1
עמדתי סמוך לקורא בתורה בבית הכנסת של קהילת השמשוני במודיעין. רציתי לראות את הרגע מקרוב. הוא קרא את המילים האחרונות בתורה, "לעיני כל ישראל", ולאחריהן התרוקן הקלף, ואז נפתח ספר תורה אחר במילים הראשונות, "בראשית ברא אלוהים". נפעמתי והתרגשתי. מעגל נסגר ומיד נפתח חדש, אותיות הסיום הפתיחה יוצרות לב: תורה שהיא לבם של ישראל, וגם ל"ב נתיבות חכמה להבנת העולם: "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק ה' אלהים... וברא את עולמו" (ספר יצירה).
אינסוף פעמים במשך ההיסטוריה עשו יהודים את התנועה הזאת, מסיימים מחזור קריאה ומתחילים מיד, תנועה נצחית המשיבה בנו רוח לקום מהמתים ולהתחיל מחדש. ההפך מסיזיפוס שנגזר עליו לגלגל לנצח אבן במעלה ההר, ורגע לפני הפסגה היא נופלת, וחוזר חלילה, ללא תכלית. לחזרה המתמדת על הקריאה בתורה יש תכלית, כי בכל פעם אנחנו מתחדשים, מגלים תובנות שלא ידענו. ולא רק היחיד מתחדש אלא האומה כולה.
2
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ; וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם; וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר - וַיְהִי אוֹר...".
מכל התנ"ך - התורה; מכל התורה - ספר בראשית; מכל בראשית - הפרשה הראשונה; מהפרשה הראשונה - הפסוק הראשון; מהפסוק הראשון - המילה הראשונה: בראשית.
בראשית הייתה הראשית, אֵם כל ההתחלות, המילה המבטיחה, שתמיד-תמיד, בכל רגע נתון, אפשר להתחיל מחדש, להיברא שוב וליצור שמים וארץ, יבשה וימים. כל אדם והארץ החדשה שאליה הוא עורג בחלומותיו. כי גם אם החיים הם תוהו ובוהו, גם אם חושך מכסה על פני תהום, ונדמה שאפסה התקווה ושאין תוחלת למאמצינו - עדיין רוח אלוהים מרחפת על פני המים, הגם שלא ניתנה לה מנוחה. או אז נזכור את המילה ונבקש מחדש את הראשית, נבקש בכל מאודנו עד שייפתח השער וקול גדול יישמע בעולמנו: "יהי אור".
3
אם התורה היא קודקס חוקים עתיק, מדוע יש לה הקדמה כה ארוכה המשתרעת על פני יותר מספר שלם? רש"י פותח את מפעלו הפרשני הגדול בשאלה מעט שונה: מדוע פתחה התורה בסיפור בריאת העולם ולא ניגשה ישר למצוות? הוא עונה תשובה נבואית, שבמשך מאות שנים לא הבינו אותה. עד להקמת המדינה: "שאם יאמרו אומות העולם לישראל: 'ליסטים (שודדים) אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים! אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
רש"י חי בתקופת מסע הצלב הראשון. בנובמבר 1095 קרא האפיפיור אורבן השני לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים. לבד מהאבירים, גם האספסוף האירופי נענה לקריאה. בדרכם מזרחה זרעו הרס בקהילות היהודיות שעל נהר הריין – שפיירא (שפייר), ורמייזא (וורמס) ומגנצא (מיינץ) – שחטו, אנסו, שרפו חיים וכמובן, אילצו להתנצר. רבים בחרו למות על קידוש השם. בעקבות הפרעות הקשות הללו חוברה תפילת "אב הרחמים" שאומרים אותה עד היום כמעט בכל שבת. בשבעה באוקטובר חווינו חוויה דומה.
כאלף שנים אחרי חורבן הבית השני, היה דורו של רש"י נתון למרמס ומשיסה. ארץ ישראל הייתה אז חלום רחוק, בעוד שהחיים היומיומיים עמדו בסימן הישרדות. ורש"י קרא לבני דורו, ולאלו שיבואו אחריהם, להרים את המבט מההווה המדמם ולהרחיק ראות: יום אחד תחזרו הביתה. זו אינה שאלה האם תחזרו, אלא רק מתי. ואז תצטרכו להתמודד עם שאלה עתיקה חדשה: של מי הארץ שחלמתם עליה אלפי שנים. לא עם אחד אלא "אומות העולם" (ושמא: האומות המאוחדות) יאשימו אתכם ב"כיבוש" הארץ ובגזלתה.
