1. אני כותב את הדברים בשבוע שבו חליתי בדלקת קשה. לילותיי קשים מהימים. החום הגבוה מאכל אותי. הגוף כואב וקשה לבלוע אפילו מים. אבל הראש חופשי לעבוד. באופן חלקי אמנם. המחשבות מהלכות בתוכי במהומה דלקתית, לועגות למצבי. התרופות עדיין לא השפיעו ואני תפילה. במצב כזה המילה המלווה אותי לאורך השבוע היא: סבלנות. וכמובן, תקווה.
תוך שאני נאבק במיטתי, מהי התנוחה הגוררת הכי פחות כאב, אינני מצליח להתמיד בקריאת ספר, ולכן העין נשאבת לרשתות החברתיות. ומה בחצרות השם? עסקים כרגיל. עדת היהודים ביהופיץ שעל גדת הים התיכון רוחשת האשמות עצמיות כמנהגה זה יותר משלושת אלפי שנה: צד מסוים מאשים את היהודים בפשעים הגרועים ביותר, והצד האחר מתגונן ומאשים את המאשימים בחוסר נאמנות ובטפילת עלילות שקר.
2. אז לא רק אני דולק מחיידקים אלא האומה בוערת בדלקות פנימיות. שכחנו את צוואת דוד עוד בראשית מלכותנו הראשונה, במאה העשירית לפנה"ס: "אַל תַּגִּידוּ בְגַת, אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן - פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים"? ובנות פלשתים שמחות למראה היהודים החובטים זה בזה, בעוד בניהם נלחמים בניאו-פלישתים של ימינו. רשתות האויב מצטטות בתאווה כל בדל כותרת מיואשת וקביעה בוטחת בדבר "פשעי מלחמה". היאהוד פצחו בדלקת הקיץ. מכירים את זה עוד מקיץ 70 לספירה.
ואני חושב שאם יש משל ונמשל לדרמה הפרטית והלאומית, הרי זה שכולנו זקוקים לסבלנות. אנחנו עם עולם, ולכן אי אפשר לבחון את ההווה שלנו רק בפרספקטיבה סינכרונית, עכשווית. הרי לא נולדנו היום, ויש ערך לניסיון ולחוכמת הדורות שצברנו. לכן מוכרחים להוסיף גם את הפרספקטיבה ההיסטורית, את הנצח, למשוואה.
3. ראשית, המחלוקת. אני תמה בכל פעם מאנשים משכילים, המודאגים מהמחלוקת בינינו, כאילו מדובר באירוע חסר תקדים. אומה החוזרת אלפי שנים על סיפור קורח, מספרת בעצם על הדנ"א הלאומי שלנו. קורח ערער על סמכותו של אדון הנביאים, משה רבנו, מי שהוציא את עם העבדים ממצרים, חצה אתם את הים, נתן תורה והובילם במדבר ארבעים שנה. ובמקום הכרת הטוב, מטיח קורח במשה: "רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" הוא הכיר היטב את מלאכת התועמלנים בהיסטוריה; תמיד הציגו עצמם כמדברים לטובת העם. זה לא שהוא רוצה את ההנהגה, אלא קשה לו עם ההתנשאות של משה ואהרן. ברור.
אנחנו עם שלא מקבל אוטוריטות אנושיות, ממלך ועד גנרל ושופט, אלא אם משתכנעים בצדקת הדבר ובנכונותו. מייסד האומה מתווכח עם אלוהים על גורלה של סדום, לא בתחינה ובבקשת רחמים, אלא בתוכחה: "חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!". אז מהי בעינינו סמכות בשר ודם? האימפריות השונות שעברו פה לא הבינו מדוע העם המשוגע הזה לא הסכים לסור למרותם, דבר שעלה לנו בשני חורבנות (יותר נכון שלוש: גם גלות שומרון – עשרת השבטים - בידי אשור ב-722 לפנה"ס).
