ילדים פלשתינים ו־50 ילדים ישראלים להופעה? "היה לי חבר ברשות הפלשתינית", נזכר דלאל. "אמרתי לו 'אני צריך 50 ילדים'. אמר לי: 'וואללה, בוא מחר'. עם המקהלה הישראלית זה היה יותר מסובך. ההורים התלוננו: 'מה פתאום פלשתינים?'. בסוף איכשהו הכל נתפר בלחץ השעה, אבל היתה עוד בעיה - איך עושים חזרות עם מחסומים באמצע? יצא שהפעם הראשונה שעשינו חזרה עם הילדים הישראלים והפלשתינים ביחד היתה במטוס.

"הייתי שמח, סתם בשביל הסקרנות, להקים שוב את המקהלה הנהדרת הזו, 'קולות השלום', של הנערות הערביות והיהודיות. היא פורקה בתקופת הקורונה ולא חזרה לפעול. עיריית תל אביב הפסיקה לתקצב את זה".

ההופעה באוסלו היתה הצלחה מסחררת. הרדיו הנורבגי הקליט אותה, והיא הפכה להיילייט של אלבום הבכורה שלו, "עלעול". "מאז התחלנו לשוטט בעולם", הוא אומר. "זה לגמרי סיפור סינדרלה, לפרוץ מהרפת בגיל 40 ולהפוך ממורה למוזיקה בבית הספר, למוזיקאי שמופיע בכל העולם".

פרק ה': מחוץ לפריים

ההצלחה הבינלאומית היתה מיידית. "הייתי האמן הישראלי שהופיע הכי הרבה בפסטיבל Womad של פיטר גבריאל, ניגנתי איתו בג׳אמים של הפסטיבל, והוא מינה אותי להיות הג'אם מאסטר".

דלאל הבין שמה שיש לישראל לייצא לעולם זה המפגש בין מגוון הקהילות העצום בארץ. הוא שכנע את אנשי ה"אוזן השלישית" לרדת למדבר עם גנרטור וציוד הקלטה, ולהקליט אלבום לייב אותנטי באוהל, עם בדואים משבט עזאזמה. "אמרתי לאורי ברק שהקליט - ״תקשיב, כאן אין דבר כזה חזרות - הכל מקליטים'".

דלאל הקים את מקהלת "קולות השלום" היהודית־ערבית ביפו, ונסע לפגוש נציגה פינית שחיפשה מוזיקאים מקומיים. "אמרתי לה 'יש לי שיר', היא שמעה, והכריזה שהיא רוצה שזובין מהטה ינצח על זה. אמרתי לעצמי 'כן, בסדר'"

התוצאה המוצלחת הובילה אותו להקלטת אלבום באולפני ECM הנחשבים, אבל אין נביא בעירו - או, במקרה שלו, במדברו - ובישראל הסיפור היה שונה. "קראו לנו פה 'מוזיקת עולם' - ומאוד כעסתי על זה. מה זה?! למה אתם משמיעים רק מיינסטרים? להקה שעושה מוזיקה אירית באירלנד - איך היא נקראת? מוזיקת עולם? לא. 'סולו עראק' זה מכאן. זה היה נהדר להצליח בעולם, אבל זה הרג אותנו פה בישראל".

התיוג האמורפי הכניס את דלאל לגטו. "לא השמיעו אותנו ברדיו, לא קיבלנו תמלוגים, ולא הצלחנו לקבוע הופעות", הוא משתף, ומסביר שהכאב הגדול ביותר הגיע מהשידור הציבורי. "ברשת ג' אמרו לי 'אנחנו לא יכולים להשמיע את 'זמאן אל־סלאם' כי זה חצי בערבית'". ״אמרתי להם 'זו שפה רשמית של מדינת ישראל, ואי אפשר להשמיע אותה ברדיו הישראלי!'".

וכך, דלאל צפה מהצד בפריצה הגדולה של הזמר הים־תיכוני ללב המיינסטרים, בעוד המוזיקה האתנית של עדות ישראל נדחקת הצידה. במבט מפוכח, הוא מביט לאחור והצידה בלי כעס. "עומר אדם זה פופ ישראלי מצליח, שהצליח לשלב הכל", הוא אומר בנימת השלמה.

