ביום שלישי אחד לפני כמה שבועות, ג'וש האמר בילה שעה שלמה בשיחה עם חבר בזום. החבר עמד לצאת למסע הרצאות בקמפוסים ברחבי ארה"ב, וידע היטב שייתכן מאוד שיישאל שאלות קשות בנוגע לישראל.
האמר, אחד מהעיתונאים השמרנים המובילים בארה"ב, כותב על ישראל לעיתים קרובות. לאחרונה הוא גם פרסם רב־מכר בשם "ישראל והציוויליזציה", שבו הוא טוען נכונה שגורל העולם המערבי כולו תלוי בהצלחתה של ישראל למגר את הברבריזם של האסלאם הרדיקלי ובעלי בריתו הפרוגרסיביים.
האמר שיתף את חברו בעובדות וברעיונות שונים, ואף שהחבר ביקר בישראל כמה פעמים והתמצא היטב בנעשה בה, הוא הקשיב בעניין רב ושאל שאלות מחכימות. בסוף השיחה הוא הודה להאמר, והבטיח שאף שהוא עומד להיות עסוק מאוד במסע ההרצאות שלו - הוא ישמח לעזור לקדם את מכירת הספר החדש של האמר על ישראל. "אני מבטיח לעודד כל סטודנט שונא ישראל שאפגוש - ויהיו הרבה מאוד מהם - לקנות את הספר שלך", אמר החבר. "זה בטוח יעזור מאוד למכירות".
האמר נפרד מחברו בחיבה רבה, והתרשם שוב מכמה שהאיש, מצליח ועסוק ככל שיהיה, תמיד מצא זמן לדבר, להקשיב, לשאול שאלות ולנסות להבין דברים לעומקם, ותמיד הקפיד גם לעודד ולעזור לחבריו. פחות מ־24 שעות אחרי שהשיחה הסתיימה והאמר הבטיח להיות בקשר בקרוב מאוד - החבר, צ'ארלי קירק, נורה למוות בידי מתנקש במהלך מפגש עם תלמידים באוניברסיטה ביוטה.
"היתה לו תכונה כל כך נדירה", אמרה חברה אחת, מנכ"לית של עמותה ציבורית גדולה, שביקשה להישאר בעילום שם כדי לא להיראות כמי שהופכת את אבלה הפרטי למופע ציבורי. "הוא היה בעת ובעונה אחת גם הדבר הכי נוצץ בחדר - האיש הכי חכם, הכי סוחף, הכי כריזמטי - וגם גבר שידע להפוך אותך לדבר הכי נוצץ בחדר. הוא ידע באמת להקשיב, ולא רק להעמיד פנים. והוא גרם לכל אחד להרגיש כאילו הוא חשוב, כאילו הוא משנה. ולא משנה כמה צ'ארלי היה מוצלח, חשוב, מקושר - הוא אף פעם לא התנהג כמו 'ביג שוט'. הוא אף פעם לא הפיל שום דבר על העוזרים שלו. הוא עשה את כל מה שהיה צריך לעשות בעצמו, והיה מעורב בפרטים הכי קטנים וגם ברעיונות הכי גדולים. אין לנו עוד אחד כזה".
הרצח היכה גלים ברחבי העולם כולו, והדגיש שוב את הסכנה שטמונה באלימות המובנית של השמאל, שהולך ונעשה יותר ויותר רדיקלי. אבל בזמן שכולם מדברים על קירק הפעיל החברתי, האיש בן ה־31 שנשר מהקולג' כדי להקים ארגון, Turning Point USA, שהפך לאחד המשפיעים ביותר בנוף הפוליטי המקומי - אלו שזכו להכיר את האיש מקרוב עדיין מתאבלים על החבר החד־פעמי שאיבדו.
"האירוע האחרון שצ'ארלי עשה על במה במסגרת הארגון שלו היה דיון ביולי ביני לבין דייב סמית", סיפר האמר ל"ישראל השבוע". סמית, למי שלא מכיר, הוא קומיקאי כושל, שבשנה האחרונה השקיע את מרב מרצו בלהאשים את ישראל בשפע פשעים מופרכים בעליל, וקירק, כמאמין גדול בדיון ללא סייגים, ביקש מהאמר להתעמת עם סמית בפומבי. "הוא לא היה כל כך ניטרלי, כמו שמנחה של כל דיון אמור להיות", האמר שיתף. "הוא מאוד רצה שאני אהיה זה שאנצח בדיון", היות שקירק היה אוהב מושבע של ישראל ושל היהדות.
