הגיע הזמן לענות על השאלה: מה זה אומר מדינה יהודית?

נהג האוטובוס שהוביל אותנו לאתר הנובה כמו ביטא את רחשי הלב של ההמון. היה זה כשלושה חודשים לאחר הטבח. כמה דקות לפני כן ראש עיריית אופקים, איציק דנינו, סיפר בפעם הראשונה מה קרה בעירו באותו בוקר מר ונמהר. את עדותו הקשה שמעתי יחד עם קבוצה של עמיתי "מכון גשר למנהיגות", ובשעתו פרסמנו כאן את דבריו המצמררים.

כעת הגענו לאתר הזיכרון לנטבחי הנובה. דווקא משום שעוד היה אז מאולתר וטרי, הסיור בו היה מזעזע עוד יותר מאשר כיום. לא הייתי מסוגל לעשות דבר חוץ מלהתיישב בצד ולקרוא תהילים עם מישהו שלא הכרתי. כל דיבור אחר באותו רגע היה חסר משמעות. אך כשחזרתי לאוטובוס, הנהג שלנו כעס. "שוב הם מפרקים את האחדות. הם לא מבינים שבגלל הקרע בעם כל זה קרה לנו?!", אמר בתגובה לראיון כלשהו ברדיו.

אין ספק שהכמיהה לאחדות, להפסקת המריבות הפנימיות ולהסרת החרמות ההדדיים היתה אחד מהלקחים המשמעותיים שהציבור הפיק מהטבח. עד היום זו האווירה. התרגום הפוליטי שלה הוא, למשל, הנכונות המסתמנת של בני גנץ ונפתלי בנט לשבת עם נתניהו בממשלה עתידית, למרות כל מריבות העבר.

בהחלט עדיין יש קבוצות קטנות וקיצוניות שדבקות בקו הקיצוני, והן אף גולשות לאלימות לעיתים. ואולם, כבר לא מדובר במחנה שלם שמחרים. אגב, בתמונת מראה, גם "הביביזם" אינו מה שהיה. הגם שנתניהו רשם הישגים יפים בשנתיים שמאז הטבח, בסוף גם מעריציו המושבעים מבינים שהוא היה על ההגה ב־6:29 בבוקר, אחרי 14 שנות שלטון. גם סנגוריו הגדולים ביותר מבינים שאי אפשר לנקות אותו מאחריות.

יהודי 8 באוקטובר

אך ככל שאפשר לזהות הלכי רוח בעם, יש נקודה נוספת שהתעוררה בעוצמה בעקבות הזוועות. הנקודה היהודית. הישראלים מפרשים את ההתקפה של חמאס, את עוצמתה, את אופן הביצוע המחריד שלה ואת האידיאולוגיה הרצחנית שמאחוריה, כקריאת שמד על העם היהודי ועל הרעיון היהודי. היא לא היתה רק אקט מלחמתי "רגיל" שקורה בין עמים.

הישראלים מפרשים את התקפת חמאס, את עוצמתה, את הביצוע המחריד שלה ואת האידיאולוגיה הרצחנית שמאחוריה, כקריאת שמד על העם היהודי כולו

להתפרצות היהדות בקרב היהודים בעקבות המלחמה היו, ועדיין יש, ביטויים רבים מספור. המשפט "שואה של יום אחד", כתמצות אירועי הטבח, חזר וחוזר על עצמו פעמים רבות. רבים מהחטופים ששבו סיפרו על פנייה שלהם לא־לוהים ועל אימוץ מִנהגים יהודיים דווקא בשבי. בקרב חיילי צה"ל, וכעת גם אצל צעירים רבים אחרי שירות, פשט המנהג של לבישת ציצית בלי כיפה. בימי תשובה אלה יש דיווחים על חילונים רבים שפוקדים את בתי הכנסת, ומצטרפים לתפילות ולסליחות. גם סקרים שנערכו לאורך התקופה מאששים את מה שעולה מהשטח - הישראלים מידפקים על שערי זהותם היהודית משום שאותה ניסו לגדוע.

