החרם הלא רשמי על אחד האירועים הדרמטיים בתולדות המדינה

את המנשר שבשורות הבאות כתב קוץ בן יפונה, בכתב העת "יהי": "רציתי לפנות אליך, הצבר. אתה אדון הארץ. אתה נולדת מן האדמה והאדמה היא ביתך. אתה עשית את הנַכְּבָּה. אתה הגדר של הפרדס.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

רציתי לפנות אליך בשל מה שאתה מתכנן. זה מה שאתה מתכנן, אולי אתה לא יודע מזה, לצמחים קוצניים לא תמיד יש מודעות עצמית כל כך גבוהה. בימים אלה עומד להתרחש דבר שלא התרחש בפרדס שלנו מאז נשתלנו כאן. בימים אלה מתכננים את הגירוש הכפוי הגדול ביותר של אנשים מבתיהם מאז הנַכְּבָּה. 'נַכְּבָּה חדשה'. זה צריך להיות משהו שכולם מדברים עליו, אתה אומר לעצמך. טעות".

לא צריך לבדוק במשרד הפנים כדי לדעת שבן יפונה הוא המתנחל במסכה. אך יותר משמעניינת הזהות, מעניינת השפה. ההתנתקות כ"נַכְּבָּה חדשה", הפנייה אל הצבר המיתולוגי דרך ערכי ההומניזם - הגירוש. באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה.

ההתנתקות היתה אירוע כלל־ישראלי, אך אם בוחנים את השפעתה על כלל האמנות הישראלית, נדמה שעיבוד האירוע נותר בלעדי למגזר שחווה אותה. 20 שנה אחרי, ההתנתקות נותרה נחלת טורים פוליטיים וסרטי דוקו. הפצע הפתוח נשאר פוליטי. דווקא האמנות הישראלית, שיכלה לשמש תחבושת מצפן מוסרי וחברתי, כמעט לא נגעה באירוע הדרמטי של קיץ 2005. אין שיר מכונן, אין הצגה גדולה, אין ציור או צילום איקוני שבאמצעותו אפשר לבחון את הרגע. כמעט לא נוצרה אמנות שמוכרת לקהל הרחב ושמתארת את הפינוי, את העקירה, את השבר.

"זה היה פער בלתי נתפס. אתה לומד באוניברסיטה על עוולות, על כיבוש, על מוסר - ומול העיניים שלך מתרחש טרנספר. ואין לזה שיקוף או הד. הראש והלב שלי התפוצצו", מספר אלחי סלומון. ב־2005 הוא היה נשוי צעיר, תלמיד לספרות באוניברסיטה העברית, אחד שקורא הוגים ביקורתיים - אבל בלילות יורד דרומה, לכפר מימון, להיות חלק מהמאבק.

"אלו היו שלושה ימים שמימיים", נזכר אלחי, "מין קיבוץ ניסי כזה. אלפי אנשים ישובים על המדשאות בחום אימים, מקשיבים לשיעורים, משפחות התנדבו לעשות כביסה, לתת לנו להתקלח, היתה אמונה בוערת. גאולה באוויר". ואז בא הרגע ששינה הכל. הציבור הכתום היה מוכן לפרוץ את גדרות הצבא ולהגיע לגוש קטיף. הרגליים כבר עמדו לזוז. אבל ההנהגה עצרה את הצעידה. "היינו כבר מוכנים לחצות את הים. היו שמועות ששרון הורה לירות, ההנהגה התלבטה, בסוף החליטו שלא. מבחינתי, זה היה סוף המאבק. לא היה את הצעד הנחשוני. ושם נגמרה גם התמימות".

הצליחו לנתק אותנו

אבל שם גם נולד משהו אחר. "בכפר מימון נולדה ההבנה שאני רוצה להקים שדה תרבותי אחר", אומר אלחי, "כזה שייתן פתחון פה למי שלא נחשב". מאז סלומון קיים את ההבטחה הזו. הוא הקים את כתב העת "יהי", שמפרסם יצירה עברית אקטיביסטית, ומנהל את גלריית "גאולה" על שם גאולה כהן, בבית אורי צבי גרינברג בירושלים.

