היה זה עוד יום סתיו פולני אפרפר של נובמבר 1990 בנמל התעופה ורשה אוקנצ'ה. הגלגלים של מטוס חברת אירופלוט, זנבו מעוטר בדגל האדום של בריה"מ, נגעו קלות באספלט מסלול הנחיתה. אחרי שהתייצב והתגלגל עד סוף המסלול, פנה לאיטו לעבר חניה שהוקצתה לו. כעבור דקות אחדות הוסעו למקום המדרגות, והנוסעים החלו לרדת.
הרבה עיניים בוחנות סרקו בקפידה את הזרם האנושי שירד בכבש המדרגות. רוב הנוסעים לא נראו כמו טסים רגילים. הם לא דמו לפולנים שחוזרים הביתה, וגם לא לתיירים סובייטים שבורחים לשבוע בחו"ל הקרוב של פולין. אבל על הבוחנים - כולם אנשי אבטחה, חלקם ישראלים וחלקם פולנים - המחזה הזה דווקא נסך רוגע. הם ראו בדיוק את מה שראו בכל יום החל מתחילת 1990: עוד ועוד משפחות יהודיות בדרכן מבריה"מ המתפוררת אל ארץ האבות בישראל.
ליא קורנפלד, אז נערה בת 13, ירדה מהמטוס מלווה בבני משפחתה - ההורים, האח הקטן והסבתא. הם לבטח לא שמו לב לאבטחה המוגברת סביב המטוס. לכולם היתה זאת הפעם הראשונה מחוץ לגבולות בריה"מ, וכולם היו עייפים מאוד, מותשים גופנית ונפשית.
המסע של משפחת קורנפלד התחיל כשבוע לפני כן בבישקק הרחוקה, בירת קירגיזסטן הסובייטית ועיר מגוריהם. מבישקק הדרומית נסעו למוסקבה וחיכו בה לאפשרות לעלות. בנובמבר 1990 נרשם שיאו של גל העלייה מבריה"מ. אלפי משפחות יהודיות חיכו כמוהם, יושבות על המזוודות וחולמות על ישראל. "בפעם הראשונה חיכינו בשדה התעופה של מוסקבה כמה שעות, והוחזרנו לעיר כי הטיסה בוטלה", נזכרת ליא. "בפעם השנייה ההמתנה הלילית בשדה נמשכה כבר יותר מחמש שעות, ושוב לא התאפשר לנו לטוס ממוסקבה. רק בפעם השלישית נמצא המקום בטיסה, ויצאנו לוורשה".
אף שהיו אלה ימי הקץ של בריה"מ, הפחד שהוטבע באזרחיה עדיין לא נעלם. "אבא אסר עלינו באיסור גמור לדבר בקול על היעד של הנסיעה", מספרת ליא. "אמנם רוב הממתינים סביבנו היו עולים כמונו, משפחות יהודיות מרחבי בריה"מ שחיכו לצאת, אבל את שמה של ישראל לא יכולנו להזכיר. ככל שהמתנו יותר, כך הלחץ גבר. לכן כשסוף־סוף התיישבנו במטוס והמראנו לכיוון ורשה, הכל התפרק. התשישות, הלחץ, הפחד... המבוגרים עוד דיברו ביניהם, הכירו משפחות עולים אחרות, אבל אני פשוט הייתי גמורה ונרדמתי".
"היינו בטוחים שנתקענו"
משפחות העולים שהגיעו לוורשה קובצו באוטובוסים והוסעו תחת אבטחה לאכסניה אי־שם בפאתי עיר הבירה. משלושת הימים הבאים שבילו שם, נשארו לליא זיכרונות מעורבים. מצד אחד, שיעמום של חוסר מעש, כי לשוהים במקום הומלץ שלא לצאת החוצה. מצד אחר, אי־הוודאות וההתרגשות מפני הבאות. "לא ידענו מתי תהיה הטיסה לארץ", היא מסבירה. "קיבלנו שני חדרים והתמקמנו בהם, בלי לדעת לכמה זמן. ככל שחלף הזמן בלי טיסה לישראל, כך היינו בטוחים שנתקענו במקום המוזר הזה. היציאה ממנו נאסרה, והאמת היא שהנוף האפור שנשקף מהחלון לא הגביר את החשק לטייל. מה גם שפחדנו שאם נצא, ובדיוק אז תהיה הטיסה המיוחלת לארץ - נפספס אותה בצורה הכי שלומיאלית שיש. פעם אחת בכל זאת יצאנו לכמה דקות, וההורים הצליחו לקנות לנו מסטיקים. זה לא היה פשוט, כי לנו וגם ליתר העולים לא היה כסף מקומי".
