גם בשמאל התנגדו להתנתקות - אני תמכתי בלב שבור

בשיחות טאבה (ינואר 2001) היתה לחלק מן הנושאים והנותנים הישראלים והפלשתינים תחושה כי אילו היה ברשותנו זמן רב יותר, יכולים היינו להגיע להסכמה מלאה בין הצדדים. בעקבות אותן שיחות הצעתי לחבר המשלחת הפלשתינית, מי שהיה שר התרבות, להקים צוות משותף שימשיך את המגעים ויגיע לטיוטה בלתי פורמלית של הסכם שלום. הוא הסכים מייד, וכך נולדה "יוזמת ז'נבה".

ב"בחירות המיוחדות" (בחירת ראש הממשלה שאינה מחייבת בחירות לכנסת) נבחר, לצערי, אריאל שרון ברוב גדול, וברור היה שהוא יקים את הממשלה. הוא ביקש מראש לשכתו, עו"ד דובי וייסגלס, להציע לי תיק בממשלה שיקים. סירבתי בגלל הפער האידיאולוגי בינינו, וכיוון שכך - גם לא נשארתי חבר כנסת ויכולתי להשקיע את רוב זמני בעבודה על טיוטת ההסכם.

בצד הישראלי הצטרפו אלי אישי ציבור כמו אמנון ליפקין שחק, עמוס עוז, ואישים פוליטיים ממפלגות שונות, ובצד הפלשתיני השתתפו אישים בכירים באש"ף, וביניהם השרים לשעבר סמיח אל־עבד והישאם עבד א־ראזק. ממשלת שווייץ סייעה לנו להשלים את העבודה, שהתמשכה הרבה מעבר למתוכנן, ובדצמבר 2003 התקיים בז'נבה אירוע גדול, ששודר ברשתות טלוויזיה רבות, ואשר השתתפו בו מנהיגים בולטים מן העולם כולו, משל היה זה הסכם השלום שלו ייחלנו. בסקר שערך "ידיעות אחרונות" לאחר הטקס נמצאה תמיכה של 39% מקרב הישראלים בהסכם, וזו גם היתה כותרתו הראשית של העיתון באותו יום.

כמה ימים אחר כך, ב־18 בדצמבר, הופיע רה"מ שרון בכנס הרצליה, והכריז על האפשרות למהלך חד־צדדי של ישראל. ב־14 באפריל הוא שיגר לנשיא בוש את תוכניתו המפורטת לנסיגה מרצועת עזה, ובאותו יום התפרסם ראיון שהעניק ל"ניו יורק טיימס". כשנשאל איך זה שרק זמן קצר קודם לכן הודיע כי "דין נצרים כדין תל אביב", ועתה הוא מוכן לוותר על הרצועה כולה, ענה שרון כי יוזמת ז'נבה (המסוכנת לישראל, לדעתו), אשר זכתה לתמיכה רחבה בישראל ובעולם, חייבה אותו להציג יוזמה מדינית "אחראית יותר".

זמן קצר אחר כך התפטר יוסי שריד מראשות מרצ וקיבל על עצמו את האחריות לירידת המפלגה, בבחירות 2003, מעשרה מנדטים לשישה. בחירת יורשו (לראשונה על ידי כל רבבות חברי המפלגה) נקבעה ל־16 במארס 2004. לא התכוונתי להתמודד על התפקיד, משום שרק כמה חודשים קודם לכן פרשתי מן "העבודה" ועברתי למרצ, ומשום שרציתי להקדיש את עיקר זמני להפצת טיוטת השלום המפורטת ביותר שהושגה אי פעם בין ישראלים לבין פלשתינים. דווקא על רקע זה פנו אלי חברים ותיקים במפלגה וביקשו שאתמודד על התפקיד, והבטיחו כי במסגרתו אוכל גם לקדם את היוזמה.

ההתמודדות על התפקיד, מול רן כהן, התמקדה בשאלת הנסיגה מעזה. רן אמר שיש לברך על כל שטח שבו יסתיים הכיבוש, וכי על מרצ לתמוך ביוזמה הזו, יהיה המניע של שרון אשר יהיה. אני אמרתי כי סירובו של שרון לבצע את הנסיגה בתיאום עם הרשות הפלשתינית ייצור בעיה ביטחונית, וכי מדובר במהלך שנועד לבטל את הסכמי אוסלו ולמנוע את הצורך בהסכם שלום כולל ברוח יוזמת ז'נבה.

