לא הסתמאנו אלא בעינינו ראינו: בנתיב ההתחדשות הנצחית

בית כנסת

בגולה שימשו בתי הכנסת מרכזים קהילתיים ומקור לחיבור למורשת העם ולכמיהותיו. אני אוהב לבקר בבתי כנסת שונים, להתוודע לנוסחי תפילה שונים ולמנגינות אחרות. קחו את סידור התפילה של בית הכנסת המסוים
שאתם מתארחים בו, והתחברו לנוסח שלו. אל תתעקשו על הנוסח שלכם, אלא התחברו
לרצף הדורות של היהודים שהתפללו בנוסח של הקהילה הזאת. השוו אותו עם הנוסח
הקבוע שלכם. הקשיבו למנגינות,  הן שונות ממה שהורגלתם בו.

כשאנחנו מורגלים בנוסח מסוים, קיימת האפשרות לקרוא את מילות התפילה ללא כוונה, מצוות אנשים מלומדה. אך כשמשנים נוסח ומנגינה, מובטחת התחדשות בתפילה.

ועדיין, פלא גדול הוא שלמרות הפיזור של עמנו בעולם, ואלפי השנים שבהן היינו מפורדים זה מזה, בסופו של חשבון היסטורי השינוי הסתכם רק בבחירת משפטים מסוימים או במילים ספורות השונים זה מזה, בעוד התוכן נותר אותו תוכן, וכל הנוסחים חותמים באותן ברכות. ייתכן שמצאנו דרכים שונות להביע אותו הדבר, אבל בברכות כולנו מאוחדים.

פיוטים

"אָחֹות קְטַנָה, תְפִלֹותֶיהָ / עֹורְכָה, וְעֹונָה תְהִּלֹותֶיהָ / אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלֹותֶיהָ / תִכְלֶה ׁשָנָה וְקִלְלֹותֶיהָ".

אני זוכר את אבי פותח את תפילות ראש השנה והימים הנוראים עם הפיוט הזה בלחן דרמטי. רבי אברהם חזן גירונדי, המחבר, חי במאה ה־13 בגירונה שבספרד. הוא השתייך לחוג המקובלים, שהבולט שבהם היה
הרמב"ן. היינו עמוק בתוך הגלות, ורבי אברהם הרגיש שהשקט של בני דורו הוא זמני; הסערה עמדה בפתח.

האחות הקטנה היא כנסת ישראל, והבקשה היא לרפא את מחלותיה. לא מחלות הגוף הפרטי, אלא ה־מחלה, בה"א הידיעה, של הגוף הלאומי: הגלות. הארץ נתונה בידי זרים: "עַד מָה תַעְלִים עֵינְךָ וְתִרְאֶה / זָרִים אֹוכְלִים נַחֲלֹותֶיהָ". האומה
מושפלת בגלות, וגאולתה תהיה בהקמה מחדש של הממלכה: "הָקֵם מִשִפְלּות לְרֹאׁש מַמְלֶכֶת /
ּכִי בְבֹור גָלּות נַפְ ׁשָה נִּתֶכֶת". כמו יוסף בגלות מצרים, האומה נמצאת בבור הכלא: "מָתַי תַעֲלֶה
ּבִתְךָ מִבֹור / ומִבֵית כֶלֶא עֻּלָּה תִשְבֹר".

ומה הבקשה והתפילה? לשוב בנחת, לא מתוך צרות וייסורים, לארץ (נווה) שבה תרבץ לבטח: "נְחֵהָ בְנַחַת לִנְוֵה רִבְצָּה...". ושוב התפילה לקיים את הברית וההבטחה לחזור הביתה לציון: "לְצּור הֹוחִילּו בְרִיתֹו ׁשָמַר / לָכֶם, וְתַעֲלּו לְצִיֹון...".

בראש השנה אנחנו נולדים מחדש, ומשחזרים את הצעקה הראשונית באמצעות התקיעה הפשוטה בשופר. "היום הרת עולם". אחר כך מתחילים החיים ונעשים מורכבים יותר ויותר, כמו השברים והתרועה, גניחות ויללות, עצב ושמחה, עד לסיומם שוב אחרי 120 שנה

והפזמון החוזר: "ּתִכְלֶה ׁשָנָה וְקִלְלֹותֶיהָ", ולבסוף "ּתָחֵל ׁשָנָה ובִרְכֹותֶיהָ". הבסיס לזה נמצא במסכת מגילה בתלמוד, שם אמר ר' שמעון בן אלעזר שעזרא הסופר תיקן שיקראו את הקללות שבספר דברים (פרשת "כי תבוא") קודם ראש השנה. את הסיבה לכך משלימים אביי או ריש לקיש: "כדי שתכלה שנה וקללותיה", כלומר לסיים את מסכת הקללות בתורה קודם לכניסת השנה החדשה.