לדבריה, היא היתה היחידה בקבוצת העולים שידעה אנגלית, ועל כן, משנזרקה לחלל האוויר הקריאה לרוץ אל האוטובוס כדי לצאת חזרה לאוקנצ'ה, מיהרה לעזור לכולם. משפחות קורנפלד ומשפחות אחרות עשו את דרכן לשדה התעופה של ורשה, הפעם כדי להיכנס למטוס שזנבו מעוטר במגן דוד. כעבור שעה כולם כבר ישבו במטוס אל על, חבורה רועשת ומוטרדת בדרך הביתה. כעבור ארבע שעות נוספת נחתו אל החמסין הישראלי ואל חיים חדשים במולדת, ושכחו במהרה את התחנה הפולנית במסעם.
היציאה לחירות של ליא עברה בלי תקלות. כה חלקה היתה, שהיא ושותפיה לדרך כלל לא הבינו בזמן אמת את הגודל ואת המורכבות של המאמץ שהתנהל להבאתם לישראל. מאמץ ישראלי־פולני־אמריקני רב־משתתפים, אשר כונה - כמה סמלי - "מבצע מוסט" ("גשר").
כתשעה חודשים לפני העצירה הקצרה של משפחת קורנפלד בוורשה, נפל דבר בפולין. בעקבות שיחות השולחן העגול ראו המנהיגים הקומוניסטים של המדינה המזרח־אירופית, אשר היתה לגרורה הסובייטית אחרי מלחמת העולם השנייה, שאין להם סיכוי להמשיך להחזיק בהגה השלטון. הם הסכימו לזוז הצידה, ופולין זכתה בראש ממשלה ראשון שאינו קומוניסט - טדאוש מזובייצקי.
בצעדים הראשונים של מזובייצקי, סופר וממנהיגיה של תנועת סולידריות שנאבקה באידיאולוגיה הקומוניסטית, נכללה נסיעה מדינית חשובה מאין כמותה לארה"ב. הביקור התקיים במארס 1990, ובמהלכו הנפיק ראש הממשלה אמירה שכדוגמתה לא נשמעה מעולם. "פולין לא תמנע עזרה מיהודים שיוצאים את בריה"מ, ותאפשר להם מעבר בשטחה", הצהיר מזובייצקי, וההצהרה שלו הוציאה לדרך את מבצע מוסט באופן רשמי.
שיחה אנונימית אחת
מדוע בכלל נולד הצורך בסיוע פולני לעליית היהודים ממדינה שכנה? לקראת סוף שנות ה־80 השלטונות של בריה"מ גמרו אומר להתיר ליהודים החפצים בכך לצאת מגבולותיה, אך מכיוון שבריה"מ ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל בעקבות ניצחונה המזהיר של מדינת היהודים במלחמת ששת הימים, לא ניתן היה לטוס ישירות ממנה לישראל. במילים אחרות, כדי לממש את חלום הדורות של שיבת יהדות בריה"מ נדרשה מדינת מעבר נוחה, אמינה ובטוחה.