ספרו השישי והאחרון, שאמור לצאת בדצמבר שנה זו, נקרא "עצור, בשם אלוהים: איך שמירת השבת תשנה את חייך". קירק עצמו הקפיד מאוד לא להשתמש בטלפון או לעבוד בשבת - מנהג שעליו המליץ בחום ובחיוך לחבריו היהודים שאינם שומרי מצוות.
הפשיסט הגרוע בתבל
למרבה הכאב, אבל לא למרבה ההפתעה, מייד לאחר מותו של קירק, גורמים מכל רחבי הקשת הפוליטית ניסו לנכס את מורשתו ולעמעם את חיבתו העמוקה ליהודים.
משמאל, ה"ניו יורק טיימס", כמיטב מסורת התועמלנים, טען שקירק השמיע אמירות אנטישמיות לעיתים קרובות; כשמבקרים דרשו הוכחות, העיתון פרסם התנצלות והודה שקירק מעולם לא השמיע את הטענות שיוחסו לו בעיתון, אלא רק ציטט דעות של אחרים כדי להתנגח איתם ולהגן על ישראל. מימין, עיתונאים משפיעים כמו טאקר קרלסון, קנדיס אוונס ואחרים בילו ימים בלשתף תיאוריות קונספירציה, שלפיהן רגע לפני מותו קירק התפכח מתמיכתו בישראל ונענש באמצעות סנקציות כלכליות מצד תורמיו היהודים, ומי יודע - אולי אפילו חוסל בידי המוסד.
למרבה השמחה, התיאוריות ההזויות הללו, מימין ומשמאל, מתאדות מול המציאות הבלתי ניתנת להכחשה. קירק הותיר מאחוריו אינספור שעות של סרטונים, הרצאות, הופעות פומביות ופודקאסטים, שמותירים מעט מקום לספק לגבי מי הוא היה ולמה תפס מקום מרכזי כל כך בציבוריות האמריקנית.
לפני שנוכל להבין מדוע מותו של צ'ארלי קירק הוא נקודת מפנה חשובה בהיסטוריה של ארה"ב, יש להבין מעט יותר לעומק מה היה סוד קסמו. ואת זה אפשר לעשות בעיקר באמצעות התבוננות באיך עשה את מה שעשה טוב יותר מכולם: שיח ושיג.
בימים האלה, כשהרשתות החברתיות מעודדות שיסוי ושיסוע, כשנדמה שהמטרה העיקרית של כל ויכוח אינה לשכנע את האחר אלא להקטין ולהשתיק אותו, קירק דגל בדבקות באחד מהרעיונות הבסיסיים שעליהם מושתתת הרפובליקה האמריקנית: חופש הביטוי הוא לא רק ערך מוחלט, אלא גם עמוד השדרה של החיים הציבוריים בדמוקרטיה שוקקת. "כשבני זוג מפסיקים לדבר", קירק נהג לומר לעיתים קרובות, "הם מתגרשים. כשאנשים מפסיקים לדבר בדמוקרטיה, מקבלים מלחמת אחים".
קירק לא רק אמר, אלא גם עשה. רוב זמנו ומרצו הוקדשו להופעות בלתי פוסקות בקמפוסים ברחבי המדינה. במקום לשאת נאומים חוצבי להבות ולשכנע אנשים בצדקת דרכו, קירק עשה משהו דמוקרטי הרבה יותר: הוא הקים אוהל גדול, שם שלט שבו היה כתוב "Prove me wrong", "תוכיחו שאני טועה", ואיפשר לכל מאן דהוא לנהל איתו שיחה על כל נושא שבעולם.
באחד מהסרטונים היותר פופולריים של קירק, למשל, סטודנט אחד במשקפיים ובחולצת פסים קורא לקירק "פשיסט", טענה נפוצה בחוגי השמאל האמריקני.
"בוא נדבר", קירק השיב. "איך בדיוק אני פשיסט?".
"dude, כאילו, אתה...", הסטודנט השיב, ואז נאלם.
"האם אתה יכול לציין דבר אחד שאני מאמין בו שהוא פשיסטי?", קירק שאל.
"אתה מאמין שכאילו...", הסטודנט גמגם ושיחק בשערו בעצבנות, "שכאילו, שיט!".