לא פחות מאשר בארץ, בעולם היהודי שמחוץ לישראל התעוררו רגשות עזים של סולידריות יהודית. מהפגנת הענק בוושינגטון לאחר פרוץ המלחמה, דרך רבים שהבליטו סממנים יהודיים או באו לבתי הכנסת, כתשובת נגד לטבח. או כפי שכתבה לי פעילת ג'יי סטריט לפני שנה וחצי: "אריאל, אתה לא תאמין. מהפגנות נגד ישראל עברתי להפגין בעדה". הנקודה היהודית העבירה אותה מצד לצד. יש מי שמכנה את התופעה הזו כ"יהודי 8 באוקטובר".

ומצד שני

לא רק אצל היהודים הטבח הצית גחלת, אלא גם אצל שונאיהם. כבר ביום הראשון למלחמה, כשהטבח עוד היה בעיצומו ובאופן שלא הוסבר עד היום, התפרץ בכל העולם נחשול שנאה עצום נגד היהודים, בהיקפים שלא נראו כמותם מאז השואה. הוא לא שכך עד עצם היום הזה.

מדי שבוע עדיין יש הפגנות המוניות בערים גדולות במערב. אמנם מספרן נמוך יותר מאשר בתחילת המלחמה, אך נוסף עליהן אנחנו מקבלים בחודשים האחרונים התקפות אלימות, כולל מעשי רצח, כמו זה של הזוג ירון לישנסקי ושרה מילגרם בבירת ארה"ב לפני חצי שנה.

הסיסמאות "פלשתין מהים עד הירדן" ו"אינתיפאדה גלובלית", שהן למעשה קריאות שמד נגד המדינה היהודית ולכן נגד העם היהודי, התפשטו בעולם. אינספור תקיפות של יהודים, בפרט בקמפוסים המערביים, עדיין מתחוללות. רבות מהן לא מדווחות.

כל זה קורה מעבר לים, אף שתיאורטית ליהודי העולם לא אמור להיות קשר. הרי לכאורה ישראל לחוד והיהודים לחוד. לצורך הדיון, ההתקפה של רוסיה על אוקראינה לא עוררה גל פגיעות במהגרים רוסים במערב. כולם מבינים שיוצאי רוסיה אינם קשורים ואינם אחראים למעשי מולדתם. על אחת כמה וכמה במקרה הישראלי, שבו רוב היהודים הגרים בחו"ל לא נולדו בישראל ואפילו לא ביקרו בה.

ובכל זאת - ולא זה מפתיע - היהודים הלא ישראלים מואשמים אוטומטית ב"פשעים" שביצעו כביכול אחיהם. כלומר, מצד שונאי ישראל ההתקפה היא על היהודים והיהדות. לכל התופעות האלה מצטרף מרכיב נוסף, ספיריטואלי משהו. בשעה שהצבא היהודי עושה ככול יכולתו לשמור על הרף המוסרי הגבוה ביותר, וכתוצאה מכך גם נוקט פעולות שלא נראו כמותן במלחמות כמו האכלת האויב ו"הקש בגג" - דווקא אז מייחסים לו את כל החטאים, העוונות והפשעים האפשריים.

אין הסבר רציונלי לתופעה המגוחכת הזו. בשעה שפשעים אמיתיים מתקיימים בכל כך הרבה מקומות בעולם, יש משהו שגורם לרבים כל כך לחפש דווקא את "אשמת היהודי" כביכול. ואי אפשר לומר שאלה נרטיבים נוצריים עתיקים שקמו לחיים, שכן ייחוס הפשעים המוסריים דווקא ליהודים מגיע ממרחבי הגלובוס שאין ולא היה להם קשר לנצרות מעולם. זה קורה בסין ובארצות ערב, ובחוגים הפרוגרסיביים הקיצוניים, שכף רגלם ורגל אבותיהם לא דרכה מעולם בכנסייה. מכל קצוות הארץ מגיעה הפניית האצבע, "האשם את היהודי". או במונחים תקשורתיים: "ערבי הרג יהודי" - אינה כותרת, "יהודי הרג ערבי" - זה סיפור שתמיד ימכור. זה האלגוריתם של הרשתות החברתיות, של ארגוני החדשות, ושל יותר מדי מוחות אנושיים.

כל "הנאורים" הללו מסיטים מבט ממעשי האונס ההמוניים בתוך קהילות המוסלמים באירופה, ממלחמות אזרחים עקובות מדם המתנהלות במקביל למלחמה שלנו בסודאן, במאלי ובמקומות נוספים בעולם. הם לא שלחו משטים למיאנמר ולא יצאו להפגנות ענק בגלל הדיכוי באפגניסטן. על ההוצאות ההמוניות להורג באיראן, בכלל אין מה לדבר. רק "אשמת היהודים" מעניינת אותם.

