"זה גזעני לדבר על בחורה שנשחטת ברכבת?!": צביעות השמאל בארה"ב נחשפת

אירינה זרוצקה נולדה בקייב, אוקראינה. היא אהבה לפסל ולעצב בגדים, והיצירות שלה שיקפו רוח תוססת ומלאת שמחת חיים שאפילו הפלישה הרוסית לארצה לא הצליחה לעמעם. ביחד עם משפחתה היא ברחה לארה"ב, שם קיבלה מעמד של פליטה והתיישבה בשארלוט שבצפון קרוליינה. בתוך כמה חודשים היא הצליחה ללמוד אנגלית על בורייה, ומצאה עבודה בפיצרייה פופולרית לא הרחק מביתה החדש.

קשה לצפייה

עם קצת מאמץ וקצת התמדה, היא קיוותה, תוכל להתקדם ולמצוא את עבודת חלומותיה - עוזרת במרפאה וטרינרית, קריירה אידיאלית לאישה צעירה שאהבה בעלי חיים אהבת נפש. בגיל 23 החיים שלה נראו מלאים בהבטחות של חיים חדשים בארץ חדשה. בערב 22 באוגוסט השנה אירינה עלתה לרכבת הקלה באחת השכונות הסואנות בעיר.

מצלמות האבטחה (התיעוד בראש הכתבה) מאותו ערב מראות אותה בבירור, לבושה בבגדי העבודה שלה, מתיישבת על אחד הספסלים ברכבת ומתבוננת במסך הטלפון החכם שלה, סצנה בנאלית שמתרחשת אינספור פעמים ביום בכל עיר גדולה בכל מקום בעולם.מצלמות האבטחה מראות גם את האיש שישב מאחורי אירינה ברכבת: דקרלוס בראון ג'וניור, גבר שחור כבן 34, לבוש אימונית אדומה, ראשו שעון כנגד החלון. הן מראות אותו קם לפתע, מתבונן בבחורה הצעירה שיושבת לפניו, שולף סכין ודוקר את אירינה שלוש פעמים, כולל בצווארה.

הן מראות את אירינה מביטה בבראון במבט מלא אימה, חופנת את ראשה בידיה בבכי ובכאב, ואז מתמוטטת ומתה. הן מראות את בראון פוסע לאיטו לעבר הדלת בעודו מחזיק את הסכין נוטפת הדם, מסיר מעליו את האימונית ספוגת הדם. עד כאן הרצח של זרוצקה יכול להיחשב כעוד טרגדיה מצערת, אחת מרבות מדי שקורות לעיתים תכופות מדי במדינה גדולה כמו ארה"ב. בראון - זאת למדו רשויות החוק עם מעצרו דקות ספורות לאחר הרצח - סבל מסכיזופרניה. רק בינואר השנה התקשר למוקד החירום של המשטרה והתלונן שחומר מעשה ידי אדם הוחדר לגופו בנסיבות מסתוריות ושולט בכל תנועותיו ומחשבותיו.

אפילו אמו של בראון אמרה בראיונות לאחר הרצח שבנה לא היה צריך להתהלך חופשי. אבל הרצח של אירינה זרוצקה לא היה רק עוד מקרה מדמם לסטטיסטיקה. הוא לימד את האמריקנים שיעור נחוץ ומקומם בכישלון הרצחני של ראיית העולם הפרוגרסיבית, ובנכונות של האליטות האמריקניות לטאטא מתחת לשטיח כל עובדה שאינו עולה בקנה אחד עם השקפת עולמם.נתחיל בשאלה הפשוטה ביותר, זו שנוגעת ברוצח עצמו.מאז 2011 לפחות דקרלוס בראון צבר מספר מרשים של תיקים פליליים שבהם הורשע, כולל שוד בנשק מסוכן, פריצה וגניבה חמורה. ב־2014 נגזרו עליו שש שנות מאסר, וב־2022 הוא שוב תקף אישה באלימות, הפעם את אחותו. כשהוא התקשר למשטרה בינואר ושטח את הסיפור ההזוי על החומר שלכאורה שולט במחשבותיו, שוטרים נשלחו לביתו לבדוק את מצבו, ואחרי היתקלות קלה בראון שוב נעצר.