4. לקראת סוף המאה השנייה, כשרבי יהודה הנשיא רואה (כחלק מתוצאותיו האסוניות של מרד בר כוכבא, כחמישים שנים קודם), שהאומה שוכחת את שפתה וחלילה את אוצר החכמה, הפילוסופיה והמשפט שלה, הוא מפר את המסורת העתיקה שלא כותבים את התורה שבעל-פה, אוסף את המסורות, ממיין אותן ועורך שישה כרכים גדושים.
המשנה היא קודקס החוקים העתיק שלנו, והיא חסרת תקדים. בכל פעם שהוויכוח הציבורי יפחיד ויגרום לכם לפקפק בתקוות העם ובגאולתו, לכו אל בית המדרש הישן, או לספרייתכם (כדאי שתתהדרו בכרכי המשנה) וראו בעיניכם: זה קודקס החוקים היחיד שמביא את דעות החולקים. אנחנו קידשנו את המחלוקת, בזמן שהיא לשם שמים, ולא התייראנו ממחלוקת שאינה כזאת, כי האתוס העתיק גרס שהאמת מתבררת בדרך דיאלקטית, במשא ומתן, בוויכוח לוהט (ויכוח דלקתי... ראשי סחרחר עליי). זה גם סוד ההצטיינות שלנו בהיסטוריה. לא תמיד ידענו לפסוק במחלוקות, ולעתים נדרשו מאות שנים עד שההלכה נפסקה. פרספקטיבה של נצח.
5. לכן הסבלנות הנדרשת לנוכח תהליכים היסטוריים, במיוחד הנוגעים לתחייתנו הלאומית ולשיבת ציון. רבים מהקוראים מכירים את הסיפור המפורסם בתלמוד הירושלמי (שנכתב בגליל, אך מפני כבוד עירנו החרבה, נקרא שמו עליה): "רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכין בבקעת ארבל בקריצתה (בעת הזריחה), וראו איילת השחר שבקע אורה.
אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: בי רבי כך היא גאולתן של ישראל - בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת". הקטע הזה שנאמר באמצע דיון בזמני תפילת שחרית, מייצג קצה קרחון של תפיסה היסטוריוסופית עמוקה של עמנו עוד מזמן האבות, דרך הנביאים, עבור לחכמינו שאחר החורבן והלאה לחכמינו שבכל הדורות.
תהליכים היסטוריים מתרחשים לאיטם ודורשים סבלנות. מי שעומד בעומק החושך, ולא מזהה את כוכב איילת השחר המסמן את קצו, עלול להתייאש. ומה לנו שבעים שנה או אלפיים; התהליך מתרחש אם בגלוי ואם בסתר.
כך באשר לסוגיות הכבדות והגורליות העומדות על סדר היום: הבסת חמאס והשבת כל החטופים, כיבוש עזה, המערכה המדינית מול אלה מאומות העולם שבגדו בנו. ובתוכנו: חוק גיוס היסטורי שינרמל את נושא הגיוס בחברה החרדית (בהצלחה ליו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ בועז ביסמוט), החלת הריבונות על מלוא מרחבי ארצנו, והשבת הסדר הראוי והבריא בין שלוש רשויות השלטון, תוך שכל אחת מכבדת את רעותה. סבלנות. הגענו משבעים גלויות עם שבע מאות השקפות עולם ושבעת אלפים רעיונות. עד כה הצלחנו לא רע, תודה לאל.
6. והנה מילות נחמה מאוצר הנצח של פרשת השבוע, שבכל שנה מזכירה לי את מחנות הקיץ בתנועת הנוער בני עקיבא, שם אהבתי לבלות לעתים עד חודש ימים: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". הטעימו את המילים על לשונכם וחשבו על משה, ההוגה אותן באהבה אינסופית למקום שאליו לעולם לא יגיע. אנחנו זכינו. סבלנות דרושה לנו. ואמונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו