"המונח סגירת מעגל לא מתאים": איך נדע שהמלחמה הסתיימה?

דווקא בשבוע הזה, שבו מדברים על סיום המלחמה, עולה מאליה השאלה: אילו תהליכים פסיכולוגיים, רגשיים, קולקטיבים ואישיים אנחנו צריכים לעבור כדי להגדיר את הסוף?

ב־11 ביוני 1967 התקיים מסדר בהר הבית לציון סיום מלחמת ששת הימים. כעבור שבועיים וחצי, ב־28 ביוני, נשא הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין, את "נאום הר הצופים" במה שהוא כינה "מעמד הר הצופים", שאותו הקביל למעמד הר סיני. שני הטקסים האלה - הטקס הצבאי של משחררי העיר ומרחיבי גבולות הארץ, והטקס האזרחי בהובלת האקדמיה - סימלו בעיני רבים את סיום המלחמה. היה ברור לכל, גם לעם היושב בציון וגם לאויביו, שהמלחמה הסתיימה, ושהיא הסתיימה בניצחון. 

איך תיסגר מלחמת חרבות ברזל? מה תהיה "תמונת הניצחון"? האם תהיה תמונה כזו? האם יהיו אלה החטופים שישובו? האם זה מה שייתן לנו את התחושה שהפרק הזה מאחורינו וניתן להתחיל בפרק הבא? או אולי ערימות הנשק שבידי חמאס שיימסרו אחר כבוד לידינו? או, חלילה, תמונות של רוצחים שישוחררו מבתי הכלא שלנו ויסמנו "וי" באצבעותיהם? מה יהיו כותרות העיתונים ביום ההוא? 

המסר: אל תתעסקו איתנו

אם תשאלו את אלכס שרמן, אביו של רון שרמן ז"ל שנחטף ושגופתו הושבה לישראל חודשיים לאחר מכן, מה יסגור אצלו מעגל, הוא ידבר על הפן המדיני. העובדה שהמחבל שחטף את בנו חוסל - לא משנה לו כהוא זה. הוא לא חיכה לזה, הוא לא שאף לנקמה. כשקצינת הנפגעים התקשרה לבשר לו שהמחבל חוסל, הוא לא ייחס לכך חשיבות. "לא הרגשנו הקלה. למה? כי זה לא משנה. זה לא שינה כלום, זה לא החזיר לנו את רון ולא שיפר את המצב הכללי של המלחמה או קירב את סיומה. אנחנו יודעים שעל כל מחבל שנהרג צצים שניים חדשים, וזה יכול להמשיך ככה עד אינסוף. כבר חיסלו את הראש, את הסגן של הראש, ואת הסגן של הסגן. אבל למרות ההישגים הצבאיים - מבחינה מדינית, המצב רק מידרדר". 

אני מבינה שאין לך שאיפה לנקום את מותו של בנך. מה בנוגע לצדק? 

"צדק? מבחינתי חמאס הוא מפלצת שצריך להילחם בה ולנצח אותה, אבל זה כבר בוצע, חמאס כארגון לא מתפקד. אני מאוד מקווה שנגיע להסדר בקרוב. בכוח זה לא ייגמר. הדבר היחיד שיכול לסגור מעגל אצלנו, גם אישית אצלי וגם משפחתית, זה שהמלחמה תסתיים, החטופים יחזרו ושיהיה הסדר מדיני כזה שיאפשר לילדים שעוד נותרו לי לחיות במדינה טובה יותר, בטוחה יותר". 

ראובן זמורה שכל את בנו ארנון, קצין ימ"מ, במבצע זרעי קיץ, לחילוץ ארבעת החטופים - נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו. האם חיסול המחבל שהרג את בנו סיפק לו נחמה? "כבר כשמפקד היחידה והמפל"גים של ארנון תחקרו את המבצע, הם הודיעו לנו שהמחבל של ארנון ברח בחיים. זה חרה לנו. היה לנו ברור שיבוא יום והוא יחוסל. אבל המונח 'סגירת מעגל' לא מתאים למשפחה שכולה, כי המעגל שלנו תמיד יישאר פתוח. 

