שנתיים עברו מאז פרצו מחבלי הנוח'בה ליישובי העוטף, טבחו, רצחו, שרפו ואנסו. דמם של אחינו ואחיותינו יבש מזמן, ומהצעקה שעלתה באותו יום מאדמת הנגב נותרה כיום לא יותר מלחישה. אלא שגם עתה, פתיחת משפטם של המחבלים המוחזקים בידינו אינה נראית באופק, ושורדי התופת ובני משפחות הקורבנות רחוקים עדיין מאוד מהיום שבו יוכלו להישיר מבט לעבר דוכן הנאשמים.
העובדה שאפילו כתב אישום אחד לא הוגש נגד מי ממחבלי הנוח'בה היא צד אחד בלבד של האירוע, אבל אולי דווקא הצד הכי פחות בעייתי שלו. לא בגלל ההסבר שגורמי המקצוע נאחזים בו, ולפיו – איסוף הראיות טרם הושלם ומידע חדש ממשיך לזרום מכיוון עזה. אלא בגלל החשש המובן שסיטואציה בה מוחזקים חטופים במנהרות בעזה, הופכת את ניהולו במקביל של משפט פלילי נגד 300 מחבלי החמאס שבידינו לעניין רגיש מאין כמותו.
אלא שהעיכוב בפתיחתו הטכנית של המשפט הוא רק קצה הקרחון, שכן ההיערכות האמיתית לניהול המשפט כלל לא החלה. שאלת הקמתו של בית משפט מיוחד לניהול משפטם של המחבלים עדיין לא הוכרעה. העבירה בה יואשמו המחבלים נתונה במחלוקת, ונעה בין עבירת רצח-עם לעבירות רצח "רגילות", מה שישפיע בין השאר על שאלת עונש המוות. אפילו שאלת סוג הראיות שישמשו במשפט ייחודי זה – בו שטפו את זירות הפשע מאות מחבלים, ורבים מהקורבנות נרצחו ולא יוכלו להעיד כנגד תוקפיהם – היא עניין שהדיון בו מצוי בראשיתו בלבד.
תיעוד חדש מהשבת השחורה: מחבלי הנוח'בה פושטים על תחנת דלק // השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים
בכל השאלות החשובות האלה, משרד המשפטים נמנע עד היום מלהציג אסטרטגיה כוללת מטעמו לניהול אחד המשפטים החשובים ביותר שידע המשפט הישראלי. לגיבוש האסטרטגיה הזו יש כמובן רכיב מקצועי, אך הוא בראש ובראשונה קשור לאופן הציבורי, הבינלאומי, ההיסטורי והעתידי, שבו יבקש העם היהודי לצרוב את אירועי השבעה באוקטובר בתולדות העמים. הזמן הרב שחלף בטרם תגובש אסטרטגיה כזו ושיחות שקיימתי בימים האחרונים, מובילים אותי למסקנה שמשהו בכיוון הכללי שמשרד המשפטים צועד בו אינו מותאם לאתגר הייחודי העומד לפתחנו.
אין פה אייכמן
"אי אפשר לפנטז פה על משפטי נירנברג", אמר לי השבוע גורם במשרד המשפטים המצוי בפרטי העניין. "גם אין פה אייכמן", הוסיף, "ככה שזה לא יהיה משפט בכירים". העובדה שמחבלי הנוח'בה המוחזקים בישראל מגיעים משכבת פיקוד זוטרה יחסית הובילה אותו להסביר כי "עבירה של רצח-עם היא עניין שיהיה מאוד קשה להאשים בו", וזאת מכיוון "שאין לך מחבלים עם תמונה מלאה של האירוע". לטענתו, "כל קבוצת מחבלים התמקדה ביישוב מסוים והייתה ממודרת מהאחרות. הם לא הכירו את המשימות של הקבוצות המקבילות להן, הם חשבו שהם עושים את שלהם וזהו".
שוב ושוב חזרתי לרישומי השיחה הזו. האטומיזציה הזו של הרוע החמאסי, במסגרתה אחת מפעולות הטרור המתוזמרות ביותר שבוצעו אי פעם בהיסטוריה האנושית, מומשגת כצבר של פעולות בדידות, עצמאיות וחסרות הקשר רחב, כמעט ולא נתפסת. היא הייתה יכולה בקלות לעלות כטענת הגנה כושלת מצד עורכי דינם של המחבלים, ולהידחות – ולא בקושי רב – בשל התכנון המוקפד והמתועד היטב שעמד ברקע מעשי הזוועה. אך כשהטענה הזו מהודהדת מצד חוגי משרד המשפטים, היא מעידה על כישלון תודעתי בזיהוי האתגר הייחודי העומד לפתחו של המשרד.