הוא הובא לפני שופטת בשם תרזה סטוקס. לא צריך תואר במשפטים כדי לנסות ולשים את עצמנו במקומה של אותה שופטת: אדם עם מחלת נפש ברורה ולפחות 14 עבירות אלימות בעברו המיידי צריך להיות בטיפול או במעצר, לא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. אבל סטוקס משתייכת לקבוצה גדולה של שופטים ותובעים פרוגרסיביים שרואים בענישה באשר היא עוול מוסרי, בייחוד כאשר הנענש, כמו בראון, הוא שחור. במקום להבטיח שבראון לא יהיה עוד סכנה לציבור, סטוקס חייכה אליו וביקשה ממנו לכתוב מכתב שבו הוא מבטיח להתייצב לשימוע עתידי בעניינו. בראון הבטיח. סטוקס ששה לשחרר אותו.זרוצקה שילמה את המחיר.

וסטוקס, למרבה הצער, לא לבד. מחוקקים במדינת ניו יורק, למשל, העבירו חוק ב־2019 שאוסר על שופטים להטיל ערבות על עצירים החשודים בעבירות לא אלימות. במקום זאת הציעו המחוקקים שורה ארוכה של הטבות, כולל כרטיסים למשחקי כדור בסיס, כדי להבטיח שהעצירים ששוחררו לחופשי יתייצבו למשפטם. החוק, שתוקן מאז כמה פעמים, עשה את שלו, ועודד שופטים בכל רחבי העיר לשחרר גם נאשמים בעבירות אלימות.

בדצמבר 2019, למשל, אישה בשם טיפני האריס תקפה באגרופים אישה חרדית בברוקלין. היא נעצרה, שוחררה ללא ערבות באותו היום, ולמחרת תקפה אישה חרדית נוספת באלימות. רק השבוע פרסמה משטרת ניו יורק נתונים, ולפיהם יש בעיר 63 עבריינים אלימים שנעצרו יותר מ־5,000 פעמים בעוון עבירות של אלימות ברכבת התחתית, כולל שוד מזוין ותקיפה, ולמרות זאת רק חמישה מהם מצויים כעת מאחורי סורג ובריח.

השאר מוגנים על ידי שופטים ותובעים פרוגרסיביים, כמו התובע המחוזי של מנהטן, אלווין בראג, שנתמך כלכלית על ידי המיליארדר האקטיביסט ג'ורג' סורוס, מי שמממן רבות מפעילויות השמאל הקיצוני גם בארץ. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני עשור בלבד 81% מהמעצרים בעוון עבירות ברכבת התחתית הסתיימו בהרשעות ובמאסרים; כיום המספרים עומדים על 38% בלבד, בעיקר כיוון שבראג וחבר מרעיו מהססים להרשיע גם עבריינים אלימים ומאפשרים להם להלך חופשי ולתקוף עוברי אורח שוב ושוב.

אבל הגישה ההזויה לחוק וסדר, זו שמאפשרת לפושעים אלימים לשוב ולהוות סכנה לציבור בשם אידיאולוגיה של צדק חברתי, היא רק נדבך אחד בטרלול המסוכן שאוחז ברבים כל כך באליטות בארה"ב. כיוון שזרוצקה היתה אישה לבנה ובראון גבר שחור, והיות שמצלמות האבטחה קלטו את הרוצח בדרכו החוצה מהרכבת אומר בבירור "I got the white girl", "תפסתי ת'נערה הלבנה", כלי התקשורת בארה"ב נמנעו במשך שבועות מלדווח על הרצח. ה"ניו יורק טיימס", למשל, לא מצא לנכון לשתף את הסיפור עם קוראיו - למרות ההשלכות הברורות של מדיניות זהה בניו יורק עצמה - עד ליום שני השבוע, וגם זאת רק אחרי שכלי תקשורת שמרניים הקימו קול צעקה.

