הגיע הזמן להתפכח: כן, ניצחון מוחלט על הרוע | תשובה לשני פרופסורים

1. עוד מאמר בסדרה פורסם השבוע בעיתון המשפחה המובסת, נגד המלחמה ובעד כניעה. הפרופסורים יצחק בנבג'י ואבי שגיא קבעו שהמושג "ניצחון מוחלט" הוא "מטרה נפשעת", לא פחות. לשיטתם, "ההצדקה היחידה(!) למלחמה היא הגנה עצמית", וברגע שהסרנו את האיום "הממשי והמיידי על החיים, על הגבולות ועל הריבונות", אסור לנו "לפי המשפט הבינלאומי" להמשיך עד לחיסול מלא של התוקפן. "המטרה הצודקת היתה הגנה מפני חמאס ולא השמדתו".

את פירוק חמאס מנשקו והחלפת המשטר בעזה יש לעשות "בדרכים דיפלומטיות, ולא במלחמה". השקפת העולם הזאת השפיעה על דורות של מפקדים להסיר ממסכת הערכים והעקרונות של צה"ל את הערך הפשוט והמובן מאליו לכל לוחם: ניצחון.

מדובר בקביעה שגויה. החוק הבינלאומי אמנם מגביל את הסיבות שבגללן ניתן לפתוח במלחמה, אבל ברגע שהותקפנו והמלחמה הפכה "חוקית", אין חובה לעצור גם אם הפולש סולק משטחנו, אלא אפשר להמשיך עד לחיסולו המלא, כפי שעשו בעלות הברית בגרמניה הנאצית וביפן.

2. כיצד לשיטתם תשרוד אומתנו במזרח התיכון: נסלק רק את הסכנה המיידית ולא יותר, ואז נמשיך בדרכים דיפלומטיות. גאוני. הכלל המפואר הזה מבטיח למחבלי האזור הצלחה מראש: הם לעולם לא יחוסלו לגמרי ולא ישלמו מחיר מכריע על פשעיהם, אלא יידחקו בחזרה למקומותיהם. והרי הם יתכוננו לתקוף שוב? תשובתם: "צריך להניח שצה"ל הפיק לקחים ויידע לעבות את המערך ההגנתי שלו כדי למנוע מתקפה נוספת". ברור.

האמירה שהאויב כבר מובס ושאין טעם להמשיך להילחם היא נואלת, שכן הוא עדיין מחזיק בחטופים. די בזה להצדיק את המשך המלחמה. איננו מחויבים לנהל משא ומתן; החטיפה היתה הכרזת מלחמה לכל דבר ועניין. האם זה יפגע בחטופים או יועיל לשחרורם - נשאיר זאת למומחי הביטחון, אבל בוודאי אי אפשר לומר שאין הצדקה להמשך המלחמה ושהדבר מנוגד לחוק הבינלאומי.

3. מחברי המאמר דוחקים בנו לפתור את הסכסוך "בדרכים דיפלומטיות" ו"לא בכוח", ומתעלמים מהתשתית התרבותית השונה בינינו לחמאס. הדיפלומטיה ראויה לעמי תרבות החולקים בסיס פילוסופי וערכי משותף, ורואים בפשרה פתרון ראוי המעדיף חיים ושגשוג על פני מוות וחורבן.

לא כך אויבינו - כל מערכת הערכים המערבית זרה להם. המונח "פתרון" אינו תקף במובן שאנחנו מבינים אותו, וכמובן אינם מכירים בתפיסה הסיבתית הסבורה שאם נדע את הסיבה לבעיה נפתור אותה. 7 באוקטובר הוכיח שאויבינו מעדיפים להרוג בנו גם במחיר חורבנם, והם בזים למחשבה כאילו רווחת תושביהם עדיפה על המלחמה.

אם יסירו הפרופסורים את עיניהם מהתיאוריות המסוימות ויקראו באמנת חמאס, ילמדו שעניין לנו בנאצים חדשים. שני עקרונות באמנה: מחויבות טוטאלית להשמדת ישראל ולרצח יהודים. התיאוריות הפילוסופיות מעוורות את עיניהם מלהבחין במציאות, על סכנותיה. לא לחינם הם מסתמכים על ענף מסוים במחשבת המערב; כמו עמיתיהם בעולם הם שותפים לעיוורון המופקר ביחס לסכנות האסלאם הרדיקלי.

עבור הברברים בעזה פשרה מתפרשת ככניעה, מכיוון שאויביהם לא השלימו את המלאכה אלא נתנו להם זמן להשתקם ולהתעצם מחדש. הביטו אל המערב - הדמוקרטיות אינן יודעות להתגונן מפני אלה המנצלים את פתיחותן וחתירתן לשלום, ולאינטלקטואלים יש אחריות בסירוס יכולתן להגן על עצמן.

