"אמא אמרה: 'מה שתעשי מהחיים, יהיה שלך'"
לנה רוסובסקי (38), אשת תקשורת בתאגיד השידור "כאן" ויזמת חברתית
החוויה המשמעותית הראשונה: כשיצאנו מהאולם בשדה התעופה אל הרחבה, אחרי טיסה ארוכה מאוד, עם עצירה ללילה בנמל תעופה בבודפשט ושינה על ספסלים, והאוויר הישראלי החם פגש אותנו, הסתכלתי על הרחבה עם המוני אנשים וכמה מוניות שירות, הרמתי עיניים וראיתי את דגל ישראל מתנוסס מעל השדה. הוא היה יבש כמו האוויר החם, קרוע ומלוכלך. נדהמתי. איך ייתכן שדגל, דגל של מדינה ועוד בשדה התעופה, ייראה ככה?
לנה בשידור
לנה כילדה עם סבה ארקדי ז"ל
הרגע שבו חשתי לראשונה שייכת: אם אני מנסה לחשוב מתי הרגשתי נוח וחלק מכולם, זה היה בבית הספר. בבית הספר היסודי שלי "עלומים" קיבלו אותי מאוד יפה בכיתה ד'. זה לא אומר שלא הרגשתי שונה והבנתי שאני מתלבשת שונה ושהבית שלנו שונה וחסר לעומת בתים אחרים, וזה לא אומר שפעם בכמה זמן לא היו קצת הצקות, והרי בגיל ילדות כל הצקה נחרטת. אבל עכשיו, במבט לאחור, אני מבינה שהרגשתי נוח וטוב בכיתה ד'2 עם המורות שלי ביסודי, מירה ורותי, שאני בטוחה שהרבה מהיחס הטוב של הילדים אלי היה בזכותן. היו מזמינים אותי לערבי כיתה, לימי הולדת, הייתי מבקרת בבתים של חברות. הרגשתי שונה מהרבה מאוד בחינות, אבל גם הרגשתי חלק.
רגע המשבר העמוק מכל סביב העלייה: היינו משפחה מאוד מלוכדת והילדים היו מאוד מעורבים בחיי המשפחה. מכיוון שחינכו אותי בדרך ששמה דגש על אמפתיה וחמלה (לעיתים דגש רב מדי, לטעמי), היה לי מאוד קשה לראות את הקושי שאיתו מתמודדת המשפחה. הקושי הכלכלי, ובעיקר הירידה בסטטוס החברתי והמקצועי שלדעתי היתה המשבר הכי גדול עבורם וגם עבורי, כילדה. לא כי זה השפיע עלי באופן ישיר יותר מדי, אלא כי לא היתה לי שום דרך לעזור, אבל הכאב שאמנם לא היה מבוטא מדי, היה ברור לי מאוד. במיוחד זה של סבי היקר ז"ל, ארקדי.
השפעת העלייה לטוב ולרע: הגענו ב־1 ביולי לישראל ואחרי חודשיים הלכתי לבית הספר. יום לפני כן הלכנו עם אמא שלי ואחותי ברחוב ופתאום אמא עצרה, הסתובבה אלי ואמרה: "לנה, שם יכולנו לעזור לך, היה לנו כסף, קשרים. פה אנחנו לא יכולים לעזור בכלום. מה שתעשי מהחיים שלך זה מה שיהיה לך". אני בספק אם זה משהו נכון להגיד לילדה בגיל 9.5, מצד שני ההורים ניסו לעשות מה שיכלו, גם אם זה אמר לדחוף קדימה בצורה כזו. אז זה דחף. מאוד. אבל גם גבה מחיר.
מסר ללנה הקטנה שרק עלתה: הייתי אומרת לה: אל תדאגי, הכל יהיה בסדר. את לא לבד, אני איתך.
רוסובסקי עלתה ב־1991 מפושקינו שבפאתי מוסקבה, והיא מגישה ועורכת בחטיבת הרדיו בתאגיד השידור "כאן", וכן מייסדת קבוצת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן"
עלייה וקוץ בה: מלכוד הבמאי ה"רוסי"
יבגני רומן (40), במאי
החוויה המשמעותית הראשונה: היום הראשון שבו נחתנו בארץ נחרט בזיכרוני לפרטי פרטים, החל מאוויר החמסין של סוף אוגוסט שהיכה בי ביציאה מהמטוס, דקלים בדרך משדה התעופה, אמא שלי ממהרת למכולת לקנות משהו לאכול כי זה יום שישי ותכף הכל נסגר, ואני ואח שלי נרדמים מותשים על מזרנים שפרוסים על הרצפה בדירה השכורה באמצע היום.