וכשהעיתון הנכבד סוף־סוף מצא לנכון לספר לקוראיו על הזוועה, הדגש היה מוטה בבירור: "רצח מזעזע בצפון קרוליינה מצית סערה בימין השמרני", כך הכותרת של הכתבה שהציגה את כל מי שמצא לנכון להרים קול זעקה כאידיאולוג ימני קיצוני שלא ראוי להתייחסות יתרה. האתר המשפיע "פוליטיקו" הציג גם הוא אותו קו, וסיקר את הטרגדיה בעיקר כמזימה של הימין השמרני להטיל רפש באויביו משמאל. וברשת CNN, שגם היא התעלמה מהסיפור במשך יותר משבוע, הסיקור, כשסוף כל סוף הגיע, טען שמרבית אלו אשר מתעקשים לסקר את הרצח עושים זאת רק משום שהם גזענים.

סיקור תועמלני שכזה היה מקומם כל בר בי רב ללא קשר להקשר ההיסטורי, אבל כל מי שמכיר אפילו במעט את התקשורת האמריקנית יודע שמפגשים אלימים בין שחורים ללבנים הם לחם חוקה, בתנאי כמובן שהתוקף והקורבן ישתייכו לקבוצות הנכונות. קחו, לדוגמה, את ג'ורג' פלויד, עבריין סדרתי ואלים שבין שאר מעלליו פלש לבית מגורים בשנת 2007, תוך התחזות לעובד עירייה, והצמיד אקדח טעון לבטנה של אישה הרה בזמן ששותפיו לפשע שודדים את המשפחה. במאי 2020 פלויד נעצר אחרי שניסה להשתמש בשטרות מזויפים בחנות במיניאפוליס, מינסוטה.

במהלך המעצר שוטר בשם דרק שוויין הצמיד את פלויד לקרקע וריתק אותו, תוך שהוא מצמיד את ברכו לצווארו של פלויד כדי למנוע ממנו לזוז. פלויד נחנק למוות, ואף שנתיחת גופתו גילתה כמויות גדולות של פנטניל ומתאמפטמינים שבהחלט ייתכן כי תרמו למותו, שוויין הואשם ברצח. המקרה זכה לסיקור מקיר לקיר בכל כלי תקשורת אפשרי, סיקור שהוביל למהומות אלימות על רקע גזעי בערים רבות ברחבי ארה"ב. כלי התקשורת סיקרו את המהומות כ"שלוות ברובן", אף שכל מי שיצא לרחוב יכול היה לראות את ההרס והחורבן.

באופן דומה, גם המוות של ג'ורדן נילי זכה לכותרות בלתי פוסקות. כמו בראון, גם נילי היה גבר שחור שסבל ממחלת רוח. כמו בראון, גם הוא תקף עוברי אורח שוב ושוב, וכמו בראון גם הוא שוחרר פעם אחר פעם על ידי שופטים פרוגרסיביים שמתנגדים לענישה. ב־2023 נילי נכנס לרכבת התחתית בניו יורק ואיים על הנוסעים בקרון שהוא עומד להרוג אותם. דניאל פני, חייל מצטיין לשעבר בחיל הנחתים, החליט לא לקחת סיכונים - הוא ניגש לנילי, ריסן אותו, ריתק אותו לרצפה והחזיק אותו באחיזת חנק, שלמרבה הצער גרמה למותו של הצעיר המעורער.

כמעט מייד, ובלי להתחשב בנסיבות, התובע המחוזי בראג פתח במסע משפטי אגרסיבי כנגד פני, וכלי התקשורת ברובם החרו־החזיקו אחריו והציגו את החייל לשעבר לא כאזרח אמיץ שניסה להגן על חבריו לקרון מפושע אלים ומעורער בנפשו שאיים עליהם ברצח, אלא כגזען לבן אשר שש לרצוח גבר שחור תמים בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו.בניגוד לשני הסיפורים הללו - וכמותם יש עוד רבים - כשהתוקף היה שחור והקורבן לבן, כלי התקשורת הטילו איפול מוחלט על הסיפור.