למען האמת, הרעיון של "יציאת ורשה" כפתרון להעלאת היהודים הסובייטים התעורר כמה שנים לפני חילופי הגברי הדרמטיים בצמרת הפולנית, ולא ממש ברור מי הגה אותו ראשון. "הכל בא בהפתעה", מודה מרדכי פלצור, הדיפלומט הישראלי הראשון שנשלח לוורשה באוקטובר 1986, כשגבולות בריה"מ עוד היו נעולים בצורה הרמטית ונפילת מסך הברזל נראתה חלום רחוק ואולי אף בלתי אפשרי. "כיהנתי כראש משרד האינטרסים הישראלי בשגרירות ההולנדית בפולין, ובמובנים רבים הייתי שפן ניסיונות משום שלא בדיוק ידענו כיצד להתנהל בתוך הגוש הקומוניסטי. תחילה גרנו במלון, ופתאום קיבלתי שיחת טלפון מפולני שהציג את עצמו כמנכ"ל של התעשייה האווירית הפולנית. האיש אמר שבכוונתו להציע עסקים כלשהם ודרש לפגוש אותי באופן אישי".
פלצור היסס אמנם, אולם נעתר לבקשה והזמין את המתקשר לפגישה במלון. מה ששמע ממנו היה לא פחות ממדהים. "הוא סיפר תחילה על הממדים של החברה שבניהולו - 37 מפעלים ברחבי המדינה שבהם מועסקים 105 אלף עובדים", משחזר פלצור. "התיאור היה מרשים ואפשר לי להבין שמדובר באדם רציני מאוד, בעל מעמד במפלגה הקומוניסטית. מכך יכולתי להסיק שהוא פונה אלי ברשות ובסמכות. האורח המשיך לתאר את שיתוף הפעולה ארוך השנים של התעשייה האווירית הפולנית עם בריה"מ, הזכיר שחזר זה עתה ממוסקבה והטיל לעברי 'פצצה' של ממש: אחד ממקורותיו בבירה הסובייטית, גורם בכיר במערך התעופה האזרחית, אמר לו כדרך אגב שיש תוכנית לשנה הבאה, שנת 1987, לאפשר ל־25 אלף יהודי בריה"מ לצאת לישראל".
בשורה שבוודאי נשמעה אז באוזניך כדמיון פרוע.
"זאת היתה הפתעה עצומה. אמנם הבנו שעלייתו לשלטון בבריה"מ של מיכאיל גורבצ'וב הצעיר מסמנת שינויים פנימיים במדינה הסובייטית, והמנהיגים המערביים שנסעו להיפגש עימו, ר"מ בריטניה מרגרט תאצ'ר ונשיא ארה"ב רונלד רייגן, העלו בפניו דרישה חד־משמעית לפתוח את השערים בפני עלייה יהודית - אך לא היתה שום אינדיקציה שהכוונות הסובייטיות משתנות, אחרי עשרות שנים שהם סירבו אפילו לשמוע על זכות היהודים לעזוב לישראל. לשמוע פתאום את המספרים האלה, '25 אלף יהודים בשנה'? לי זה נראה קצת משונה".
ובכל זאת, לא נרתעת מסיפורו של האורח?
"הוא ניגש לעיקר וניסח את הצעתו: להקים מיזם משותף של התעשייה האווירית הפולנית והתעשייה האווירית הישראלית, שתפקידו יהיה להטיס 25 אלף קליינטים חדשים לישראל. זה חשוב מאוד בשבילו וחשוב מאוד בשבילנו, סיים את דבריו, והעלה הצעה להזמין את מנכ"ל התעשייה האווירית הישראלית לביקור בוורשה בעתיד הקרוב ביותר, כדי לדון עימו בפרטי הפרויקט".
הרכבת כבר יצאה מהתחנה
אפשר רק לדמיין כמה התלבטויות היו למרדכי פלצור אחרי שהמנכ"ל הפולני הלך לדרכו. "חששתי שאם אעביר את הדברים ששמעתי ממנו למשרד החוץ כפי שהם, עובדי המשרד הישראלי יהיו בשוק", מסביר פלצור בחיוך. "רציתי להיות בטוח שהסיפור של האורח הפולני אכן מעשי. על כן וידאתי עימו שבכוונתו לנסוע שוב למוסקבה בשבוע שלאחר מכן, וביקשתי שידרבן את המקור הסובייטי לתת פרטים נוספים שיבססו את הנאמר ויוכיחו כי הדבר אמין ואמיתי, וכך יאפשרו לי להמשיך בתהליך".