"באחת השבתות, בסביבות השעה 12, צלצלו אלינו חברים של ארנון והודיעו לנו שהמחבל חוסל. הם מאוד רצו לספר לנו אישית. אחרי כן הגיעו הודעות ווטסאפ מחברים מהשב"כ ומחבר'ה מהיחידה שלו, אבל גם הם לא התייחסו לזה כאל סגירת מעגל. הוא היה היעד שלהם. גם אנחנו לא רקדנו ולא חילקנו סוכריות ברחובות כששמענו שהוא חוסל, כי המסר כאן יותר חשוב ממחבל זה או אחר". 

מה המסר? 

"זה מסר לאויבים שלנו, שיידעו שלא משנה מתי, ברגע שהם פוגעים ביהודי - צה"ל ישיג ויחסל אותם, זה סופו של כל מי שיתעסק איתנו".

וברמה הלאומית, איך ייראה הסוף של הסיפור הזה? 

"סגירת האירוע המטורף ברמה הזאת היא, ראשית, חזרה של השבויים שלנו. בכל פעם שהחזרנו חטופים הביתה, כשבאחת מהפעמים האלה ארנון היה שותף, אלו אירועים מכוננים לעם ישראל, כי פדיון שבויים הוא ערך עליון. אנחנו משלמים בחיי ילדינו בשביל ערך כזה. זה לא היה קורה בשום מדינה אחרת.

"שנית, כמו שהמחבל שהרג את ארנון שילם על מה שהוא עשה, כך גם כל הערבים בעזה מ־8 באוקטובר משלמים על מה שהם עשו. תראי איך עזה נראית היום", מסכם זמורה, שלאחרונה הוציא ספר לזכר בנו בשם "איש אשר רוח בו". 

גם אם תשאלו את ללי דרעי, אמו של סעדיה דרעי הי"ד, שנהרג מפגיעת פצמ"ר, חיסול המחבל שהרג את בנה לא ישנה דבר, אבל מסיבות אחרות לגמרי. "המשימה של סעדיה היתה עבור הכלל, אז נסיבות מותו פחות מעסיקות אותי. גם אם יחסלו את הפיון שירה את הפצמ"ר שהרג אותו, זה לא ישנה מאום בכאב ובגאווה שמפעמים בנו".

אז מה כן יכול לסמל עבורך סגירה? 

"האמונה שולחת אותי ישר למחוזות של ימות המשיח וגאולה, של תחיית המתים. סעדיה ששוב עולה במדרגות של הבית שלנו ומחבק אותי חזק. בינתיים, עד שזה יקרה, וכדי שזה יקרה, המשימה היא עלינו. אין דבר כזה 'שיהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב'. יש 'להיות טוב, לפעול למען הטוב', וממילא יהיה לנו יותר טוב. וכשזה יקרה, ואנחנו נהיה אלה אשר לא רק הביסו את הרוע מהעולם אלא גם פעלו, כיחידים וכאומה, כדי להוסיף טוב בעולם הזה, אולי אז יש איזה מעגל שייסגר. אבל אני לא מבטיחה".

ומבחינה לאומית, האם תיתכן סגירת מעגל? 

"אני לא אוהבת את הדימוי של מעגל שנסגר, כי זה בעצם אומר שחזרנו לאותו המקום. ואז מה הועלנו? 7 באוקטובר לימד אותנו, כאומה, הרבה דברים, קודם כל על עצמנו. עלינו קומה, בהרבה מאוד מובנים, תודעתיים ומעשיים. החזרה הזאת אל עצמנו ואל עצמיותנו היא ספירלה, ולא מעגל, שממשיכה לעלות מעלה־מעלה. נצח ישראל לא ישקר ועל כן הוא לא סוגר מעגלים, רק ממשיך לטפס".

כל אחד והסיפור שלו

"המושג שאני עובד איתו הוא טראומה תרבותית, וזה מה שקורה כאן. אבל לכל קבוצה בעם יש משמעות אחרת למושג הזה", טוען פרופ' אודי לבל מהתוכנית לניהול וליישוב סכסוכים מאוניברסיטת בר־אילן, חוקר יחסי צבא־חברה וחוקר טראומה. הוא עוסק רבות בזיכרון קולקטיבי, באובדן וזיכרון, בעיצוב דעת קהל ובתקשורת פוליטית. "כשזה המצב, לא תיתכן סגירת מעגל לאומית, כי כל קבוצה תחיה את הסיפור לפי תפיסתה. גם אם קבוצה אחת תחיה בשלום עם המציאות שתתגבש, קבוצה אחרת ממש לא". 

