ראש ממשלת ספרד הראה: כמו אז, גם היום - גחלת האינקוויזיציה בוערת

זו תקופה היסטורית לא רק בשל האירועים הפוקדים אותנו מדי יום, אלא גם בשל ההתכתבות החריפה בין ההווה לבין תקדימיו בעבר. בשנות ה־30 של המאה הקודמת ממשלות אירופה הקריבו את צ'כוסלובקיה, וקודם לכן את אוסטריה, כדי להפיס את דעתה של המפלצת הנאצית. על היהודים איש לא דיבר; הם היו המתאבן. המפלצת לא שבעה, ובלעה גם את המדינות האחרות, וצרפת בראשן. עכשיו הן מבקשות להקריב את מדינת היהודים בתקווה להשקיט את פרעות האסלאמיסטים ברחובותיהן.

בפעם הזאת היהודים לא יהיו המתאבן, מכיוון שהם נלחמים במפלצת בזמן שהיא נוגסת בגווייתה המדממת של היבשת הישנה, לנוכח עיוורון מנהיגיה. הם פוחדים מעימות ישיר עם האסלאם, ומעדיפים את השיטה האנטישמית הישנה: היהודים אשמים.

הציוויליזציה המערבית חבה חוב עצום לעם היהודי; הענקנו לעולם את עשרת הדיברות, תורה ומוסר, הנצרות והאסלאם שאבו מאיתנו את רוב רעיונותיהם, וגם הרעיון הלאומי נלמד מספרי שמואל ומלכים. עכשיו אנחנו מלמדים את העולם הלכות ביעור חמץ.

ומה בספרד? גחלת האינקוויזיציה עדיין לוחשת. לפני שהוקם מוסד החקירות הידוע לשמצה, ב־1391 פרצו בסביליה פרעות, כ־100 שנים לפני הגירוש. האספסוף צרח "צלב או מוות". כיום הממשלה הספרדית החליפה את הקריאה ההיא בקריאה לחרם על המדינה היהודית ובתמיכה בהקמת חליפות טרור אסלאמית בלב ישראל.

ראש ממשלת ספרד, פדרו סאנצ'ס, קרא לסלק את ישראל ממוסדות האיחוד האירופי כפי שסילקו את רוסיה בשל פלישתה לאוקראינה. מה ההבדל, שאל, בין פלישה זו לפלישתה של ישראל לעזה? עוד דיבר על מחויבותה של ספרד לזכויות האדם ועל הברבריות של ישראל. הקהל הספרדי מחא כפיים. אם רציתם לדעת היכן עמד הציבור הספרדי ה"רגיל" לנוכח גזירת הגירוש, ובמיוחד בזמן יישומה - הביטו על ממשלת ספרד, ועל חבורת הצבועים שמחאו כף לדברי ההבל של ראש ממשלה בור, הנושא את שם זכויות האדם לשווא. האנטישמיות היא חסרת מקום וזמן (א־טופוס וא־כרונוס).

ולשאלתך, מר סאנצ'ס: בעוד רוסיה פלשה לאוקראינה - עזה היא שפלשה לישראל, במטרה לבצע רצח עם ביהודים. הם הצליחו ליום אחד. לו יכלו, הם היו רוצחים את מיליוני היהודים בארץ הקודש.

מה שקרה מאז ברצועת עזה אינו "פלישה", אלא השמדת האויב שחרת על דגלו את השמדתנו. לספרדים קשה להבין את זה. במלחמת העולם השנייה הם לא נלחמו לצד בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית. היהודים היו חסרי אונים - מול גרמניה הנאצית ומול ספרד של פרדיננד ואיזבלה. כיום אנחנו יכולים לעמוד על נפשנו ולהשיב מלחמה שערה. צאצאיו הרוחניים של טורקמדה, ראש האינקוויזיציה, חיים בספרד; צאצאיו של דון יצחק אברבנאל, מנהיג גולי ספרד, חיים במדינה יהודית עצמאית. תודה לאל.

מזכיר המדינה האמריקני חנך את דרך עולי הרגל בעיר דוד. לפני 2,000 שנה עלו בדרך הזאת מיליוני עולי רגל לבית המקדש שעל הר הבית. הביקור הרשמי הוא אמירה מהדהדת של המעצמה האמריקנית בדבר כוליותה של ירושלים כבירת ישראל הרשמית, וקוץ בעיניהם הסומות של האירופאים, שרובם מחרימים את העיר העתיקה ורואים בה "שטח כבוש", אוי לבושה. אפילו על האינטרסים של הנצרות הם לא יודעים לשמור. ציוויליזציה בהתאבדות.