עברו שבועיים, שבמהלכם פלצור שמר את המידע לעצמו, והאורח חזר. "הוא אישר בפניי שהתוכנית הסובייטית רצינית, ואפילו טען שהראו לו אותה בכתובים", אומר פלצור, ובקולו ניכרת התלהבות כאילו הדברים מתרחשים היום, ולא לפני כמעט 40 שנה. "בשלב הזה כבר לא היה ספק שאני חייב לשתף במידע. מצאתי דרך להעביר אותו לשר החוץ, תוך שמירה על סודיות, בלי תופים וחצוצרות. בתוך שבוע נחתו בוורשה מנכ"ל התעשייה האווירית שלנו וסגנו. הם נכנסו מייד לשיחות עם הפרטנר הפולני, ובתוך זמן קצר הודיעו על תחילת המשא ומתן. אלא שיהודי בריה"מ החלו להגיע לפולין - אמנם תחילה ברכבות - וכאן נולד צורך דחוף להטיס אותם מוורשה ארצה בטיסות מיוחדות".
כלומר, קצב האירועים הקדים את התוכניות הנועזות ביותר?
"נכון. פשוט קיבלנו יום אחד דיווח שיהודים מבריה"מ נמצאים בבניין תחנת הרכבת המרכזית של ורשה, יושבים בו מוקפים בהמון מזוודות ולא יודעים מה לעשות. התברר שהם בכלל התכוונו לנסוע ברכבת לווינה, אך הואיל והתעודות הסובייטיות נשללו מהם עוד במוסקבה, לא הותר להם להמשיך בנסיעה. ניסינו למצוא עבורם פתרון לינה ופנינו לקהילה היהודית בוורשה, אשר היתה די מדולדלת. כבר לא היה זמן לחכות להבשלת ההסכם להקמת מיזם משותף בין תעשיות אוויריות, ובמקומו חזרו לחשיבה מסורתית יותר - הטסת העולים מוורשה באמצעות אל על".
פולין עדיין נשלטה באותם הימים על ידי המפלגה הקומוניסטית. לא היתה לה בעיה לשתף פעולה עם המפעל הציוני?
"הבולשת הפולנית אמנם עקבה אחריי כל הזמן וידעה על כל צעד שלי, אך קיבלתי יחס מצוין מהרשויות. הן הלכו לקראתי לאורך כל הדרך. יתרה מזאת, הגנרל וויצ'ך ירוזלסקי, השליט הקומוניסטי של פולין, דווקא פתר לנו בעיה רצינית שהתעוררה, כאשר ברגע האחרון הגנרל שהיה אחראי על אבטחת שדה התעופה לא הסכים לתנאי של אל על להציב מאבטחים ישראלים חמושים במקום. ניסיתי לשכנע אותו, אבל האיש עמד בסירובו וביסס אותו על שלל הוראות מלמעלה, בבחינת 'זרים עם נשק לא יעמדו בשטח שלי'.
"נדמה היה שהפלונטר בלתי פתיר: אל על לא היתה יכולה לוותר על אחד מעיקרי תורת האבטחה הישראלית, והפולני לא יכול היה להפר את ההנחיות שעל פיהן תפקד. בלית ברירה, חיפשתי דרך לפתור את הסוגיות ברמות הכי גבוהות וביקשתי לפגוש את ירוזלסקי. התקבלתי על ידיו בלי שהדבר פורסם על ידי מי מהצדדים. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות והבטיח להפוך את שהותי בארצו לנעימה ולמועילה. אני, מצידי, הסברתי לו שאנשי ביטחון פולנים, בשונה מעמיתיהם הישראלים, אינם מסוגלים להבחין בפרופיל של מחבל פוטנציאלי. אחרי הפגישה הגנרל שהיה אחראי על אבטחת שדה התעופה נעלם כלא היה, והמאבטחים של אל הורשו לנחות עם נשק".