"מצד שני, כשאני שומע את כל האמנים בקו שלו, אני מרגיש שזה כמו מפעל פופ שלא מוצא את הגרעין האותנטי שלו", הוא אומר. "היום יש אותנו, הזקנים, שממשיכים בהארדקור האתני הזה, ואנחנו נשארים בחוץ. חוץ ממארק אליהו שהצליח לגעת קצת במיינסטרים הישראלי, וגם הוא כוכב גדול יותר בחו״ל מאשר בישראל, רוב המוזיקה האותנטית שלנו לא במיינסטרים. לא בפסטיבלים גדולים, אלא בפסטיבל העוד והסופי".

פרק ו': עם דודו ודודיו

לצד התסכול מהרדיו, דלאל רווה נחת בעולם היצירה וההוראה. "תמיד רציתי להיות פדגוג", הוא מגלה. "עד היום אני נשאר ללמד בגלל האהבה". הוא לימד 20 שנה ברימון ("מירי מסיקה למדה אצלי. היא שרה את 'אינתא עומרי', כי היא היתה בשיעורים אצלי") וכיום הוא מלמד במכללת ספיר ובבית הספר למוזיקה מהמזרח כולנא, בירוחם). "אני יומיים בשבוע בדרום, וזה ממלא את הלב שלי בכמיהת המדבר. כמה שאני מנסה, אני לא יכול לעזוב את המדבר לגמרי".

השבוע הוא יעלה לבמת פסטיבל העוד הבינלאומי של בית הקונפדרציה בירושלים, שאותו יסד וניהל אמנותית בשנתיים הראשונות (כיום מנהל אותו אמנותית אפי בניה). לצד דלאל יופיע דודו טסה. זו סגירת מעגל מושלמת. החיבור עם טסה הוא עמוק, דורי, ונוגע בשורשי המוזיקה העיראקית.

"דודו נכנס לזה בגלל שאמא שלו לקחה אותו להופעה שלי לפני 25 שנה", מספר דלאל. "עשיתי בתיאטרון ענבל מחווה לאחים דאוד (אל־כוויתי), ומי עושה מחווה לאחים אל־כוויתי בארץ? אז מובן שאמא שלו, שהיא הבת של דאוד, סחבה את דודו לשמוע מחווה לסבא. אמרתי לו 'דודו, תיקח את זה, זו גם העבודה שלך לשאת את המורשת הזאת', והוא לקח את זה ועשה עם זה את הפרויקטים המופלאים שלו, שהגיעו לכל העולם".

"לפני הכל, יאיר הוא אמן בחסד, מוזיקאי נפלא ונגן מחונן", מחמיא טסה. "הוא האיש שתיווך לי את המוזיקה של סבא שלי. בלעדיו לא הייתי מצליח להיחשף בצורה כל כך אלגנטית ועמוקה למוזיקה המורכבת, הרגישה והאצילית הזאת.

"אני משוכנע שכל אדם ששורשיו ומשפחתו מארצות ערב חייב ליאיר דלאל את הסרת הלוט מעל המוזיקה המופלאה מהבית. בתקופה שכולם התביישו והצניעו את שורשיהם, יאיר היה חלוץ אמיץ שהשמיע, חקר, חשף את תרבות יהודי המזרח תחת כל פנס, וגם הדליק את הפנסים בעצמו. למדתי ממנו המון".

בגיל 70, עם שתי בנות מוזיקאיות (שני בבלוז ועלמא בקלאסי), דלאל כבר לא הילד הקרוע בין קול השלום לרדיו בגדד. הוא גם לא "יאיר דילן" ממועדון הרוק, ולא החולב המופתע מהרפת. הוא מאסטר מוזיקלי ישראלי, שבתוכו כל העולמות האלה - קלאסי, אתני, רוק, מדבר - חיים בהרמוניה בכפיפה אחת. האיש הוביל כאן מהפכה - ולא משנה כמה יתעקש להצטנע. "אני מנסה להיות גאה במה שעשיתי עד היום, אבל עדיין חושב שזה לא מספיק", הוא אומר. "יש לי גם רצון לכתוב לפחות שני ספרים. מה הייחוד שלי? לא יודע, אני זמר עם עוד וכינור, שמנגן ושר".