הוא נזכר, למשל, במחלוקת סביב רצח קנדי, מחלוקת שנמשכת בארה"ב עד היום. "בעוד הליברלים האמריקנים לא יכולים לעבור על היום הזה ועל האירוע הזה לסדר היום, לקהילה הרפובליקנית זה עוד יום בלוח השנה. כלומר, קהילה אחת יכולה להגיע להשלמה או להיעדר טראומה או להליכה קדימה או אפילו לאפאתיות, בעוד קהילה אחרת לא יכולה בכלל להשלים עם האירוע".

לדבריו, מצב דומה קורה גם אצלנו, סביב רצח רבין, למשל. "קהילות שונות קיימו בקפידה את חוזר מנכ"ל משרד החינוך לקיום יום הזיכרון לרצח רבין, וקהילות אחרות בקושי הדליקו נר בפתח בית הספר. הקבוצה הראשונה עדיין חווה קושי להכיל את האירוע. מבחינתה, חל כאן שיבוש של הדמוקרטיה ושל כל מה שיקר לה. אלה עובדים על טקס בית־ספרי או קהילתי חודשים מראש. אותו דבר אנחנו רואים ביום לציון תוכנית ההתנתקות: יש קהילות שבהן הטראומה תרבותית, חיה ובועטת, ויש כאלה שבכלל לא". 

כלומר, אליבא דלבל, האירוע של 7 באוקטובר לא ייסגר לעולם ברמה הלאומית, כי אין רמה כזאת. הלאום שלנו מחולק לקבוצות ולקהילות שלכל אחת סיפור אחר, ולכן דרך אפשרית אחרת לסגירתו. ה"סיפור", או הנרטיב הטראומטי, נבנה באופן סכמטי מההתחלה, כלומר מאיזו נקודה מתחיל הסיפור ואיזו משמעות יש לו, מ"שיבוש", כלומר משהו שהתחולל במציאות שגרם לאסון ולסוף. 

"קבוצה אחת תתחיל את הסיפור מההתנתקות. היא תטען שאילו היינו נשארים בחבל עזה - הטבח היה נמנע. מבחינת קבוצה זו, רק שיבה לגוש קטיף תהיה סגירת מעגל. יש קבוצה שתגיד שהשיבוש חל בהסכמי אוסלו וכל עוד הרשות הפלשתינית בשטח - לא תהיה סגירת מעגל. קבוצה שלישית תתלה את השיבוש בחטופים, ועד שהם לא ישובו - הפצע יישאר פתוח. קבוצה אחרת תטען שהסיפור שובש כי ראשי מערכת הביטחון פשוט לא העירו את ראש הממשלה באותו הבוקר, ואנשים אלה הגיעו מקליקות מאוד מסוימות, ועד שהם לא יפנו את מקומם - אסון כזה יכול להישנות. כשהם יוחלפו - השיבוש הבא יימנע. קבוצה אחרת תתלה את האשם בראש הממשלה, ועד שהוא לא יוחלף - לא תהיה סגירה". 

לבל צופה פני עתיד וכבר רואה את מוספי הזיכרון בעיתונים המציינים את העשורים שיחלפו מאז הטבח. גם הם אלה שיגדירו את הסיפור ואת סגירתו או אי־סגירתו, בהתאם להגיונות שבהם תאחז הקבוצה שתנסח אותם. "התבוננות זו אל העתיד מעלה נקודה נוספת: ניסוח הסיפור אינו רק אינטלקטואלי, אלא גם תרבותי. הקהילות השונות יוצקות את הרעיונות שלהן לתוך תערוכות, ספרי זיכרון, קורסים אקדמיים, שירים וכולי. הרעיונות האלה יבואו לידי ביטוי במקומות שונים וכך ייכנסו ללבבות". 

איך נראית חברה כזאת שכל קבוצה בה חולקת על הסיפור של חברתה? 

