תקשיבו לה: המסר החד והברור של משיאת המשואה צריך לטלטל כל ישראלי

"האמת היא שהתחושות מעורבות – שמחה מהולה בעצב", מודה סגן אלוף (במיל') חגית אלון אלחרר (48), כשהיא מתייחסת לבחירתה להדליק משואה בטקס שיתקיים בערב יום העצמאות בהר הרצל. "זה מרגיש כמו כל מה שמתרחש בשנה וחצי האחרונות – כולנו חיים בתקופה ארוכה מאוד של מלחמה שיש לה תוצאות קשות, במיוחד בשבילי, כי איבדתי את אמיתי, בני, שהיה הלב שלי".

שעות ספורות לאחר יום הזיכרון הראשון שלה, שבו תתייחד עם זכרו של בנה שנפל במתקפת הכטב"ם בבסיס האימונים החטיבתי של גולני באוקטובר שעבר, תגיע חגית להר הרצל על מנת להשיא משואה יחד עם סגן-אלוף פאיז פארס, תחת הכותרת "גשרים של תקווה". חגית היא התגלמות הישראלית בימים אלו – קצינת מילואים, אם שכולה, שפונתה מביתה שבקו הגבול במהלך המלחמה, מהווה יחד את הדבק שכורך אותנו יחד – בין יגון לשמחה, פטריוטיות ישראלית במלוא עוצמתה.

חגית, אם לשלושה, אמיתי ז"ל ואוריה והדס, תאומים בני 13, ונשואה לאיציק, היא דמות מרשימה במיוחד. חודשים ספורים קודם למלחמה היא פרשה משירות קבע ארוך בצה"ל, ומאז השבעה באוקטובר היא נמצאת בשירות מילואים פעיל ורציף, בין היתר בחיבור בין המאמץ הלוגיסטי למאמץ המבצעי. "החיבור הכי חשוב שחייב לקרות במלחמה, אין תמרון בלי לוגיסטיקה", היא מסבירה.

שבועיים בלבד לאחר תחילת המלחמה חוותה המשפחה את הטלטלה הראשונה. "אני גרה במושב רמות נפתלי, ממש על קו לבנון. התפננו מהבית בערך שבועיים אחרי שהתחילה המלחמה. בסוף כשאתה צריך לקבל החלטה בחיים לגבי הילדים שלך, אתה בוחר לא לשים אותם בסכנה", אומרת חגית.

היא עצמה למודת מלחמות, כבת למשפחה ברוכת ילדים ממייסדי העיר קריית שמונה. "לנו לא היה דבר כזה פינוי. גדלתי במקום שבו רצים למקלט כל הזמן". בעוד היא משרתת במילואים, מי שהיה עם הילדים לאורך כל תקופת הפינוי היה איציק.

הטרגדיה הגדולה פקדה את המשפחה ב-13 באוקטובר 2024, כאשר בנה אמיתי ז"ל, שהיה טירון בבסיס האימונים החטיבתי של גולני ברגבים, נהרג מפגיעת כטב"ם ששוגר מלבנון על ידי חיזבאללה.
"הייתי בפיקוד צפון", נזכרת חגית ברגעים הקשים. "ידעתי על הכטב"ם והבנתי שהוא נפל בבסיס. לא חלמתי או תיארתי לעצמי שזה יפגע באמיתי. גם לא ידענו מה סדרי הגודל ומה מימדי האסון".

כשהחיילים האחרים התקשרו הביתה וקבוצת ההורים התחילה להתעדכן, חגית הבינה שקורה משהו. "המפקד שלי בא להודיע לי כי לא הייתה לו ברירה. זו הייתה סיטואציה בעייתית, כי אני בתוך הפיקוד ואני מתחילה להבין שקורה משהו ועדיף שמישהו ידבר איתי", היא משחזרת. "אנחנו נסענו ביחד הביתה להודיע למשפחה".

לאחר הטרגדיה האישית, החליטה המשפחה לשוב לרמות נפתלי, למרות שבאותו הזמן היה צה"ל באמצע תמרון משמעותי בלבנון, לא הרחק מביתה. "בחרנו לחזור הביתה לפני שהחזירו את התושבים", היא מתארת. "הרגשתי בטוחה, סמכתי על המפקדים ועל הלוחמים שלנו, ראיתי איזו עבודה טובה הם עושים".

אלחרר ממשיכה לשרת גם כעת במילואים, ובמקביל עוסקת בפעילות לגיוס לצה"ל בקרב בני נוער במסגרת פעילות האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון. בצה"ל מציינים כי "בפועלה, חגית מסמלת דוגמה ומופת לתרומה לחברה הישראלית וכיום אחראית על ארגון המרחב והתשתית במרחב פיקוד הצפון. במקביל עוסקת בעידוד הגיוס לצה"ל בקרב בני נוער במסגרת פעילות האגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון".

"מורשתם של הנופלים היא "גשר של תקווה", היא מהווה ערובה לכך שהמדינה שקמה מתוך אפר השואה ומבטיחה חיים של כבוד תמשיך להתקיים ולשגשג גם בפני האתגרים הגדולים ביותר. הבחירה של המשפחות השכולות בחיים יום יום, שעה שעה מסייעת בחוסננו הלאומי", הוסיפו בצה"ל.

"אני מניחה שהיום הזה יהיה מורכב, כמו המציאות שאני חיה בה היום", מודה חגית בתשובה לשאלה על ההתמודדות עם יום זיכרון ראשון כאם שכולה וטקס המשואות באותו הערב. "בסוף כשאתה בוחר בחיים ואתה אומר 'אני אמשיך לאורו של אמיתי, לשמוח כי זה מה שהוא אהב', אז אתה פועל בדרך כזו. אנהל את המתח הזה, של הקושי, העצב והיגון, יחד עם השמחה וההתרגשות באותו הערב".

כשקיבלה את ההודעה על כך שתשיא משואה, היא הייתה מופתעת מאוד. "לא ידעתי שום דבר קודם לכן. חשבתי על כך שאמיתי היה גאה בי. זו הזדמנות להעביר מסר לעם ישראל – למרות שאנחנו נמצאים בתקופה כל כך קשה ומורכבת, ולמרות הקושי – בסוף יהיה טוב. אני אופטימית למרות הכל. מגיע לעם ישראל שיהיה לו טוב, אבל לשם כך אנחנו צריכים להיות טובים. בואו נהיה טובים יותר – ואז כל היתר יבוא".