בפעם הראשונה לא נפגשנו בעצם. חטיבה 8 של אלברט מנדלר היתה פרוסה במדבר פארן. ימי ההמתנה, שנמשכו רק שלושה שבועות, נראו לנו כמו עשר שנים. שלוש פעמים קיבלנו פקודה להסיר את רשתות ההסוואה מן הרכב שממנו היינו אמורים לבקש סיוע מחיל האוויר כשתתחיל המלחמה. פעמיים ניתנה הפקודה לפרוס אותן מחדש. נאצר חיכה לרבין, לוי אשכול נאם את נאומו המגומגם, שגרם לנו לחשוב שאין מי שיחליט בירושלים, האלוף חיים הרצוג דיבר בטרנזיסטור והיה היחיד שהרגיע. פעם אחת אפילו אספו אותנו וראינו סרט בשחור־לבן עם תרגום בכתב יד, בצד. לפעמים התאים התרגום למה שהתרחש על הסדין הלבן, ולפעמים לא.
ואז אמרו שעוד מעט ינחת הרמטכ"ל. פקדו עלינו להישאר במקומות שבהם היינו פזורים. עמדתי על דיונה, אשר ממנה אפשר היה לראות את מפקדת החטיבה. הגיע ההליקופטר, שגרם לסערת חול צפויה, וממנו יצאה דמותו המוכרת של רב־אלוף יצחק רבין, שעד אז צפינו בה רק ב"יומני כרמל".
זו לא היתה פגישה, כמובן, אבל איכשהו האיש בחאקי, חבוש בכובע המצחייה שלו ובמשקפי השמש שלו, העניק בביקורו הקצר תחושה ש"זה בסדר". שיש מי שיודע שאנחנו זרוקים במדבר וממתינים לפקודה לצאת לקרב.
לימים סיפרתי לו על האירוע ההוא. "נו", היתה תגובתו כמי שמצפה ממני לאיזה פאנץ' שמשנה בדיעבד את העלילה. "שום דבר", עניתי לו, "אבל כובע המצחייה המרגיע שלך הוא משהו שאיני יכול לשכוח". האיש הביישן הזה, שרצה להיות מהנדס מים, מצא עצמו ראש ממשלה בשתי תקופות כהונה שונות - האחת כהונת בוסר בלתי מוצלחת, והשנייה כהונתו של בעל ניסיון ששינה את פני המדינה.
בפגישתנו "השנייה" היה בין תפקידים. הוא חזר מוושינגטון, שבה כיהן כשגריר, ואני הייתי כתב ביומון "דבר" שנשלח לראיין אותו בביתו שבצהלה, על רקע השמועות שהוא עשוי לכהן בכנסת הבאה. שאלתי אותו בעיקר בנושאי ההסתדרות, והוא לא התלהב להשיב. כמו בהרבה נסיבות אחרות, הוא התנהג כמי שכפאו שד. אחר כך ביקש את השאלות. היססתי אם לתת לו אותן. אחרי הכל, אין זה נהוג שעיתונאי מוסר את השאלות למרואיין. אבל הוא היה הרמטכ"ל שלי...
רבין עבר על רשימת השאלות הארוכה ואמר: "אלו לא שאלות טובות". לא ידעתי למה בדיוק התכוון. הוא ראה את המבוכה שעל פניי, והתחיל לענות על השאלות באופן סדור ומדויק. מן התשובות הרפובליקניות ההן אין שום סיכוי שמישהו היה מנחש כי בעוד חודשים לא רבים הוא ינהיג את המדינה כראש מפלגת העבודה.
לימים מצאנו עצמנו תחת קורת גג אחת, בארבע עיניים בישיבות במפלגת העבודה, בנסיעות לחו"ל, בישיבות קבינט וממשלה, באירועים דיפלומטיים, בשיחות משותפות עם המלך חוסיין ועם יאסר ערפאת. יכולתי לנחש מראש את תגובותיו, את התאדמות פניו כשיכעס, את שפשוף בוהן ימין בכף יד שמאל כשיהיה נבוך, את ניעור ידיו כשיזלזל במשהו או במישהו.
כשיזמתי את תהליך אוסלו הייתי סגן שר החוץ. ידעתי שאם אבקש מראש הממשלה אור ירוק לפגישה עם נציגי אש"ף, גם לאחר שהחוק לביטול איסור על מפגשים עם אנשי אש"ף עבר בכנסת, הוא יעדיף להמתין. ידעתי שרק אם אגיע אליו עם נייר הסכמות שיוכיח את רצינות הפרטנר, ייתן את האישור להמשיך בתהליך אוסלו, והפעם באופן רשמי. וכך היה.
הקלטה של יצחק רבין מדיון מטכ"ל בספטמבר 1974 // ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
יצחק לא התנדב להקריב את חייו, אבל ידע תמיד שהעניין הלאומי חשוב בהרבה מחייו. הוא ידע זאת כאיש צבא, וידע זאת כאשר החליט לעשות צעד לא שגרתי ולתמוך בהכרה ההדדית בין התנועה הציונית לבין התנועה הלאומית הפלשתינית. בימים שבהם ממשיכים לחפש חלופות לפרטנר הטבעי שלנו, ומגיעים לטורקיה ולבריונים בעזה, מתברר שאין תחליף להחלטה האמיצה של האיש המיוחד הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