"מנקודת מבט של ממשלות, אם אתה ממשלה חסרת מנהיגות שרוצה לקבל החלטה על פי דעת קהל, זה יגרום לה לא לבצע, כי כל בחירה תגרום לה לאבד את הרוב, את הקואליציה. מאוד קל לזרוק אמירות והצהרות, אבל כשמגיע שלב הביצוע - יש צורך לבחור. כל בחירה היא גם בחירה במה לא, ויש בה פגיעה באלקטורט. לכן, אם זאת הממשלה וזאת דרך פעולתה, אז יש סיכוי גדול שיש קרבה בין סיום מלחמה להליכה לבחירות. דבר כזה ימסגר את סיום המלחמה כאקט פוליטי. היות שאנחנו בעידן שבו הממשלה פועלת ככל הנראה לאור שיקולי דעת קהל, ובהנחה שהיא תבחר בצד שימקסם דעת קהל ותלך אחריו לבחירות, כמו שקרה לא אחת אחרי מבצעים צבאיים קודמים - זה שוב ממסגר את הליך סיום המלחמה כהליך פוליטי, ולא כהליך שנעשה משיקולים צבאיים כשלעצמם, של מה שנכון לישראל. אני מניח שזה מה שיהיה פה. אין אפשרות לרצות את כולם". 

אולי התפיסה של פרופ' לבל מייאשת, אך היא מגובה במחקרים. לטענתו, מאז מלחמת יום הכיפורים כבר לא נראו קונצנזוס ואזכרה ממלכתית מאוחדת כמו שראינו בששת הימים, למשל. הוא נותן כדוגמה את היכל הזיכרון בירושלים, מקום שהיה אמור להיות אתר ההנצחה הישראלי האולטימטיבי, שהושקעו בו מיליארדים מתקופת ממשלת רבין הראשונה. "נקלעו שם לכל הקונפליקטים האפשריים, ובסופו של דבר אפילו לא הצליחו להגיע להסכמה איך לקרוא למלחמות שבהן נפלו החללים המונצחים בו. בסוף, מכל המיזם הענקי הזה, האתר רוקן מתוכן, וכל מה שנותר ממנו זה אבן שם של החלל והתאריך שבו נפל. זהו. אפילו לא שם המלחמה. זה כל מה שהצליחו להסכים עליו. בגלל זה אף אחד לא הולך לבקר שם, אולי חוץ מהמשפחות השכולות". 

חשיבות הטקסים

"הסופרת והמשוררת הקנדית מרגרט אטווד כתבה, 'באמצע הסיפור אין סיפור, רק מבוכה'", מתארת עידית גוטמן, ד"ר לפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת תל אביב, את מצב החברה הישראלית היום. מה שיכול לחתום את האירוע מבחינתה הוא תמונות ניצחון או הודעה ממלכתית, רשמית או חוקית, שהמלחמה הסתיימה. הודעה או תמונה כזו אינה תלויה בנרטיב של האויבים שלנו אלא רק בנו, כי מלחמות רבות הסתיימו כששני הצדדים טוענים לניצחון. "אירועים שהם 'באמצע הסיפור' הם מטבעם לא חד־משמעיים, ועדיין לא ברור בהווה איך הם משתלבים בנרטיב, מהי תרומתם לחידודו. הם מדגישים את המבוכה ואת הבלבול של התרחשויות שעוד לא נהנות מהחוכמה שבדיעבד ומהקשירה לסכמת העל של האירועים, שמעניקה תחושת משמעות. סגירה היא הגדרה של מה משמעות האירועים - באופן פרטי עבורנו וברמה הלאומית בהיסטוריה של העם".

היא מצביעה על אירועים שיכולים לסגור פרק. "אחרי השואה התקיימו משפט אייכמן ומשפטי נירנברג שנתנו תחושה של סגירה. במלחמה הנוכחית לא קיבלנו משפטים של מחבלי הנוחבה. התחקירים של הצבא נתנו פיסות עמומות וקשה להיאחז בהם. לפעמים צה"ל ושב"כ מעדכנים ש'סגרו מעגל' כשחיסלו מחבל, זה אולי נותן תחושה של סגירה למשפחות. ברמה הלאומית יותר, חיסול מנהיג זה או אחר מביא תחושת הקלה. מובן שתחושת סגירה כזאת לא אפשרית כשאנחנו עדיין תחת מתקפה". 