"אני כזה פשיסט גרוע", קירק השיב בחיוך, "שאני נותן לאנשים שלא מסכימים איתי מיקרופון חופשי רק כדי שלא יסכימו איתי במשך שעתיים שלמות. אני פשיסט עלוב ביותר".
כל דובר אחר היה לוקח רגע או שניים להתענג על הניצחון הרטורי - לא קירק. מה שעניין אותו לא היה להתעלות בדיון כזה או אחר, אלא לדון בכנות בעניינים שהוא האמין שהם ברומו של עולם, ולעזור לאמריקנים צעירים מכל קצות הקשת הפוליטית להתנער מהדוֹגמות הקשיחות של השמאל, ששולטות בכל פינה של השיח האינטלקטואלי והציבורי.
קחו, לדוגמה, את השיחה שניהל עם גבר צעיר אחד שפתח את הדיון בווידוי הבא: "אני הומוסקסואל ושמרן", הוא אמר לקירק בקול מעט רועד, "מה יש לך לומר לאנשים כמוני?"
"קודם כל", קירק השיב, "ברוך הבא לתנועה השמרנית. אבל אני לא חושב שאתה צריך להציג את עצמך רק על סמך אלו שאתה נמשך אליהם. אתה בן אדם שלם, ואני בטוח שאתה מתייחס לאנשים אחרים בצורה הגונה... אני חושב שעברנו כברת דרך ארוכה בכיוון הלא נכון במדינה הזאת, ואנחנו מעמידים פנים כאילו הדבר הכי חשוב בזהות שלך זה מה שאתה עושה בחדר המיטות. זה לא משנה לי בכלל. אם אתה שואל אותי בתור נוצרי, אני לא מסכים עם דרך החיים הזאת. אבל פוליטיקה היא אמנות של להוסיף ולהכפיל, ואני מדמיין לעצמי שאתה מסכים עם הרבה ממה שאני אומר - גבולות קשיחים, מדינה חזקה - ואם כן, שוב, ברוך הבא לתנועה השמרנית".
ביטול התרבות
שוב, דוגמאות כאלו יש בשפע, ובייחוד עבור אלו שזכו להכיר את קירק, או שהעריכו מאוד את פועלו, מפתה מאוד להתרפק עליהן ולהתגעגע. ובאמריקה כמו באמריקה, הימים שלאחר ההתנקשות לוו בניסיונות בלתי פוסקים להבין מה בדיוק קרה. השיח הפוליטי הפך רעיל מדי, ליהגו טובי הפרשנים. האינטרנט הוא האשם, אמרו אחרים, היות שהוא מדרדר צעירים לבידוד חברתי ומטשטש אותם עם פנטזיות אלימות. או אולי זו רק בריאות הנפש המעורערת של היורה, ויש לרחם עליו, או אולי האשם נמצא ביותר מדי רובים ואקדחים בידיים של יותר מדי אנשים שלא צריכים לאחוז בהם לעולם. לכל בר בי רב היה הסבר, אבל לאיש לא היה את ההסבר הנכון. וההסבר הנכון קודר הרבה יותר. אם להיות כנים לרגע, הפלא הוא לא שמישהו ירה בצ'ארלי קירק, אלא שלקח לטרגדיה הזו כל כך הרבה זמן להתהוות.
ההתנקשות הזו לא קרתה בוואקום, והיא לא היתה איזה מקרה חריג שקשה לתאר. צ'ארלי קירק נורה כי כוחות אימתניים השקיעו כמה עשורים טובים בעיצוב מחדש של הנורמות החברתיות והמוסדות של התרבות האמריקנית, ויצרו עדרים של אנשים צעירים שלא מהססים להגיב באלימות נגד כל מי שנתפס בעיניהם כאויב.
חושבים שזו הגזמה? לעובדות יש דרך מרושעת להוכיח את עצמן: רק כמה שעות לפני ההתנקשות, העמותה לזכויות הפרט וחופש הביטוי (FIRE), ארגון על־מפלגתי וכלל־ארצי בעל יוקרה וחשיבות, פרסם סקר שערך בקרב 68 אלף סטודנטים ב־257 אוניברסיטאות ומכללות ברחבי המדינה. אחד מכל שלושה השיב שזה בסדר גמור להשתמש באלימות כתגובה כששומעים דיבור מסוים שלא נושא חן.