לא לטרור
גם וויצ'ך ברוכוויץ', מנהל המבצעים החדש של שירות ריגול־הנגד הפולני באותם הימים, מאשר שהקרקע למבצע מוסט הוכנה עוד בתקופת שלטונו של ירוזלסקי. לדבריו, החל מהמחצית השנייה של שנות ה־80 המנהיג הקומוניסטי האחרון של פולין אף ניהל שיחות עם הארגונים היהודיים בארה"ב על הסדרת נתיב היציאה של יהודי בריה"מ דרך פולין. מספרים שמגעים סודיים בנושא התנהלו בעת הביקור של ירוזלסקי אצל נשיא צרפת פרנסואה מיטראן, והוצע שדווקא מטוסים צרפתיים יעשו את מלאכת ההטסה.
ובכל זאת, המגעים של עידן המלחמה הקרה לא נשאו כל פרי. לולא חילופי השלטון בפולין, "יציאת ורשה" ככל הנראה לא היתה מתאפשרת. ברוכוויץ' עצמו הגיע לשירות הביטחון כחלק מ"דם חדש" שהוזרם לשם על ידי תנועת סולידריות, ומייד מונה לאחראי על אבטחת מבצע מוסט. הפירוש המעשי היה שבלי לדעת זאת מראש, הוא למעשה נידון לחיות בשדה התעופה אוקנצ'ה במשך השנתיים הבאות.
"פולין התאימה לשמש מדינת מעבר אופטימלית ליהודי בריה"מ, ולא רק בשל היותה אחת מהארצות שגבלו באימפריה הסובייטית ממערב", טוען ברוכוויץ', "היה לה עוד יתרון בולט: שירותי הביטחון הפולניים נחשבו יעילים מאוד, למרות התהפוכות והתמורות שאפיינו את תקופת ההתפוררות של הגוש הסובייטי".
ברוכוויץ' מדגיש שלכל המעורבים היה ברור לחלוטין שלשירותים החשאיים יהיה תפקיד חיוני באבטחת זרם העולים. בעצם, אם למישהו עוד היה ספק, הוא נעלם כמה ימים אחרי הצהרת מזובייצקי, כאשר מחבלים תקפו ביריות מכונית של דיפלומט פולני בלבנון. הדיפלומט ואשתו נפצעו, ובוורשה הבינו את גודל האתגר, מה גם שאחד העיתונים הלבנוניים פרסם מסר ישיר מהמתנקשים, שאיימו לפגוע בפולין אם זו לא תמשוך את הסכמתה לשמש גשר לעלייה יהודית לישראל.
למזלם של הפולנים, התרחקותם ממוסקבה פתחה פתח לשיתופי פעולה הולכים וגוברים עם חברים חדשים - שירותי הביטחון המערביים. "אלה מהם שהיו מרושתים היטב במזרח התיכון, כמו שירות הריגול הבריטי, הזהירו אותנו במפורש מפני פעולות נקם של ארגוני הטרור הערביים נגד יעדים פולניים במרחב ומפני פיגועים בעולים לישראל בשטחה של פולין עצמה", נזכר ברוכוויץ'.
גשר צר מאוד
לחשש מפני פיגועים כאלה היה בסיס היסטורי מוצק. מחבלים ערבים סימנו עוד בשנות ה־70 את תנועת העלייה מבריה"מ כיעד להתקפותיהם. מסלול העלייה היחיד מהאימפריה הסובייטית עבר באותן השנים דרך מחנה מעבר שנאו שבפרוורי וינה, שאליה העולים היו מגיעים ברכבת ממוסקבה, וארגוני הטרור החליטו להנחית את המכה בדיוק שם. ב־28 בספטמבר 1973 השתלטו שני מחבלים מארגון הטרור א־סאעקה על רכבת שהובילה רבבות יהודים סובייטים אל החופש המיוחל. הטרוריסטים חטפו כמה יהודים ואיימו להרוג אותם, אם לא תיענה דרישתם מממשלת אוסטריה - לסגור מייד את שערי המדינה בפני היהודים החפצים לעלות דרכה לישראל.