"בכל הנוגע לעולמות האמנות והתרבות, השמאל מרכז אליו הרבה מהמשאבים ואת תשומת הלב הציבורית. אנשים יוצרים כל הזמן, אמנות שונה מהקונצנזוס, אך חסרות להם גלריות ומרחבי מפגש כדי להכיר ולהשוות יצירות. בשביל זה הקמנו את גלריית גאולה".

אני מספר לאלחי שכחלק מההכנה לכתבה הזו דיברתי עם אמן ושאלתי אותו למה ההתנתקות לא מהדהדת באמנות הישראלית. "אמנות היא בדרך כלל הומנית, היא נגד עוולות ועריצות הממסד, והומניזם זה שמאל בדרך כלל". אבל האם ההתנתקות לא היתה בעיה הומנית?" אני תוהה, "בכל זאת פינו כל כך הרבה אנשים מבתיהם". "ממש לא", הוא משיב, "ההתנתקות היא לא עוול - היא תיקון היסטורי".

אלחי לא מופתע. "ההתנתקות לא חדרה לשיח האמנותי בישראל לא כי לא היו יצירות, אלא כי לא רצו לחוות אותן. כתבו שירים, פרוזה, ציירו ציורים, יצרו יצירות אמנות - אבל הן נחשבו לאמנות ימנית, מגזרית, לא ראויה. אז היא פשוט נעלמה מהעין הציבורית".

בשנת 2020 יצא גיליון של "יהי" שהוקדש כולו ליצירות אמנות בנושא ההתנתקות. "התקבלו יותר מ־400 פניות", מספר אלחי, "מתוכן נבחרו הטובות ביותר. המטרה שלנו ב'יהי' ובגלריה היא לאתר ולאסוף אמנים אלו הפועלים בצניעות בפינותיהם, ולהציג את יצירותיהם בצורה מיטבית. כדי להנכיח את קיומם, כדי להראות אמנות אלטרנטיבית למיינסטרים האמנותי".

ב־2023 הוצגה בגלריית גאולה התערוכה "שברים" ובה מבחר עבודות שנוצרו בעקבות ההתנתקות. לאה מרמורשטיין־ירחי הציגה שלוש פיסות קרטון, שנחתכו מארגזים שצה"ל הביא לתושבי גוש קטיף. לצד הלוגו הצבאי, כתוב בטוש חפוז: "חדר ילדים - עונת מעבר - משפחת כהן". הקרטונים ממוסגרים כמו חפצי אמנות יקרה. "מסגרתי אותם כדי שיהיה משהו לתלות בסלון", מספרת לאה, "משהו שייזכר".

גאולה פלסר, ילידת מושב נצר חזני, יצרה עבודה קרמית עדינה בשם "על העיוורון". על פיסות פורצלן מודפסים תצלומי ילדותה, ולצידם טקסטים בברייל מתוך לוח השנה של אביה, שהתעוור בסמוך לעקירה. "זו היתה אלגוריה שלמה להתנתקות", היא אומרת, "תהליך של הסטת המבט. של עצימת עין".

למרות העוצמה, הכאב והביקורת, היצירות האלו לא חדרו את חומת תשומת הלב הציבורית. כמו שכתב סלומון - הן נותרו יצירות "של אמנים בודדים, שמודעים לכך שאין להם שדה, ולכן הם מתמקדים באמת שלהם". שברים של אמת, שמונחים על קירות בשולי עולם האמנות. גלריות קטנות בירושלים, ממתינות שמישהו יבחר לראות.

"יש יצירה", מדגיש סלומון, "אבל מאחר שמלכתחילה אמנות ימנית לא נתפסת כיצירה שמודרת משיח, היא פשוט לא מהדהדת. אין לה משאבים, אין לה גלריות, אין לה תמיכה ממסדית".

במילים אחרות - זו לא רק השאלה מה נוצר, אלא מי היה מוכן להקשיב. ואולי, באמת, החברה הישראלית לא רצתה לשמוע. לא היתה אמפתיה. והיכן שאין אמפתיה - קשה שתהיה גם אמנות שתישאר.

מכל המוצגים בתערוכה, מה שמשך אליו את מרכז תשומת הלב היה דווקא שיר שכתב המשורר יוחאי שלום חדד בשנת 2019. סלומון: "זה היה שיר נבואי. הוא דיבר על הכישלון של הביג דאטה, ההסתמכות על 8200, על הרצח שיהיה. חלק ראו אותו כשיר שמאלני וחלק כשיר ימני, בעיניי זה אומר שזה שיר מעולה".