כך שבסיכומו של דבר יש לפנינו התעוררות פנים־יהודית מכאן, וקריאת תיגר אנטי־יהודית משם. יחד הן מלמדות שהרבה מעבר למהלכים של מלחמה ושלום, משהו מעיר את הנקודה היהודית. זו לא תופעה פיזית שניתן למדוד או להוכיח, אלא תחושה מיסטית שעומדת באוויר. משהו שמעבר לשכל האנושי.

שאלת מיהו יהודי

מעניין אגב שבצד קריאת התיגר האנטי־יהודית, הולכת ומתרחבת התופעה של התקרבות ליהדות. צ'ארלי קירק, ששמר שבת למעשה ואימץ מרכיבים אחרים מהתנ"ך, הוא רק סימפטום. כך שחשוב לציין שבד בבד עם התרחבות השנאה, מתפשטת גם הקריאה ליהודים להיות מי שנועדו להיות - "העם הנבחר". אבל לא באופן מתנשא, אלא במובן של "ממך מצפים ליותר".

המלחמה אפוא מביאה אותנו לדרוש מעצמנו להיות יהודים. באותה מידה, תביעה כזו מופנית כלפינו מבחוץ לערוך בירור כזה. הציבוריות הישראלית טרם נכנסה לדיון בינה לבין עצמה מה משמעותה של קריאה כזו. לא דנו בינינו מה תפקידה ומה ייחודה של המדינה היהודית בעולם, אף שגם אנחנו וגם אחרים חשים שיש לנו מעמד כזה.

לנוכח העליהום העולמי, עלינו לברר מה צריך להיות אופייה של המדינה היהודית. במה היא מתייחדת ביחס לאומות העולם? באיזה אופן היא מושפעת כאומה ממורשתה?

כאמור, במישור הפרטי יש רבים ששינו את אורח חייהם בהתאם לתחושה הזו. ואולם, דווקא לנוכח העליהום העולמי, עלינו לברר מה צריך להיות אופייה של המדינה היהודית. במה היא מתייחדת ביחס לאומות העולם? באיזה אופן היא מושפעת כאומה ממורשתה העתיקה - זו שהשפיעה כל כך הרבה על העולם - בימינו אלה?

בחזית הציוויליזציה

אגב, באופן מפתיע משהו, דווקא בצד האוהד לישראל ברחבי העולם, רבים מפרשים את מתקפת חמאס כאיום על הציוויליזציה המערבית והיודו־נוצרית. כך, למשל, בימים אלה מבקר בארץ שוב הבישוף רוברט סטרנס, שכבר 31 שנים מביא משלחות של מנהיגים נוצרים לישראל. לא פחות מ־35 אלף איש עברו אצלו במשך שנים, כאשר שני שלישים מהם חזרו בעצמם עם משלחות נוספות שארגנו בעצמם, ועשו זאת חמש, שש ושבע פעמים. כלומר, יש אפקט אקספוננציאלי לפעולה שלו.

בראיון ל"ישראל היום" סטרנס התריע מפני אובדן התמיכה בישראל בקרב הדור הצעיר של האוונגליסטים, אולם לעניינו חשובה האמירה שלו: "יש ברית לא קדושה, ברית טמאה ורעה, בין מרקסיזם רדיקלי לאסלאם קיצוני, שיצרה את הקונספירציה הזו. לעומתה, חייבת להיות ברית צודקת בין הקהילה היהודית לקהילה הנוצרית, כדי לעמוד על ערכי המערב. ישראל היא חוד החנית של המלחמה על הציוויליזציה המערבית כפי שאנו מכירים אותה".

בשעה שבישראל כמעט לא נשמעות אמירות כאלה, ובטח שלא מצד מובילי דעה, הרי בחו"ל יש דווקא רבים שמדברים כמו סטרנס. מרחוק אולי הם רואים טוב יותר את מה שאנו מתקשים לראות מקרוב.

כך או כך, המלחמה שאליה יצא חמאס היא גם על הקיום המטפיזי של היהודים. ואם כך, עלינו לתת את התשובה גם במישור הזה.