אם כן, כדי לעצור את הרצח הבא, קודם כל צריך להבין איך הגענו עד הלום, למקום קודר כל כך. זו שאלה סבוכה ביותר, שהתשובה עליה מורכבת. אבל אם אנחנו רוצים להתחיל איפשהו - אפשר להתחיל בהתחלה עצמה, כלומר בחדר הלידה: בעשורים האחרונים שיעור הלידות בארה"ב צנח בחופשיות, וצפוי להגיע ל־1.6 לידות לכל אישה ב־30 השנה הקרובות - הרבה מתחת לשיעור הטבעי, שעומד על 2.1 לידות בממוצע לכל אישה.
יתר על כן, האמריקנים לא רק לא מביאים ילדים לעולם, אלא גם לא מקיימים יחסי מין: בשנת 1990, המכון לחקר המשפחה דיווח ש־55% מהאמריקנים קיימו יחסי מין באופן קבוע, שיעור שצנח ל־37% השנה.
בשנת 2022, כשמכון קינסי שאל את הדור הצעיר של האמריקנים, דור ה-Z, על הרגלי המין שלהם, אחד מכל ארבעה השיב שטרם קיים יחסי מין - השיעור הנמוך ביותר כבר זמן רב מאוד.
איך החברה האמריקנית הפכה לחברה א־מינית שלא מתרבה? ואיך הנתון המדאיג הזה קשור לצ'ארלי קירק? התשובה פשוטה וכואבת: ב־30 השנים האחרונות, אם לא יותר, השמאל האמריקני, השולט בכל מוסדות התרבות והאקדמיה, הכריז מלחמה שערה על גוף האדם עצמו. אם פעם פוליטיקאים ליברלים ידעו לומר שיש לאפשר הפלות חוקיות, אבל לקוות, בלשונו של ביל קלינטון, שאלו ייוותרו "בטוחות, חוקיות ונדירות ביותר" - היום השמאל מעודד הפלות כערך חיובי בפני עצמו וכאקט של העצמה נשית. זו הסיבה לכך שהקומיקאית הפופולרית מישל וולף הנחתה משדר מיוחד ברשת "קומדי סנטרל" שכולו הוקדש לעידוד הפלות ולהצגתן כמשהו קליל וכיפי.
ואז הגיעה מגפת הטרנסג'נדרים, שהחלה כשחוקרת באוניברסיטת בראון ניסתה לפרסם מאמר בכתב עת אקדמי נחשב, שהוכיח שבני נוער מצהירים על עצמים כטרנסים כמעט אך ורק בגלל לחץ חברתי, שנובע בעיקר ממסרים שמהדהדים בכלי התקשורת וברשתות המדיה החברתית. המאמר נפסל אחרי שקבוצות של טרנסג'נדרים טענו שהאמת אלימה מדי בעיניהן, ולא עבר הרבה זמן עד שהמיינסטרים התרבותי דרש שכולם יתייחסו ברצינות לטענה הטרנסית שלפיה יש יותר מ־50 מגדרים, וכל אחד מאיתנו רשאי לבחור אחד או יותר מהם לפי טעמו/טעמה/טעמם/טעמן.
אלו שהזכירו שלכל תא בגוף האנושי יש כרומוזומים ספציפיים שהם זכריים או נקביים, אלו שטענו שזה טירוף לתת לגברים ביולוגיים להתחרות בענפי ספורט נשיים, אלו שדרשו לאסור על אסירים אלימים להזדהות כטרנסיות אך ורק כדי שיוכלו להיכלא לצד נשים - כל אלו סומנו כטרנספובים, ונדרשו להתמודד עם תרבות הביטול שדרשה ממעסיקים לפטר אותם ומחברים להתרחק מהם כמו ממגפה.
הכתובת היתה על הפיד
הטרלול הזה לא קרה יש מאין. הוא הונדס בידי קואליציה קפדנית שכללה פוליטיקאים פרוגרסיביים מהמפלגה הדמוקרטית - כולל אחת קמלה האריס, שטענה שצריך להשתמש בכספי משלמי המיסים כדי לשלם על ניתוחי שינוי מין עבור אסירים אלימים.
התקשורת, כמובן, התגייסה אף היא, הציגה את הנושא הטרנסי כבוער ביותר לזכויות האדם בימינו, וחגגה אנשים כמו ליה תומאס - גבר ביולוגי שלא הצליח במיוחד בתור שחיין מכללות, הכריז על עצמו כאישה והפך עד מהרה לאלופת שחייה, תוך כדי שהוא מתהלך בעירום בחדר המלתחות של עמיתותיו המבועתות לנבחרת.