"ההתעלמות הזו מצד השמאל מראה עד כמה הם לא לוקחים אפילו רצח מזעזע כזה ברצינות", אמרה ל"ישראל היום" קרול מרקוביץ', בעלת טור שמרנית פופולרית ביומון "ניו יורק פוסט". "ועכשיו הם טוענים שזה גזעני לדבר על בחורה שנשחטה למוות ברכבת ציבורית. אבל כל הטיוח הזה לא יעצור את הפשיעה הגואה, והוא לא ימנע מאנשים מלדבר על מה שקורה. השמאל תקוע באותו נוהל של השתקת כל דיון ציבורי שאינו עולה בקנה אחד עם העמדות ועם המטרות הפוליטיות שלו. אבל הציבור האמריקני התנער מהגישה הזו מזמן".

אף אחד, למרבה הצער, לא עדכן את וי ליילס. ראשת העיר הפרוגרסיבית של שארלוט שחררה הודעה תמוהה לאחר שהרצח סוף־סוף עלה לכותרות. "זה מצב טרגי ששופך אור על בעיות שיש לנו עם רשת הביטחון החברתית בכל מה שקשור לבריאות הנפש", היא אמרה. הרוצח, היא הוסיפה, "סבל ממשבר". ולכל אלו שטענו כי אולי מוטב היה להחזיק במעצר עבריין אלים שהמשיך לתקוף חפים מפשע בפראות, ראשת העיר הביעה את התנגדותה הנחרצת.

"ביצוע מעצרים לא ירפא מחלות נפש", היא אמרה, ודרשה משומעיה להעניק לבראון "אותה החמלה, אותה המסירות ואותה המחויבות שהיינו נותנים למישהו אם הוא היה חולה בסרטן או במחלת לב". וחוץ מזה, הוסיפה ראשת העיר, חסרי בית כמו בראון הם הקורבן האמיתי בסיפור הזה; את הקורבן האמיתי, האישה הצעירה שדיממה למוות אחרי שנשחטה בדם קר ברכבת, ראשת העיר כמעט לא הזכירה. וכשמועצת העיר התכנסה סוף־סוף, יותר משבוע אחרי הרצח, לדון בפשע האיום, הדיון הופסק באמצע. אחת המשתתפות בו חגגה יום הולדת, והנוכחים הפסיקו את הדיון ברצח של זרוצקה כדי ליהנות מעוגת שוקולד. 

והיות שהמחוקקים הדמוקרטים סירבו לקבל כל אחריות או לנקוט צעדים רציניים כלשהם כדי להבטיח את ביטחון האזרחים, ממשל טראמפ נכנס לפעולה. מוקדם יותר השבוע פאם בונדי, התובעת הכללית של ארה"ב, הכריזה שהיא עוקפת את הרשויות המקומיות ומאשימה את בראון בפשע פדרלי, ואם יימצא אשם - ייתכן כי יוצא להורג. בראון, היא אמרה, "לעולם לא יראה עוד את אור היום כאדם חופשי".

שר התחבורה, שון דאפי, הודיע אף הוא שבכוונתו לפתוח בחקירה, ואם יימצא שהרשויות המקומיות התרשלו בהבטחת הביטחון האישי של הנוסעים, הוא יפסיק לאלתר את הסיוע הפדרלי, שמהווה 12% מתקציב התחבורה של העיר שארלוט. "אם החקירה תמצא מה שאני חושב שהיא תמצא", דאפי אמר בראיון לרשת "פוקס ניוז", "אני מבטיח לכם שהם לא יקבלו את כספי משלם המיסים שלכם. שום דבר, כלום, אפס". שארלוט לא תהיה העיר הראשונה שבה ממשל טראמפ נאלץ להתערב כדי להבטיח את הביטחון האישי של התושבים: מוקדם יותר החודש נקט הנשיא צעד חריג כשהורה לצבא ולרשויות אכיפת חוק אחרות לתפוס את המושכות ולהבטיח את החוק והסדר בבירה, וושינגטון די.סי.