גאולה

נחשוב על ראש השנה ויום הדין ו"ספרי חיים ומתים פתוחים", ובכל זאת, הימים הנוראים נפתחים במצבה של האומה, בקללת הגלות ובברכת הגאולה שהיא השיבה הביתה לציון. משם נובע מצבם של היחידים. והדברים מסתדרים, שכן זה יום הדין של העולם כולו: "וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר, אֵיזוֹ לְחֶרֶב, אֵיזוֹ לְשָׁלוֹם, אֵיזוֹ לְרָעָב, אֵיזוֹ לְשָׂבָע". ואם כן, ראוי שדווקא ביום הזה מבקשת האומה על מדינתה שלה, במיוחד בעומק הגלות, שהצורך בגאולה לאומית גובר משנה לשנה.

כשלוש מאות אחריו, הגיע מקובל נוסף, רבי שלמה אלקבץ, וחיבר פיוט דומה – הפעם לא לראש השנה אלא לשבת, אך הרעיון דומה. לאחר שני בתים על השבת מוקדש רוב הפיוט "לכה דודי" לעיסוק במצבה השפל של כנסת ישראל בגלות ובבקשה להיגאל ביחד עם בניינה של ירושלים. שכן, גם השבת אינה שלמה כשציון חרבה והעם בגלות. 

שופר

כשעובר מגיח מרחם אימו, הסימן לבריאותו התקינה הוא צעקה פשוטה של מי שהיה בעולם מוגן וחסר דאגות ולפתע נזרק חסר הגנה לעולם אחר. בראש השנה אנחנו נולדים מחדש עם השנה החדשה, ומשחזרים את הצעקה הראשונית באמצעות התקיעה הפשוטה בשופר. "היום הרת עולם". אחר כך מתחילים החיים ונעשים מורכבים יותר ויותר, כמו השברים והתרועה, גניחות ויללות, סקנדל או פסטיבל, עצב ושמחה, עד לסיומם שוב אחרי 120 שנה בתקיעה פשוטה שאחריה "קול דממה דקה". האזינו לשופר, הוא עיקרו של החג. 

היום הרת עולם

"הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בְּמִשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָם (או: עולמים)". הביטוי "היום הרת עולם" שבתפילת ראש השנה מתפרש כ"היום נולד העולם". אבל במקורו מדובר בביטוי הפוך. לא התחדשות ולידה מחדש אלא הריון עולם ללא לידה בסוף (כלומר, מוות).

נביא החורבן ירמיהו, התנבא בירושלים: "הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו". פקיד השלטון, שלא אהב את אזהרותיו, היכה את הנביא וכלא אותו בסד. למחרת, כשהשתחרר, קילל ירמיהו את תפקידו כפוי הטובה. לכתחילה לא רצה להיות נביא, אך בכל פעם שביקש להשתחרר מעול הנבואה, זה היה חזק ממנו: "וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל". לכן קונן על היום שבו נולד, על שנכפה עליו לחזות בחורבן עירו. מעדיף היה להישאר ברחם אימו לעולם ושם למות. "אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ... אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם, וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם". הלוואי שלא נולדתי אלא נותרתי ברחם אימי בהריון שלא מסתיים לעולם.

חכמינו הוציאו את הביטוי מהקשרו הנורא והכניסו אותו לתפילות ראש השנה בהקשר של התחדשות ולידה. נכון שראש השנה הוא יום הדין העולמי ("היום יעמיד במשפט"), אבל לפני כן צריך לזכור שביום הזה העולם נולד מחדש ואנחנו אתו. החסד (לידה) מגיע לפני הדין (משפט), בבחינת הקדמת רפואה למכה. זה מפיח בנו תקווה.

פעמים רבות, הכישלון נובע מאופן הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אם זה סיפור של כישלון ונפילה, של "למה זה מגיע לי" ו"אין סיכוי לשנות ולהשתנות", קשה יהיה לתקן. לכן כדאי לספר את אותו סיפור באופן שונה, להוציא אותו מההקשר השלילי ולטעת אותו בהקשר חיובי: לא כישלון אלא סיפור של התמודדות מורכבת עם משוכות ומכשולים שגרמו לצמיחה ולהתחדשות.