4. המחברים קובעים: "המלחמה בעזה הפכה למסע של הרס ונקמה". זו דרכם להודות שלראשונה צה"ל מתנהג אחרת מהאינדוקטרינציה המחלישה, שהם ושכמותם הכתיבו עשרות שנים. אבל ההרס בעזה הכרחי, מכיוון שבחסות תפיסות מופקרות כמו אלה נמנענו מלתקוף ביסודיות את התעצמות חמאס ברצועת עזה.

התוצאה: מבצר הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה, עם מערכת מנהרות מסועפת מאלה של ניו יורק ולונדון, אינספור מוסדות ציבור ששימשו לצרכים צבאיים, בתים ממולכדים על כל צעד ושעל, ואוכלוסייה המשתפת פעולה עם המחבלים ומשמשת מגינים אנושיים. כל בית ממולכד, או מפקדה במסווה של בית ספר, בית חולים או מסגד - נועדו למטרה שטנית כפולה: השמדת ישראל ורצח יהודים. ההרס ברצועה הוא פעולה ביטחונית ומוסרית מאוחרת מדי, אבל הכרחית.

5. או־אז מגיעים המחברים לשורש תפיסתם: "ניצחון מוחלט על מה שנחשב כרוע שורשי ויסודי אינו אפשרי". מזל שבעלות הברית לא הקשיבו להם במלחמת העולם השנייה. הם מגייסים תנא דמסייע: אלוהים ביקש "להתמודד עם הרוע המוחלט באמצעות המבול", אך לאחר ההשמדה המוחלטת "התחייב להימנע מניצחון מוחלט".

מדוע? "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". והנה ההסבר: "בני אדם נוטים לרוע, שהוא יסוד של קבע בנפשם. אבל מעובדה זו לא נובעת המסקנה שמאבק ברוע ייעשה על ידי ניצחון מוחלט, המעצים את הרוע האנושי". אתם מבינים - הניצחון המוחלט הוא המעצים את הרוע האנושי, ולכן אלוהים יימנע מלהשמיד את האנושות שוב.

ואולי ההפך: אולי ההשמדה המקראית הצליחה כדי כך, שגם אם יצר לב האדם רע מנעוריו, לא יהיה צורך בהשמדה טוטאלית נוספת, מכיוון שהאדם לא יגיע יותר לרמת הרוע טרם המבול?

יתרה מזו, אלוהים נשבע שלא ישמיד את האנושות כולה, אבל ההתחייבות לא כללה קבוצות של רשע מוחלט, שאז קיימת חובה מוסרית להשמידן. למשל, סדום ועמורה. יכול להיות שבניגוד לדעת הפרופסורים, אלוהים החליט על ניצחון מוחלט על הרוע שם? מי שראה את סרטוני 7 באוקטובר מבין שסדום נראית מוסרית לעומת עזה...

6. משום מה, המחברים לא ממשיכים הלאה בתנ"ך, לתקופה שהיתה לנו ממלכה עם סדרי ממשל, שלטון ומוסר. הנה הדוקטרינה של דוד מלכנו, כפי שנקבעה בקנון המקראי: "מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה... וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ... אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם, וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם, יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי... תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי... וְאֹיְבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף, וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם. יְשַׁוְּעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ... וְאֶשְׁחָקֵם כְּעָפָר עַל פְּנֵי רוּחַ, כְּטִיט חוּצוֹת אֲרִיקֵם...".

דוד מתגאה שהשפיל את אויביו ומחץ אותם באופן שלא יכלו לקום. מדוע אינו מסתפק בהרחקת הסכנה ובהגנה? בתקופת דוד התקיימו מוסדות כמו גאולת דם, בן סורר ומורה, שבויות מלחמה, אישה סוטה, סקילה, ועוד. במהלך פרשני מזהיר, החל ממשה ועד חז"ל, פוגגנו את תוקף המוסדות האלה עד להיעלמותם. אבל אצל שכנינו כל זה עדיין קיים. דוד הכיר את התודעה של אויביו וידע לגרום להם לפחד מלתקוף אותנו.

אז האם נאסור על יהודים לומר את הפסוקים הללו, במיוחד חיילים בצה"ל? במחשבה שנייה, אפשר לכתוב מאמר על הדוקטרינה התנ"כית של דוד המנוגדת לאמנת האו"ם. אני משוכנע שעיתון המשפחה המובסת ישמח לפרסם זאת.