עמותות שונות ומשונות, ממומנות על ידי תורמים פרוגרסיביים כמו ג'ורג' סורוס, הזרימו גם הן סכומי עתק לקמפיין, ולא לקח יותר מדי זמן עד שגם רופאים, ללא כל ביקורת או היגיון, הכריזו שנכון וצריך לתת טיפולים בלתי הפיכים, כולל כריתה של איברים בריאים לגמרי, לילדים צעירים מאוד. לזה, הם אמרו, קוראים Gender Affirming Care, או "טיפול מאשש מגדר".
לעומת ההזיה הפרוגרסיבית - המציאות, לצערנו, נראתה אחרת לגמרי. מוקדם יותר השנה, רובין ווסטמן, גבר ביולוגי שמזדהה כאישה, פתח באש ושחט שני ילדים בבית ספר קתולי במיניאפוליס, ובשנת 2023 אודרי הייל, אישה ביולוגית שהחלה בטיפולי המרה מגדרית, רצחה שלושה ילדים בבית ספר נוצרי בנאשוויל. כל זה הוביל את רוברט קנדי ג'וניור, שר הבריאות האמריקני, לטעון בראיון טלוויזיוני לאחרונה שמשרדו יחל לחקור קשר אפשרי בין התרופות הניתנות במסגרת טיפולי המרה מגדרית, כולל התרופות הפסיכיאטריות, לבין התפרצויות אלימות.
לצ'ארלי קירק זה כבר לא יעזור. טיילור רובינסון, הגבר הצעיר שירה בו, היה במערכת יחסים עם גבר ביולוגי שמזדהה כאישה, בילה זמן ניכר בקבוצות מקוונות של טרנסג'נדרים רדיקליים, ושיחק במשחקי וידאו ארוטיים שבמרכזם furries, אנשים שמתלבשים בתחפושות פרווה, מעמידים פנים שהם בעלי חיים ומקיימים יחסי מין - קבוצה שנחשבת חלק מהאידיאולוגיה הלהט"בית.
מוקדם יותר השבוע, העיתון השמרני "Washington Free Beacon" דיווח שה־FBI חוקר פרסומים ברשתות החברתיות של לפחות שבעה אנשים, רובם ככולם מזדהים כטרנסג'נדרים, שעל פי החשד היה להם ידע מוקדם על הירי. למשל, משתמש אחד ברשת X צייץ ב־3 בספטמבר: "זה יהיה מצחיק אם מישהו כמו צ'ארלי קירק יירצח ביריות ב־10 בספטמבר, חחח". גולש אחר, שעוקב אחרי לאנס טוויגס, שותפו הרומנטי הטרנסי של היורה, צייץ ב־6 באוגוסט, יותר מחודש לפני הרצח: "10 בספטמבר יהיה יום מעניין מאוד".
נכון לעכשיו, לפי דיווח של ה"ניו יורק פוסט", ה־FBI חוקר את האפשרות שרובינסון השתייך לרשת של טרנסג'נדרים מהפכניים שמונהגת על ידי ארמיה פאנאיאן, טרנסית איראנית מיליטנטית ויקירת הממסד של המפלגה הדמוקרטית. הארגון שפאנאיאן מנהיגה, "המפלגה לסוציאליזם ושחרור" (PSL), נתמך כלכלית בנדיבות על ידי נוויל רוי סינגהם - מיליונר אמריקני וקומוניסט מוצהר בעל קשרים ענפים למפלגה הקומוניסטית בסין, שמממן גם ארגונים אנטישמיים כמו "Students for Justice in Palestine".
גם אם יתברר לבסוף שרובינסון פעל לבדו, ושלאף אחד זולתו לא היה רקע מוקדם על הירי - הפרופיל שלו עדיין ברור כשמש: ילד נורמטיבי שבילה שעות באתרי אינטרנט ובחוגים פוליטיים ואקדמיים, שסחפו אותו, כולם כאחד, להתחבר לאידיאולוגיה רדיקלית שבה אין תקווה לעתיד של אושר, ילדים ומשפחה, וכל הכעסים והתסכולים מתנקזים לאלימות קתרטית נגד אלו שסומנו כאויבים.