ד"ר גוטמן רואה חשיבות גדולה בטקסים כאמצעי לסגירת מעגל. "מוסדות החברה יוצרים טקסים, כמו באבל שיש שבעה, שלושים ושנה. או טקסים ליום השנה לנישואים או ימי הולדת. זה לא שקורה משהו משמעותי בחיים ביום ההולדת ה־30, אבל אם ערכת מסיבה גדולה והזמנת אליה אנשים שחשובים לך, זאת אפשרות להביט במה שעשית בחיים עד כה ולנסח סיפור". 

כלומר, אם יהיה מעמד שבו הנשיא, ראש הממשלה והרמטכ"ל יופיעו מול האומה, יכריזו על סיום המלחמה ועל ניצחון בה, זה יאפשר לנו לסגור את הפרק הזה ולהתקדם לפרק הבא? או שצריך עוד משהו בטקס הזה שישקיט את הנפש שלנו? 

"טקס הוא אירוע קהילתי, שבאופן סימבולי מאפשר לנו לשים את הנקודה בסוף המשפט ולעבור למשפט הבא. זה פשוט עובד, ואנחנו צריכים את זה ומייחלים לזה. לאחרונה פגשתי מישהו שאמר שהוא לא ישכח שבאתי לנחם אותו בשבעה על מות אביו. אני לא זכרתי שבאתי, אבל בשבילו זה היה חיוני. למה זה קריטי? כי בזמן פגיעה אנחנו מפרישים אוקסיטוצין שגורם לנו להתחבר לאנשים אחרים. זה מה שעושה את הבונדינג הכי חזק, דווקא במקום שבו אנחנו הכי פגיעים". 

מה צריך שיהיה בטקס כזה שיעזור ליצור את תחושת הסנכרון הלאומית והשייכות שאת מדברת עליה? 

"למשל, שירה בציבור. יש לזה כוח עצום. אגב, תחושה דומה תקבלי גם בהופעות גדולות. טקס שמעורר התרגשות, כשכולם בוכים ומתרגשים יחד, יוצר סנכרון. הטקס נותן הזדמנות לאנשים להיפגש, לתת מילים לתחושות, לתת תחושת שייכות וקהילה. הטקסים יוצרים גם נרטיב וסגירה שמאפשרים לנו להתחיל לדבר בזמן עבר. סביב טקסים כאלה נכתבים שירים שיוצרים קנון שמזכירים טקסי יום זיכרון. לכן טקסים משקמים קהילות".

ד"ר גוטמן פוסקת שהסגירה לא תלויה בתוצאת המלחמה. "גם אם מדובר במשהו אפל וקשה, גם אם מדובר בסוף רע, חייבים להיות הכרזה או טקס - משהו שיקבע את הסיפור. מחוות סמליות לכאן או לכאן הן חשובות. כשהודיעו אחרי 7 באוקטובר שאנחנו במצב מלחמה, עשו משהו דרמטי שהכניס אותנו למצב מלחמה. ניסחו את הנרטיב, קראו לזה בשם. שם זה חשוב". 

ולא מדובר רק באירועים מהותיים בעלי חשיבות היסטורית כמו מלחמות. "גם שטויות כמו אירוויזיון מאחדות אותנו. כשפגעו בנציגה שלנו באירוויזיון, גם הקפלניסטים הכי מסורים נפגעו. זה טקס שהוא טראש, אבל הוא לא, כי זה משהו שנושא את כל הסממנים, עם הדגל והברכה מהנשיא או מראש הממשלה. כך גם כשנבחרת ישראל סופגת עלבונות במרוץ אופניים בספרד". 

בואי נחזור אחורה לעצם השאלה. למה חשוב כל כך שתהיה סגירה? 

"כי אם לא תהיה כזו, הארכיטיפים המובלעים אצלנו יצופו ולא ייתנו לנו להתקדם". 

תודה דוקטור, לא הבנתי כלום. 

"ארכיטיפ הוא מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי יונג, כדי לתאר דפוסים הנמצאים בבסיס ההתנהגויות האינסטינקטיביות שלנו. יונג מצא שבלי תלות בתרבות, לכולנו יש דפוסים זהים. ארכיטיפים אלה חוזרים במיתולוגיות בתרבויות שונות, וכשהם נשברים - כלומר, כשהמציאות מתנהגת בניגוד להם, משהו מגיב בעוצמה גדולה מאוד בנפש שלנו". 