אטומיזציה של הרוע היא מאפיין שחזר על עצמו בשיחה גם בנוגע לקושי הראייתי שעלול להתקיים במשפט הנוח'בות. "האתגר הגדול הוא להוכיח מי עשה מה, וזה מאוד קשה כי אנשים לא יודעים להגיד את זה", טען בפני אותו גורם. אלא שגם העמדה הזו מוזרה ביותר, שכן היא מייחסת לכל מחבל חמאס פעולה עצמאית לחלוטין שאותה צריך להוכיח בנפרד. ואולם, הדין הפלילי הישראלי הוא דווקא מהמקלים ביותר עם רשויות התביעה. הוא מאפשר להן, במקרה של ביצוע משותף, לייחס עבירות של שותף אחד למשנהו. אפילו לא נדרשת כאן חקיקה מיוחדת לצורך הרשעה משותפת. "נכון", השיב לי הגורם, "אבל זו קונסטרוקציה לא פשוטה".
טריבונל מיוחד
וזהו כמובן רק סימפטום לבעיה עמוקה יותר. משרד המשפטים נחוש להימנע ממה שהוא מכנה "משפט ראווה". לכן, הוא מתרחק מכך עד הקצה ומתעקש לנהל את המשפט החריג הזה לפי כללי הדין הפלילי הרגיל – כאילו מדובר בעוד תיק רצח, ולא באירוע בקנה מידה היסטורי. אלא שמי שיבקש לנהל את המשפט הזה כאילו מדובר בעוד משפט רצח, רק בהיקפים גדולים יותר, ייתקל באינסוף בעיות. ואלה לא רק השאלות הראייתיות או שאלת סעיף העבירה. וזה אפילו לא המסר שישראל תיכשל בהעברתו לעולם בדבר רצח העם שבוצע באזרחיה. הרי די במחשבה על השלב הפרוזאי של מסירת חומרי החקירה למאות עורכי הדין מטעם הרוצחים – עם הגשת כתבי האישום נגד לקוחותיהם – כדי לדמיין את הקרקס המשפטי שייווצר כאן. זהו אינו משפט רגיל.
מכאן בדיוק נולד הצורך בהקמת טריבונל מיוחד שישפוט את מחבלי הנוח'בה לפי כללים שונים. מעבר לפרוצדורות השונות, נכון היה שכללים אלה יעצבו גם רף ראייתי נמוך יותר שיידרש במשפט החריג הזה, או לכל הפחות יכללו חזקות משפטיות שיקלו על התביעה. למשל, קביעת חזקה, באמצעות תיקון חקיקה, לפיה מחבל שנתפס בשבעה באוקטובר ביישובי העוטף, יראו אותו כמי שמתקיימים בו יסודות עובדתיים או נפשיים מסוימים. העניין הזה כמעט מתבקש. הרי זה לא שמישהו מהם נקלע לשם בטעות, בדרכו לחוג קשירת מקרמה.
אלא ששנתיים עברו ושום תיקון חקיקה שכזה אפילו לא הוצע. גם הצעתם העקרונית של חברי הכנסת רוטמן ומלינובסקי להקמת טריבונל שכזה מתקדמת בעצלתיים. לא רק שהיא אינה זוכה לרוח גבית מצד משרד המשפטים, היא אפילו זכתה להתנגדותו.
משרד המשפטים נחוש להימנע ממה שהוא מכנה "משפט ראווה", ומתעקש לנהל את המשפט לפי כללי הדין הפלילי הרגיל – כאילו מדובר בעוד תיק רצח. אלא שמי שיבקש לנהל את המשפט באופן הזה, ייתקל באינסוף בעיות
זה מקרה מובהק שבו הייתה נדרשת עבודת מטה ממשלתית שתבשיל להצעת חוק בהובלת משרד המשפטים. אלא שבכך חזרנו שוב לאופן השגוי שבו תופס המשרד הזה את האתגר ההיסטורי של ניהול משפט מחבלי הנוח'בה. דווקא בימים אלה, כשישראל מייחלת לסיום המערכה הצבאית, מתברר עד כמה היא אינה ערוכה לשלב הבא – המערכה המשפטית. גם כאן, כנראה שנידרש בקרוב לשינוי קונספציה.