"באוגוסט 23' היה לנו שיח גלריה על התערוכה 'שברים'", מספר סלומון, "עמית סגל בא לתערוכה לראות את העבודות של אחותו - שקד. הוא הקשיב לשיר ולאחר 7 באוקטובר כתב על זה בטור - 'ישבתי שם בקרב מה שחשבתי כחבורת הזויים, ולא הבנתי מה אני עושה שם'. וזה העניין, מי זכר את ההתנתקות ב־6 באוקטובר? אמרו לנו שאנחנו הזויים, חבורה של משונים, אבל אנחנו ידענו שהשד הזה תמיד אורב שם, מחכה, ושהוא יתפרץ מאיפה שהחברה הישראלית דחקה אותו".

אני מנסה להבין מסלומון איזה סוג אמנות ההתנתקות יצרה - מחאה, קינה, רפלקציה, אולי זעם או זיכרון. "הכל", הוא פוסק, "הרבה אמנות של זיכרון, אמנות שביקשה להבין את ההתנתקות, בניסיון להבין איך השבר הזה הוא חלק מהזיכרון היהודי הארוך יותר. לא רק האסון הזה עכשיו, אלא ניסיון לפענח אותו ולראות אותו כסיפור עמוק יותר, רחב יותר, גדול יותר. האמנית הבינלאומית טניה פרמינגר יצרה צדפות ענק של זיכרון. האמנית יוליה סגל, ממובילות כפר האמנים בשא־נור, שגם הוא פונה יחד עם חומש בשומרון, יצרה דיוקנאות של אנשי ההתיישבות והעניקה להם חזות של דמויות עתיקות - כאילו אנחנו רואים לוחמים נגד הרומאים. היא החזירה לדמויות עומק, היסטוריה, קומה".

אבל סלומון מזהה את השינוי שהזמן והמקום יצרו. "לאורך עשורים ההתנתקות הצליחה. ניתקו אותנו. ניתקו את הסיפור מהתודעה. ומה שלא מחובר - הרבה יותר קשה ליצור ממנו. אבל תסתכל על כל האמנות מאז 7 באוקטובר. בעיניי זו צעקה מאוחרת של אותו שבר. זו אמנות של פקיחת עיניים".

לא היה שיר מספיק טוב

"השבוע שלי הורכב מחמישה ימים בעיר גדולה, וסוף שבוע של שקט וחול ים בנווה דקלים. קראתי לעצמי בצחוק 'מתנחלת של סופי שבוע'", מספרת תימורה לסינגר, שהספיקה לחוות את ההתנתקות וגם את פינוי ימית. לסינגר, עיתונאית תרבות ומבקרת מוזיקה באתר "סך הקול", גדלה בימית וכשהיתה ילדה פונתה מסיני והמשפחה עברה לנווה דקלים בגוש קטיף. משם המשיכה לתל אביב - העיר שאותה כינתה "המולדת התרבותית שלי", אבל הלב מעולם לא נותק לגמרי.

"במשך שנים חייתי על הקו. בתל אביב היו ההופעות, הכתיבה, הסצנה. ובסופי שבוע - שקט, חוף, קהילה. אבל גם סכנה. עברנו באזורים מאוד מסוכנים. לא הצלחתי להבין איך אנשים, כולל הקרובים אלי, בחרו לחיות שם".

מה את זוכרת מהתקופה?

"אני חושבת שדווקא בגלל שעברתי גם את פינוי ימית, היתה לי אינטואיציה שזה יקרה. מראש לא נקשרתי רגשית עד הסוף. אבל את הפצע - אתה לא בוחר".

והפצע הזה, מבחינתה, לא קיבל מקום. "בזמן אמת לא נכתבו שירים. לא נוצרו המנוני מחאה. לא הופקו סרטים. זה לא היה כי האנשים לא היו מוכשרים. זה היה כי לא היה להם זמן. חלק האמינו לרבנים שאמרו 'היה לא תהיה', שאמרו שיום הנסיגה יהיה יום הנס. וכשזה אכן קרה, זה יצר משבר גדול. הרבה בני נוער חזרו בשאלה, עזבו את הדת. משפחות התפרקו. כשאתה אומר 'היה להם מלא זמן להתכונן', זה לא עבר דרכם. כשהתחילו לפנות אותם הם הבינו שזה קורה. הם בקושי הספיקו להתארגן, לאסוף את הדברים שלהם, אז בטח לא היה להם זמן לכתוב שירים. תבין - לא היה זמן לעבד את החוויה, בתוך דקה פינו והם הפכו להיות פליטים והמדינה התייחסה אליהם מאוד לא יפה".