יסוד ההתחדשות

יצחק עומד במרכז הקריאה בשני ימי החג: לידתו ועקדתו. הצבר הראשון של עמנו שמעולם לא ירד מהארץ. לכאורה הוא פאסיבי – ישמעאל מצחק בו ואימו מגינה עליו, הוא נלקח לעקדה ובנו מתחפש ולוקח ממנו ברכה – אבל הוא יצחק בעתיד, היהודי הצוחק לנוכח המכשולים האדירים שעמדו בפניו במהלך ההיסטוריה. למשמע בשורת לידתו, שרה צוחקת בקרבה: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן". יצחק הוא יסוד ההתחדשות של אומתנו, שלמרות זקנתה, אחרי בלותה יש לה עדנה, והיא מחדשת את נעוריה כקדם, שבה הביתה ומקוממת את הארץ מהריסותיה.

צחוק אחרון

בעצם מלחמת העולם השנייה כתב נתן אלתרמן על האיילת, היא איילת השחר, הכוכב הזורח רגע לפני עלות השחר, בעוד החושך מתעבה סביבנו. חכמינו ראו בזה סמל היסטוריוסופי רב עוצמה המלמד על התהליך ההיסטורי האיטי של גאולתנו: "כך היא גאולתם של ישראל (כמו איילת השחר), בתחילה קמעה קמעה; כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת" (תלמוד ירושלמי).

יצחק עומד במרכז ימי החג: לידתו ועקידתו. הוא יסוד ההתחדשות של אומתנו, שלמרות זקנתה - אחרי בלותה יש לה עדנה, והיא מחדשת את נעוריה כקדם, שבה הביתה ומקוממת את הארץ

כיצד הצלחנו לשרוד בגיא צלמוות של עמים ולאומים, מלחמה וחורבן? קולמוסים רבים נשתברו בניסיון לענות על השאלה. נתן אלתרמן טוען שהתשובה פשוטה: "לָכֵן שָחַק הָאָב, מִשֵּׁן עַד צִפָּרְנַיִם,/ וְהָעַלְמָה אִתּוֹ, נוֹהֶרֶת וּנְגִידָה./ עָבְרוּ תּוֹלְדוֹת עַמִּים כְּשֹׁד בַּצָּהֳרַיִם,/ בֵּין חֵטְא וְדִין וְחֵטְא – אַךְ כֶּסֶל וּבְגִידָה/ וְעִוְרוֹנֵי חוֹזִים וּשְׁאָר מַכּוֹת מִצְרַיִם/ אֶת הַחִיּוּךְ הַזֶּה הוֹתִירוּ לְחִידָה".

מדוע צוחק האב הקדמון שלנו, ומדוע צחק רבי עקיבא לנוכח ירושלים החרבה? החידה קלה לפתרון; די אם נשאל תינוקות של בית רבן שלמדו חומש והפטרה: "וְהִיא חִידַת הַכֹּחַ שֶׁתִּכְלָה לוֹ אַיִן,/ וְהִיא חִידַת הָאֹמֶן (האמונה) שֶׁאָפֵס לוֹ קֵץ./ גַּם נַעַר יִפְתְּרֶנָּה! וְלַשָּׁוְא עֲדַיִן/ רֹאשָׁם שֶׁל הַכְּסִילִים אֵלֶיהָ מִתְנַפֵּץ...". כן, ראשם של הכסילים עדיין מתנפץ אל מול חידת הקיום של עמנו. אבל אנחנו, החיים את התקופה נוראת ההוד הזאת, יודעים לענות עליה.

עקידה

בראש השנה אנחנו עוסקים אפוא גם בראשית קיומנו כעם השׂורה עם אלוהים ועם אנשים, ויכול להם. כאמור, לא רק על לידתו של יצחק אנחנו קוראים, אלא גם על עקדתו, כשמסביבנו אבות ואימהות שעקדו את בניהם ובנותיהם למען תקומת עמנו וחירותו. הפילוסוף הדני סרן קירקגור כתב על העקדה דברים נוראי הוד:

"אבות הרבה שיכלו את ילדיהם; ואז היה זה אלוהים... אשר ידו לקחה את הילד. לא כן אירע את אברהם. עבורו נכון מבחן קשה יותר, וגורלו של יצחק היה מונח לאורך להב הסכין ביד אברהם. ושם הוא ניצב, האיש הזקן כשרק תקוותו עמו... מי נטע חוזק בזרוע אברהם? מי החזיק את ידו הימנית מונפת (עם המאכלת) עד כי לא נשמטה ברפיון על צדו? כל המתבונן בזה - אבריו משתתקים. מי שם כוח בנפשו של אברהם, לבל תכהינה עיניו מֵראות, עד כי לא ראה לא את יצחק ולא את האיל? כל המתבונן בזה עיניו מסתמאות".

אנחנו, בני דור הפלאות הנוכחי, יכולים להעיד כי לא הסתמאנו אלא בעינינו ראינו. כתיבה וחתימה טובה.