הרגע שבו חשתי לראשונה שייך: קשה לי להצביע על רגע ספציפי. אי שם באמצע־סוף שנות ה־20 שלי בטיסות חזרה מחו"ל הרגשתי שאני חוזר הביתה.
רגע המשבר העמוק מכל סביב העלייה: המוות של סבא שלי, שבוע וחצי אחרי שעלינו. הוא בא בהפתעה וגרם להלם. אני זוכר שחבר שלי אמר שסבא שלי בטח היה שמח לדעת שהוא ייקבר בארץ הקודש, ואני חשבתי שהחבר הזה ממש מטומטם וסבא שלי היה מעדיף להיקבר במקום שבו חי כל חייו.
יבגני על סט הצילומים
יבגני בילדותו בארץ
השפעת העלייה לטוב ולרע: מצד אחד, היא נתנה לי צ'אנס לעשות סרטים שקשורים לחוויות העלייה בזכות הזווית האישית שזוכה להערכה רבה (לפעמים מוגזמת) בעשייה קולנועית בארץ. מצד שני, יש עלי תווית של "במאי רוסי", אז לעשות משהו שלא קשור לנושא יותר קשה לי.
מסר ליבגני הקטן שרק עלה: הילדה הזאת בכיתה ו' שהולכת להציע לך חברות, אבל אתה נבוך מדי כי אתה בעצם לא מבין מילה ממה שהיא אומרת? לך על זה.
רומן עלה בגיל 10 ממינסק. היום מתגורר בראש העין
"רק אחרי שנים הצלחתי לא לוותר על מי שאני"
לאנה שוורצמן (36), מאפרת בהווה ופסיכולוגית בהכשרתה
החוויה המשמעותית הראשונה: הבלאגן בכיתה. אחרי המשמעת הסובייטית הוא יצר תחושה של חוסר גבולות, אבל גם של חופש.
הרגע שבו חשתי לראשונה שייכת: לפני כמה חודשים פרח אצלי באדנית ענף גרניום קטיפתי בצבע יין. צילמתי אותו, העלתי למדיה החברתית וכתבתי "צמח לו זלזל". באותו רגע חשבתי: אם הגעתי למצב שאני עושה וריאציות על השירה של ביאליק, נראה שבאמת השתרשתי.
רגע המשבר העמוק מכל סביב העלייה: בדיעבד, המחיקה הכמעט מוחלטת של הזהות בניסיון להשתלב. כשהתחלתי כיתה ד', הייתי העולה היחידה בכיתה והבנתי שכדי לשרוד עדיף לי להיות כמה שפחות "רוסייה". שיניתי את השם לאורטל, הפסקתי לדבר רוסית, התאמנתי על המבטא, במיוחד על הרי"ש. החלפתי את הבגדים שסבתא תפרה לי ממגזין "בורדה מודן" הגרמני לטיץ ולטי־שירט, והילדה שרקדה בלט וחיכתה תמיד לנובי גוד, הודיעה שהיא שונאת מוזיקה קלאסית ואת העץ המקושט אסור להכניס יותר הביתה. זה לא עזר במיוחד: עדיין היו המון גזענות ובריונות. חורף אחד התקלקל הדוד בדירה השכורה. בעל הדירה הגיע עם איש מקצוע ובקריצה אמר לו בעברית: "למה הם צריכים מים חמים אלה? גם ככה מתקלחים פעם בשבוע". סבא וסבתא שלי לא הבינו וחייכו בתגובה. אני הבנתי ורציתי לבעוט בו, אבל נכנסתי לחדר ולא עשיתי כלום.
שוורצמן בעבודתה
כילדה בבאקו
השפעת העלייה לטוב ולרע: היא דחפה אותי ללימודי פסיכולוגיה בניסיון להבין גם סוגיות של זהות ושייכות. במשך ארבע שנים עשיתי ייעוץ תעסוקתי לחיילים בודדים וזה אפשר גם לי לסגור מעגל. מצד שני, העלייה עיכבה מלהגשים את החלקים האמנותיים שלי שנתפסו כלא פרקטיים. בסופו של דבר הקשבתי לעצה שנתתי לאנשים שהגיעו אלי: לא לוותר על מי שהם, ועברתי לעסוק באיפור ובאופנה.
מסר ללאנה הקטנה שרק עלתה: הייתי מחבקת אותה ואומרת לה שהיא אהובה כמו שהיא, שהיא יכולה להיות לאנה.
שוורצמן עלתה ב־1993 מבאקו לת"א. היום גרה בהרצליה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