ולא שלא היו ניסיונות בזמן אמת לכתוב את המנון הרגע.

"נעמי שמר כתבה את 'על הדבש ועל העוקץ' וזה הפך להיות המנון המאבק על עצירת הנסיגה מסיני. בגוש קטיף לא היה איזה שיר שסימל את המאבק כטוב ומוצלח, שהפך להיות להיט שכולם מכירים אותו. קשה לדעת אם לא היה המנון כזה בגלל שרוב העם לא הזדהה עם תושבי גוש קטיף, או שלא היה שיר שהיה מספיק טוב. באופן כללי אני חושבת שאמנות פוליטית ואמנות מטעם נוטות להיות שטחיות כפרסומת. תחשוב על אריאל זילבר כאמן. בתחילת דרכו הוא היה יוצר חופשי, מקורי ובעל קול ייחודי. מהרגע שהוא הפך להיות אמן שמזוהה עם הימין, הוא נוטה לפלקטיות כמו 'יהודי לא מגרש יהודי'".

אבל גם אם ללא המנונים מטעם, איך עולם המוזיקה הישראלי לא הצליח ליצור שיר שיסמל את התקופה?

"בזמן אמת המוזיקה היא שיקוף לאיך שהחברה הגיבה. לא היתה אמפתיה לתושבי הגוש כי זה הפך לסיפור מגזרי, ואף אחד לא רוצה לשיר את הסיפור של מגזר שהוא לא מרגיש אליו אמפתיה".

את הרגשת את חוסר האמפתיה?

"בוודאי! כשהיו הרוגים בצבא, אמרו שזה בגלל אנשי הגוש. וכשהם פונו - לא חיבקו אותם. להפך - היה כעס. תחושת 'מגיע לכם'. אני חוויתי את זה בעצמי. בתור מישהי שהגיעה מתל אביב, שהמעגלים החברתיים שלה חילוניים, היו חברים שהיו אמפתיים אלי, אבל הייתי מופתעת כמה קשה להם לראות באירוע הזה פגיעה אנושית. הרוב כעסו על חסימת הכבישים ועל הפקקים. על ההפרעה לשגרת חייהם. כשראיתי את ההפגנות נגד המהפכה המשפטית לא יכולתי שלא לחשוב, איך הגלגל מסתובב לו..."

ומאז ובדיעבד? לא נוצרו שירים על הנושא?

"ודאי. חנן בן ארי הסתובב שם בגיל 17 וכיוצר בוגר הוא כתב את 'אמא אם הייתי'. נרקיס, שכנערה גרה במושב נצר חזני, פרצה אל המיינסטרים הישראלי. אבל אני לא חושבת שיש לה שיר מובהק על העניין. כיום יש יוצרים כדיקלה גל־עד, ומתי עראמה, שיצרו לא מעט בעקבות טראומת הגרוש. אבל המיינסטרים הישראלי לא מכיר אותם".

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

ואת חושבת שאחרי 7 באוקטובר ההתנתקות נראית אחרת בתודעה התרבותית?

"אני כבר לא מאמינה בביטחון. חיי לימדו אותי שזו אשליה. יכול מאוד להיות שאם לא היתה התנתקות, ב־7 באוקטובר היו טובחים את אנשי גוש קטיף ולא את עזה. גוש קטיף היה הקו הראשון, אחרי ההתנתקות קיבוצי עוטף עזה הפכו לקו ראשון. אני זוכרת את ההפגנות שראיתי כלפי תושבי גוש קטיף. אנשי הקיבוצים בעוטף עמדו שם עם שלטים ובהם הרבה שנאה כלפי אנשי הגוש. בדיעבד אני יודעת שכמה מהם היכו על חטא, והיתה מין סגירת מעגל עצובה אחרי 7 באוקטובר, חרטה או הבנה שהמציאות הרבה יותר מורכבת. אבל זה כבר היה מאוחד מדי עבור המנוני הזמן. אולי עכשיו אחרי המלחמה הזו, ההתנתקות תיכתב מחדש בתרבות הישראלית".