נזכרתי בביקורו של שר החוץ האיטלקי בתקופת כהונתי כשגריר. ליוויתי אותו לארץ. לאחר הפגישות הרשמיות הוא ביקש לבקר בעיר העתיקה. חכה לו ברחבת הכותל, אמר לי הממונה במשרד החוץ שלנו. הגעתי לשם והמתנתי בסבלנות. כשהופיע מכיוון הרובע הנוצרי, מיהרתי אליו בשמחה ללחוץ את ידו.

בטרם הספקתי, רץ אלי עוזרו, שלאחר מכן התמנה למנכ"ל משרד החוץ האיטלקי. הוא היה אדום מזעם ודיבר אלי בגסות: "אסור לך להיות פה, אני אתלונן עליך למשרד החוץ". מדוע? "זה לא שטח ישראלי ואסור לנציג רשמי ללוות את שר החוץ האיטלקי". הייתי חדש יחסית בתפקידי, ולא ידעתי את נפשי. איני מבין, טענתי, הרי זה הכותל המערבי. אם זה לא שטח ישראלי, מה כן? הוא לא רצה לדבר. עיניו רשפו אש, כאילו הוא בעל הבית ואני האורח. דבריו הכאיבו לי.

מאז אותה תקרית הוא החרים אותי בכל תקופת כהונתי, ולא דיבר איתי. מגעיי היו ישירות מול שר החוץ האיטלקי שהיה ידידותי אלי, ופקידים אחרים שהיו חביבים ושחלקם אף אהדו את ישראל. בדיעבד הבנתי שהאיש אנטישמי. השבוע, כששמעתי את מרקו רוביו בעיר דוד, היה בזה מעין תיקון עבורי.

אגב שורשינו העתיקים, בשבת הקודמת למדתי עם דריה, בתי, על הציווי של משה לבני ישראל לבנות מזבח בהר עיבל (דברים כ"ז): "וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ... בְּהַר עֵיבָל... וּבָנִיתָ שָּׁם... מִזְבַּח אֲבָנִים... אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה... וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת... וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים... וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". יישום הדברים מתואר בפרק ח' בספר יהושע. שם התקיימה הברית השלישית בסדרת הבריתות הלאומיות ("הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל: הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם").

סיפרתי לדריה על החיפושים הרבים בהר אחר המזבח לשווא, עד שב־1980 גילה פרופ' אדם זרטל ז"ל, אז סטודנט לארכיאולוגיה, ערימת אבנים חשודה. בעונות החפירה בהמשך התברר שזרטל גילה את הגביע הקדוש של הארכיאולוגיה המקראית: מזבח ישראלי מתקופת הברזל 1 (סוף המאה ה־13 לפנה"ס), ראשית ההתנחלות של השבטים הישראליים בארץ. כתבתי על התגלית באריכות במוסף הזה לפני שנים.

בספרו "ראשית ישראל" הפליא זרטל לתאר את תהליך הגילוי ואת הממצאים הרבים, שלא הותירו ספק בקרב כל אדם הגון שלפנינו נמצא מזבח ישראלי קדום מאוד. הוא דומה להפליא לתיאור מזבח העולה בבית המקדש השני, כמתואר במשנה במסכת מידות. במובנים מסוימים, המזבח הזה חשוב לא פחות מהר הבית בירושלים. הביקור באתר נגע בי בעָצָב עמוק, באופן ששום חוויה אחרת לא דמתה לו. די היה בסיפור ובתמונות שהראיתי לדריה כדי להותיר עלינו רושם.

והנה, בחודשים האחרונים ניצבת באולם היוצאים בשדה התעופה בן־גוריון תערוכה מרשימה בשם "נצח ישראל" (בחסות רשות העתיקות ומשרד המורשת ועוד), על הממצאים הארכיאולוגיים המספרים את תולדות ישראל בארץ, החל ממצבת מרנפתח (1208-9 לפנה"ס) המזכירה לראשונה את השם "ישראל", דרך תולדות ממלכת ישראל ויהודה והלאה.

עברתי פעמים אחדות ליד התערוכה, וקראתי בעיון כל מה שנכתב בה. לתדהמתי, הממצא הכי חשוב לא מופיע: מזבח העולה הישראלי על הר עיבל. עוד בחייו קינאו בזרטל ארכיאולוגים מסוימים והתעלמו מהתגלית האדירה - ואף כי אחרי מותו. רק זה חסר להם, ממצא ארכיאולוגי שמאשר את מה שכתוב בתנ"ך ושנמצא בלב ההיסטורי של הארץ, "מעבר להרי החושך". לא מאוחר לתקן. שנה טובה!