רוצים סוף טוב

ד"ר גוטמן מספרת על מחקר, שבו הקרינו לתינוקות מתרבויות שונות ברחבי העולם סרטון אנימציה, שבו נראים שני כדורים, אחד גדול ואחד קטן, מתגלגלים במעלה הר. "בשלב מסוים הכדור הקטן נתקע, עצר, והגדול המשיך לעלות. כשזה קרה - כל התינוקות, מכל העולם, קפצו בבהלה". היא מסבירה שכך התנהגו תינוקות שגדלו במשפחות נורמליות עם הורים שדאגו להם. במקרים הפוכים, לא נרשמה תגובה כזאת. "תינוק מצפה שיגיע הורה ויפתור את כל הבעיות שלו, שהוא לא יהיה רעב ושלא יכאב לו. רובנו קיבלנו טיפול די טוב בינקות, ואנחנו עדיין מצפים שיבואו לעזור לנו. יותר מזה, ככל שאנחנו מתבגרים, כך הציפייה שיקרה לנו משהו טוב מתקשרת אצלנו למעשים שלנו: השקענו, לכן מגיע לנו טוב".

ומה קורה כשזה לא קורה? 

"התחושה שעוד מעט מישהו יבוא ויציל אותנו היא מובנת לנו מאליה. אנחנו לא חושבים עליה באופן מודע. זה המבנה של הסיפור שלנו, זה הארכיטיפ, שלסיפור שלנו יש סוף טוב. לכן בסיפור של משפחת ביבס באיזשהו מקום ציפינו לסוף אחר, וזה הציף אצלנו רמות גבוהות של זעזוע. כשזה נשבר, למשל כשטראמפ מבטיח שיקרה משהו טוב והוא לא קורה, יש איזו תחושה שקשה להסביר אותה, כי אנחנו מצפים למישהו כל־יכול, למין 'דאוס אקס מכינה', שיבוא ויפתור את הקונפליקט. אנחנו בהמתנה כל הזמן, כפסע, ולא מגיעים, וקשה לנו". 

עד כאן ברמה הלאומית. וברמה הקהילתית? לתושבי העוטף, למשל? 

"זה יקרה וקורה בטפטופים. תחושת סגירה יכולה להתרחש כשקוברים את המתים בבתי הקברות של הקהילה. כשמתחילים, כקבוצה, לתקוע יתד במקומות המשוקמים. זריעה של חיטה, פתיחה מחודשת של בית הדפוס בבארי - הקהילות שמייצרות את הטקסים האלה יודעות למה הן עושות את זה. כי גם הן, במידה רבה, במצב של המתנה. ממתינות להכרעה. השיקום הוא חלקי, כי עדיין חלק מהכוחות שלהן מופנים למחאות להשבת החטופים". 

וברמת הפרט? 

"זה עניין מאוד אינדיבידואלי. יש כאלה שמרגישים שנעשה צדק כשחיסלו את רוצח יקירם, שנקמו בו, ויש כאלה שזה לא עושה להם כלום. הם כל כך חסרים את האדם ואת הנוכחות שלו, והם פחות חושבים על החוויה מהזווית של המוסר הגדול או הקארמה". 

התקווה - באהבת חינם

למשיאת המשואה סא"ל חגית אלון אלחרר, אמו של אמיתי שנפל באסון הכטב"ם בבא"ח גולני באוקטובר בשנה שעברה, יש מחשבות אחרות בנוגע לסגירת מעגל. "סגירת מעגל הרבה יותר גדולה מחיסול מחבל זה או אחר. חיסלנו אחד - יבוא אחר במקומו. המשמעות האמיתית של סגירת מעגל היא להעביר את המסר לדורות הבאים, מסר של אהבת חינם, של ערך הרעות של אותם ילדים שהלכו. של חברויות אמת, של הימנעות משיפוטיות יתר. אני קוראת לזה 'לאהוב בחינם'. זאת סגירת מעגל מבחינתי, לכבודו ולכבוד כולנו, ככה צריכה להיות ההסתכלות. כי כשנהיה ביחד באמת - אף מחבל לא יוכל לבוא בינינו. בביחד הזה, באהבת החינם הזו, יש תקווה".