האוסטרים נכנעו לדרישת החוטפים באופן מלא ומביש, והורו על סגירת מחנה שנאו. ישראל השמיעה מחאה קולנית, וראשת הממשלה דאז גולדה מאיר אף מיהרה להגיע לווינה כדי לשדל את עמיתה האוסטרי לשנות את ההחלטה האומללה, אך ללא הועיל. זכר הפיגוע והפחדים מפני הישנות פגיעות הטרור במדינה היו חזקים כל כך, שגם כעבור כמעט 20 שנה, כששערי בריה"מ החלו להיפתח לרווחה, האוסטרים לא נתנו את הסכמתם להעביר את יציאת היהודים בשטחם.
איומי הערבים הרתיעו גם את מאלב, חברת התעופה ההונגרית שכבר הספיקה להטיס אלפים מיהודי בריה"מ ארצה. אחרי שארגון מחבלים פרו־איראני בעל שם ארוך במיוחד, "מלחמת הקודש האסלאמית לשחרור פלשתין", פרסם את כוונתו לפגוע במטוסיה, ההונגרים הזדרזו לרדת מעץ העלייה.
גם בפולין הבינו היטב את חומרת האיום, אולם לא נרתעו. במקום להיכנע כפי שעשו האוסטרים, הפולנים ניצלו את הסיטואציה כדי לקבל סיוע ביטחוני מהשירותים החשאיים של ארה"ב וישראל.
משלחת אמריקנית של בכירים במערך האבטחה והלוחמה בטרור נחתה בפולין כבר באפריל 1990. במאי ביקרה בוורשה משלחת ישראלית, ובה מומחים להתמודדות עם טרור ערבי. מבצע מוסט הפך מייד עבור שירותי הביטחון של פולין לכרטיס כניסה למועדון הנחשק של שירותי העילית בעולם. הפולנים החלו לקבל סיוע, ושירותים חשאיים אחרים החלו לשתף עימם מידע ואף לאמן את אנשיהם. אפילו "גרום", יחידת הלוט"ר הפולנית, חייבת את הקמתה ללקחי המבצע להעברת היהודים הסובייטים לישראל.
"צריך לזכור שלפני כן, במשך שנים ארוכות, פולין הסוציאליסטית היתה בעלת ברית של מדינות ערב והיתה פתוחה בפני ערבים", מאשר ברוכוויץ'. "כתוצאה מכך, למשל, למדו באוניברסיטאות שלה ובבתי הספר הצבאיים לפיקוד סטודנטים רבים ממדינות ערב. חלקם לא חזרו למדינותיהם והשתקעו בפולין. על פי נתונים רשמיים, בשלהי שנות ה־80 חיו בפולין דרך קבע לא פחות מ־12 אלף אנשים ממוצא מזרח־תיכוני. נוסף עליהם, היו אלפי אחרים שנמצאו בשטחה באופן זמני".
חמור אף יותר, בדומה לשאר מדינות הגוש הסובייטי, פולין בעידן שלפני התמוטטות הגוש משכה אליה מחבלים ערבים, שבזכות החסות של שירותי הביטחון הקומוניסטיים הרגישו בה בבית (אם כי לא ברור אם הפולנים גם אימנו אותם, כפי שעשו השירותים החשאיים של מזרח גרמניה).
זרם העלייה החדש הטריד את הערבים עד מאוד. לפחות במקרה אחד זיהו הפולנים רכב דיפלומטי של שגרירות סוריה אשר הגיע לאוקנצ'ה, הסתובב בשדה התעופה ויושביו צילמו את המתרחש. במקרים אחרים נחשפו ניסיונות של גורמים עלומים לשחד את העובדים המעורבים במבצע מוסט.