היות שוושינגטון לא מצויה במדינה בפני עצמה אלא עומדת כרשות עצמאית, העיר כפופה לתובע פדרלי שאמון על אכיפת החוק. בזמן ממשל ביידן, התובע הפרוגרסיבי סירב להגיש תביעות ביותר מ־67% מהמעצרים שביצעה המשטרה המקומית. מהר מאוד תושבי העיר ראו תוצאות: מ־13.9 מקרי רצח לכל 100 אלף אזרחים לפני עשור, הנתונים הכפילו את עצמם ל־27.3 מקרי רצח לכל 100 אלף אזרחים בשנה שעברה. שיעור מקרי הרצח בוושינגטון עמד על פי שלושה מאלו שבאיסלמאבד, פקיסטן, ופי 18 משיעור מקרי הרצח בהוואנה, קובה.

שיעור גניבות הרכב האלימות, למשל, זינק ב־547% בין 2018 ל־2023. כל מי שהתגורר בעיר ידע היטב עד כמה מסוכנת היא נעשתה, אבל היות שנרטיב הפשע הגואה לא שירת את האינטרסים הפוליטיים הנכונים, כל כלי התקשורת נמנעו מלדווח על המשבר. וכשטראמפ החליט להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותו כדי לפתור את הבעיה, האשימו את הנשיא בהיסטריה במקרה הטוב או בפשיזם צרוף במקרה הרע. הצביעות היתה משוועת כל כך, שאפילו ג'ו סקרבורו, מנחה הטלוויזיה ברשת הליברלית MSNBC, הודה בפומבי כי רבים מחבריו העיתונאים מבקרים את הנשיא בפרהסיה, אבל בשיחות פרטיות משבחים את החלטתו להתערב ולמגר את הפשע.

גם כאן המספרים מדברים בעד עצמם: ב־20 הימים שבהם כוחות הביטחון ששיגר הנשיא אבטחו את העיר - מספר גניבות הרכב האלימות צנח ב־87%, ומספר הפשעים האלימים ב־45%. אפילו מיוריאל באוזר, ראשת העיר הדמוקרטית שאינה נמנית, בלשון המעטה, עם אוהביו של הנשיא ושביקרה בחריפות את ההחלטה של הבית הלבן להתערב בנעשה בעירה כ"חסרת תקדים ומעוררת דאגה", הודתה כי היוזמה של טראמפ התגלתה כמבורכת.

"אנחנו מעריכים הערכה רבה את התגבור המואץ בשוטרים ובחיילים", היא אמרה, הודאה שכמובן עוררה את חמת זעמם של כלי התקשורת והמפלגה הדמוקרטית.כעת טראמפ מאיים לעשות אותו הדבר גם בשיקגו, עוד עיר גדולה שבה שופטים, תובעים ופוליטיקאים פרוגרסיביים התעלמו מהעובדות ומההיגיון הבריא, תמכו בשורה של צעדים שעודדו את הפשיעה וערערו את הביטחון האישי של התושבים.

לאירינה זרוצקה, למרבה הצער, זה כבר לא יעזור. שגרירות אוקראינה בארה"ב הציעה לסייע בהטסת גופתה חזרה לקייב, אבל בני משפחתה סירבו. אירינה, הם אמרו, אהבה את ארה"ב אהבת אמת, ומן הראוי שהיא תיקבר במדינה שהיא אהבה.

קשה לצפייה

במסיבת עיתונאים מוקדם יותר השבוע ראס פרגוסון, התובע המחוזי של מדינת צפון קרוליינה שמונה לאחרונה על ידי ממשל טראמפ, הבטיח לעשות בעבור זרוצקה במותה מה שהמדינה לא השכילה לעשות בחייה. "אני חושב שהגיע הזמן להעניק לה את אמריקה שבה היא תוכל להתגאות", פרגוסון אמר. "משהו פה שבור, ואנחנו פה כדי לתקן אותו".