לאחר בחירתי הרביתי להופיע בתקשורת ולהסתייג מן הנסיגה מעזה. הוזמנתי לאולפנים מול אנשי ימין, והמזמינים חשבו, כנראה, לקיים עימות. עד מהרה הבינו כי עימותים לא יתקיימו בנושא זה: הימין לא רצה לוותר על שום שעל, גם לא בעזה, ואילו אני לא רציתי לצאת משם ללא הסכם ו"לזרוק את המפתחות". הוויכוחים הציבוריים התלהטו ועסקו לא רק בשאלה אם נכון לצאת מעזה בצורה כזו, אלא גם אם זה יקרה.

לאחר הנסיגה אמרתי בראיון בספרו של ארי שביט: "ההתנתקות עלולה להעמיק את השתלטות חמאס על בתי הספר, מסגדים ומוסדות אחרים. מצב של הפסקת אש בלבד יאפשר לחמאס להתחזק וליצור בסיס לשלב האלים הבא"

שרון, שהיה משוכנע כי מפלגתו תתמוך, החליט להתעלם מן העובדה שבמשאל שנערך בקרב חברי הליכוד, התנגד הרוב לנסיגה החד־צדדית, והמשיך בנחישות להוביל את המהלך, ואילו מן הצד השני הבטיח יוסי שריד לאכול את הכובע אם שרון ייצא מעזה. הוא היה משוכנע כי כל כוונתו היא להסיט את תשומת הלב הציבורית מפרשת "האי היווני" (שהובילה, בסופו של דבר, למאסר בנו) אל נושא מדיני. גם חנן פורת היה משוכנע בכל ליבו שזה לא יקרה, ואני סברתי כי שרון יממש את תוכניתו, משום שזה הפך אצלו ל"פרינציפ".

נותרו חודשים מעטים עד לנסיגה מעזה, ממשלתו של שרון החלה להתפרק, והוא שכנע את מפלגת העבודה, שתמכה בכל לב בנסיגה, להצטרף אליו. אלא שלא היה די בכך, ופתאום, בלי אזהרה מוקדמת, הפכה מרצ למוקד ההתעניינות. אנחנו, שנטינו להימנע בהצבעה על כניסת העבודה לממשלה, נקלענו למצב שבו שרון הכריז על ההצבעה כהצבעת אמון בממשלה, והימנעותנו היתה גורמת לבחירות חדשות, וקרוב לוודאי - לדחייה או לביטול הנסיגה מעזה.

כינסתי את הסיעה וקיימנו דיון שכולו אידיאולוגיה - אנחנו לא העלינו בדעתנו להצטרף לממשלתו (ובימים ההם עוד איש לא העלה בדעתו כי שישה חברי סיעה יכולים לדרוש לעצמם את ראשות הממשלה), והשאלה היחידה היתה אם ליטול על עצמנו את האחריות לביטול הנסיגה. הרוב סברו שעלינו לתמוך בהצטרפות העבודה, וההחלטה היתה לקיים משמעת סיעתית.

התחושה היתה שהעולם כולו מידפק על דלת חדר הסיעה. אנשים מפינות שונות בפוליטיקה הישראלית והעולמית התקשרו והתחננו שלא אנו נהיה אלה שנפיל את הממשלה בשעה זו. ידענו שגם בוחרינו לא יבינו מהלך כזה, והצלנו את ממשלת שרון ב־58 קולות מול 56. אני, שנהגתי לכנות את שרון "הישראלי המכוער" בגלל הציניות האינסופית שלו, ושסירבתי להצעתו להצטרף לממשלתו, מצאתי עצמי בראש מפלגה שהצילה את ממשלתו כדי שיטרפד את שתי היוזמות החשובות ביותר שלי - אוסלו וז'נבה.

זמן קצר אחר כך הוציא ארי שביט את ספרו "חלוקת הארץ", פרי ראיונות עם 33 אישים שאותם כינה "ישראלים חושבים". כולם נשאלו לדעתם על הנסיגה מעזה. אני מצטט את המשפטים האחרונים מן השיחה איתי:

"ההתנתקות עצמה עלולה להעמיק את השתלטות חמאס על בתי הספר, מסגדים ומוסדות אחרים בחברה הפלשתינית. מצב של הפסקת אש בלבד יאפשר לחמאס להתחזק וליצור בסיס לשלב האלים הבא... כדי להימנע מבנייתם של תהליכים המייצרים שקט זמני ומזויף, חייבים לחזור ולהתמודד עם שאלות היסוד של התהליך המדיני. חייבים להגיע להסדר קבע מייד. אם ההתנתקות לא תוביל להסדר שכזה, היא תמיט אסון גם על הישראלים, גם על הפלשתינים, וגם על הסיכוי לשלום".