כשהסכנה מרחפת
החבר'ה של ברוכוויץ' לא נטלו סיכונים ופעלו על פי המתווה שגובש יחד עם עמיתיהם מארה"ב ומישראל. פטרולים מחמירים סבבו את שדה התעופה שעתיים לפני הגעת המטוסים. כשאלה נחתו, נוצר סביבם שטח סטרילי ורק קומץ עובדים מורשים יכול היה להתקרב אליהם או להתהלך בסמוך אליהם. המטוסים מישראל תמיד חנו כך שמטוסים אחרים וההאנגרים של שדה התעופה הסתירו את התכונה סביבם מעיניים סקרניות. כל עוד עמדו על הקרקע, לוחמי סיירת מטכ"ל חמושים, שהגיעו בכל טיסה, שמרו עליהם מכל עבר. אחרי מעגל אבטחה ישראלי הוצב מעגל נוסף, על טהרת המאבטחים הפולנים. נגמ"שים ומכוניות משטרה, עם צוותים מעורבים של פולנים וישראלים, נכחו באוקנצ'ה כל העת. למקרה של הסתבכות, היו מוכנים אנשי לוט"ר, יחידת הג'יפים ואפילו מסוק.
"הדיפלומטיה העדינה של פולין החדשה ביקשה שלא לשרוף גשרים במזרח התיכון", מסביר ברוכוויץ' את דרכי הפעולה של השירות שבו שירת. "לדוגמה, נציגויות של חברות הנשק מהעולם הערבי המשיכו לפעול בוורשה - הן עשו עסקים ורכשו ציוד ותחמושת לצבאות ערב. ורשה היתה מקום טוב לעסקים כאלה. עם זאת, ברור ששירותי הביטחון הפולניים היו חוטאים לתפקידם אם לא היו פוקחים עין ומנטרים היטב את הקהילה הערבית הגדולה. משכך, הוכן בסיס נתונים גדול של אזרחים ממדינות ערב. כאשר אנחנו, אנשי תנועת סולידריות, נכנסנו לשירות, לקחנו אותו לידינו וניהלנו אותו יחד עם הקצינים האמונים עליו ועם הסוכנים".
את הסוכנים ירשתם מהעידן הקומוניסטי?
"בוודאי. הסוכנים מקרב הערבים היו שונים מאוד מהסוכנים האירופאים. לא יכולת להאמין להם באופן מלא. כך או כך, בזכות הנכסים מהעידן הקודם ידענו למה לצפות, וגם ידענו ממה להיזהר".
עד כמה סכנות הטרור היו מוחשיות?
"אגיד זאת כך: היו לנו שירות מודיעין ושירות מודיעין הנגד מן המעולים ביותר, ורק בזכות עבודת הנמלים שלהם שום דבר רע, למעט הפיגוע בלבנון, לא התרחש. כל האיומים הממשיים הוסרו. נוסף על כך, המודיעין שלנו נטרל את המגמות במזרח התיכון, כדי שתוכניות צמאות דם ביחס לפולין ורעיונות להעניש אותה על הסיוע לעלייה לישראל כלל לא ייוולדו שם".
ניתן, בחלוף השנים, לחשוף את דרכי הפעולה שלכם?
"היו בפיקודי אנשי האגף השני של השירות, זה שהיה אחראי לטפל בערבים וביהודים. היה להם רקורד טוב. בהקשר זה חשוב לזכור במה שירותי המודיעין שונים מעבודת המשטרה. המשטרה מאתרת את החשודים וכולאת אותם מאחורי סורג ובריח. שירות המודיעין מאתר את החשודים ומגייס אותם - לטובתו ולטובת המדינה. מעבר לכך, נעזרתי בשיתוף פעולה הדוק עם המשטרה הפולנית ועם הכוחות להגנת הגבולות. האבטחה הפיזית נעשתה על ידי היחידה ללוחמה בטרור של המשטרה, בפיקודו של יירז'י דזייוולסקי".
כיצד נראתה השגרה של מבצע מוסט?