4
כיום אנחנו עונים תשובות רבות – משפטיות, ביטחוניות ועוד – אבל העולם צריך לשמוע את הסיפור המלא שלנו, והוא מתחיל בספר הספרים, מראשית מַטָּעֵנוּ כעם, מבשורת משפחת אברהם וההבטחה שקיבלנו לרשת את הארץ. הטיעון התנ"כי נכון גם לאומות העולם: לא רק שיח ביטחוני, אלא גם שיח זכויות אמוני. ואכן, התנ"ך מציג תפיסה היסטורית ברוח האמונה; מאתנו באו לעולם רעיונות מוסר, השגחה פרטית וגאולת הנפש ומקומו של האדם מול אלוהיו. הבשורות האלה אינן שלמות ללא ארץ ישראל.
התנ"ך אינו ספר דתי במובן הפרטי, אלא מספר את קורותיו של עם מסוים בארצו המסוימת. גם כשלא היינו בארצנו, כיוונו את מחשבותינו ומעשינו ותפילותינו לארץ הזאת ולעיר מיוחדת בה. והארץ שמרה לנו אמונים: למרות ניסיונות ליישב אותה, היא נותרה שוממה. רק כשהתחלנו לשוב אליה בדורות האחרונים, היא נענתה והחלה לפרוח, כמו אם השומרת את חלבה לילדיה.
5
כשבלעם מגדיר אותנו "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (לא יִסָּפֵר), הוא נוגע באמת הזאת, הייחוד היהודי, המסלול ההיסטורי הנפרד שנועד להיטיב עם העולם כולו: עם עתיק עם בשורה גדולה, שגלה מארצו ושב אליה אחריה אלפיים שנים כפי שניבאו נביאי ישראל, שנבואת אחד מהם, ישעיהו בן אמוץ (ירושלים, מאה שמינית לפנה"ס), חקוקה בפתח בניין האומות המאוחדות. המלחמות נגדנו נועדו לעצור את התהליך ההיסטורי של שיבת העם היהודי לציון, ואת התגשמות נבואות הגאולה של עם ישראל לטובת העולם כולו ושלומו.
6
שנתיים למלחמה. אנחנו מקווים ומייחלים שתנאי העסקה יתמלאו והשלום ישוב לאזור. אבל עלינו להיות מוכנים לשיבושים בתוכנית. כבר עכשיו הולכת ומתקבעת בקרב הדור הצעיר במערב התרמית של חמאס כאילו בעזה התבצע "רצח עם". השקר הזה מחלחל לשיח התקשורתי ולרשתות החברתיות ללא מענה ממשי מצדנו, והוא משפיע על קובעי המדיניות בממשלות המערב. חמור מזה, הוא משפיע על הרוב הדומם שאין לו דעה מגובשת ביחס לסכסוך במזרח התיכון, אבל נחשף כמעט רק לטענות השקר של אויבינו. אנחנו יכולים לשנות את המהלך הזה לטובתנו. לאלה הטוענים שאין טעם לומר את האמת שלנו, כי כולם נגדנו, וקשה להפיץ את העובדות הנכונות, נאמר שהעובדות הן שהעולם מלא וגדוש כיום ברעיונות נצח של עם קטן בארץ קטנה. אם הצלחנו בזה, נצליח גם במאבק הנוכחי על התודעה העולמית. נזכור את רש"י. צריך רק להתחיל.
הד"ר יעקב הרצוג (דודו של נשיאינו הנוכחי יצחק הרצוג), דיפלומט ודובר מזהיר של עמנו מול אומות העולם, אמר על הרש"י הראשון הזה: "זה נראה מאוד בלתי מדיני ובלתי רציונלי, אבל אני, העוסק במדיניות כבר עשרים שנה, משוכנע היום יותר מקודם, שזה המפתח".