שום דבר לא מקרי
וזה, לצערנו, רק קצה הקרחון. בכל כיוון שאליו מסתכלים, רואים עוד ועוד החלטות מושכלות שכל טיבן הוא להפוך את הקולקטיב החברתי לרעוע יותר, כדי שהשמאל הפרוגרסיבי יצבור עוד כוח ועוד השפעה. למשל, המדיניות האסונית שעודדה שחרור המוני של עצירים אלימים, לאחר שמוסד הערבות, שנועד להבטיח שעצירים לא יברחו ויזיקו לחברה עד תום ההליכים, בוטל בערים רבות על ידי תובעים פרוגרסיביים - שרבים מהם מומנו על ידי סורוס - שטענו שערבות כמוה כעבדות מודרנית ושהמשטרה היא גזענית בטיבה.
בדיוק בגלל זה דקרלוס בראון ג'וניור, גבר שחור מעורער בנפשו עם 14 הרשעות קודמות על עבירות אלימות, שוחרר ממעצר - אך ורק כדי לרצוח את אירינה זרוצקה, מהגרת אוקראינית צעירה וחפה מפשע, ברכבת בשרלוט שבצפון קרוליינה. גם הרצח הזה לא היה מקרי. גם אותו ניתן היה למנוע. גם הוא היה תולדה ישירה של החלטות פוליטיות קפדניות שהביאו כוח והשפעה לשמאל ואסון רבתי לשאר המדינה.
כל האמור לעיל לא צריך להפתיע, לרגש או להרגיז אף אחד. בשלב הזה הדינמיקה הזו, זו שהרגה את צ'ארלי קירק, צריכה להיות ברורה לחלוטין. כשאנשים רציניים, כולל פרופסורים באוניברסיטאות יוקרתיות, טוענים שיש 57 מגדרים שונים; כשהממשלה סוגרת בתי תפילה בזמן הקורונה, אבל מתירה למכוני יופי ולחנויות לממכר אלכוהול לעשות עסקים כרגיל; כשמהומות גזע בעקבות המוות של ג'ורג' פלויד בשנת 2020 שרפו ערים שלמות, בזמן שבטלוויזיה פרשנים נכבדים טענו שמדובר בסך הכל בהפגנות שלוות ברובן; כשכל קומיקאי ועיתונאי באשר הוא טוען חדשות לבקרים שטראמפ הוא ההיטלר של דורנו - האלימות היא רק שאלה של זמן.
אין לטעות: אף פוליטיקאי פרוגרסיבי לא לחץ על ההדק. אף פרופסור ללימודי מגדר לא ירה בצ'ארלי קירק, ואף פרשן טלוויזיה אף פעם לא אמר לאף אחד לירות בקירק או בדונלד טראמפ או באף אחד אחר. אבל זו בדיוק הנקודה - הם לא היו צריכים להגיד את החלק השקט בקול רם. כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לפעול ליצירת חברה מלאה בצעירים שטופי מוח, ששונאים את עצמם, את הגוף שבו נולדו, את המשפחות שלהם, את המסורת הדתית שאיתה גדלו, את ארה"ב ואת הכל. אנשים כאלה, חסרי מנוח וכיוון ותקווה, מחפשים הכוונה מלמעלה, מישהו שיגיד להם מה לחשוב ומתי. זה בדיוק סוג החברה שבה אנשים בסופו של דבר קמים ויורים באלה שלא מסכימים איתם.
צ'ארלי קירק לא נורה כי הוא היה שמרן, אלא כי הוא האמין שבחברה בריאה אפשר לא להסכים ובכל זאת להמשיך לדבר - אמונה שבשמאל האמריקני יותר ויותר לא מוכנים לקבל. אחרי מותו, מאות אלפים נהרו לחשבונות המדיה החברתית שניהל, ועשרות אלפים ביקשו להצטרף לארגון שהקים ולהמשיך את מורשתו. אולי במותו קירק יעשה את מה שכל כך רצה לעשות בחייו: להביא את ארה"ב לנקודת מפנה של ממש, ואת האמריקנים, בעיקר הצעירים, לחלץ את התרבות והחברה מידי אלו שבילו עשורים בקידום עמדות הרסניות רק כדי לצבור כוח והשפעה. כי בסופו של דבר, מתברר שקירק צדק: בחברה חופשית וחזקה, כל מה שצריך זה נכונות לומר את האמת.