"בדרך כלל מטוס ענק של אירופלוט היה מגיע לוורשה, ושני מטוסים קטנים יותר היו מעבירים את נוסעיו לישראל. הסובייטים מעולם לא תיאמו איתנו את הגעת המטוסים מתחומם. היינו לומדים על הטיסות העתידות לנחות רק כאשר המטוסים נכנסו אל המרחב האווירי שלנו, בכל פעם בשעה אחרת בלילה. האבטחה של המטוסים הישראליים נעשתה על ידי אנשי המוסד ועל ידי אנשי ביטחון פולנים, שאותם הישראלים אימנו למשימה. זאת היתה הפעם הראשונה שבה אזרחי מדינה אחרת הורשו לשרת בחברת תעופה ישראלית. הפולנים שעברו אימונים ישראליים השתלבו אחר כך במבצעי אבטחה בשדות תעופה אחרים".
מה הרגשת כשצפית ביציאת מצרים מודרנית, שהתרחשה לנגד עיניך?
"אני זוכר נחשול של בני אדם, שנשפך בכל פעם מחדש מהמטוס שהגיע מבריה"מ. העולים עברו רק ביקורת דרכונים, ללא ביקורות ביטחון או חיפוש. זה היה מחזה מרשים, מה גם שהכל התרחש בלילה, באולם שהואר במלואו והוצף בתאורה של מנורות תקרה. אני זוכר כיצד עברו לפניי אנשים מכל הסוגים, ממש מיקס של החברה הסובייטית. אינטליגנטים ואנשים פשוטים, צעירים וזקנים, אנשים לבושים היטב ואחרים שלבשו בגדי עבודה ונעלו מגפי לבד כפריים. כולם נשאו את חפציהם בידיהם - אחדים ארזו את חייהם הקודמים בתוך מזוודות אלגנטיות, אחרים דחסו את מטענם האישי אל שקים פשוטים. אבל לכולם היה חשש בעיניים. אפשר להבין זאת: הם נכנסו לאולם באמצע הלילה, האורות סנוורו אותם, ומסביב הועמדו מכל עבר שומרים חמושים. מעל לכל, פניהם היו אל הבלתי נודע. הרגשות שלהם היו ממשיים כל כך, שלא ניתן היה שלא לחוש אותם. וכך, לילה אחר לילה, רבבות ומאות אלפי אנשים הגיעו בדרכם לישראל".
בזכות שיתוף פעולה מושלם עם הפולנים, 25 אלף העולים, המספר שעליו מרדכי פלצור העז בתחילה רק לחלום, צמח לפחות פי עשרה. "הייתי נרגש כל כך לראות את היהודים בדרכם לארץ, דרך שאני וחבריי סללנו עבורם", הוא מסכם בנחת. "אולי הייתי נרגש יותר מהם, כי במידה מסוימת סגרתי מעגל. גם אני זכיתי לעלות לישראל, אם כי בדרך פתלתלה בהרבה.
"נולדתי בפולין בשנת 1929, וכאשר הייתי בן 10 פרצה מלחמת העולם השנייה. למזלנו, נמלטנו מפני הגרמנים מזרחה לעיר הולדתו של אבי. יום אחד התעוררנו בבוקר וגילינו מסביבנו טנקים סובייטיים. בריה"מ נכנסה אל השטח וסיפחה אותו אליה. כעבור זמן קצר נדרש אבי לקבל אזרחות סובייטית, אך סירב והפך לחשוד בעיני השלטונות החדשים.
"בחלוף כמה חודשים בא העונש: גורשנו ברכבת משא לסיביר. אחרי מסע של שבועות בקרונות בקר הורדנו באמצע שום מקום, ורק בזכות הקמת צבא אנדרס הפולני הצלחנו לצאת מבריה"מ לאיראן, וממנה לארץ ישראל בדצמבר 1943".
לפני שחזר לארץ משליחות מוצלחת בוורשה, פלצור עוד הספיק לראות כינון מחדש של היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לפולין ולהגיש ברוב טקס את כתבי ההאמנה לנשיאה. ילד יהודי מפולין זכה לכבוד מלכותי ושמע את "התקווה" מתנגנת לראשונה על אדמת פולין. ובכל זאת, נדמה שהשיא לא היה בטקסים או בקבלות פנים נמלצות - אלא בלילות לבנים ארוכים באוקנצ'ה, כשארגן את "יציאת ורשה" וליווה אלפי יהודים במסע אל הבית.
