במה נתניהו טועה, ובמה הרמטכ"ל צודק: תנו לנצח בשקט

כמו שלבנימין נתניהו אין כרגע תחליף כראש ממשלה, כך לרא"ל אייל זמיר אין תחליף כרמטכ"ל. אבל זה לא אומר שנתניהו לא טועה בהיבט הפוליטי של המשך המלחמה. הוא לא מנע את הפיכתו של הצד המבצעי במלחמה למגרש משחקים של מיקוח קואליציוני. הנהגת מלחמה נעשית מתוך שותפות ולא מתוך ניסיון של דגי רקק פוליטיים מהימין הקיצוני לנהל במו ידיהם את מהלכי צה"ל, תוך שהם נושפים בצווארו של הרמטכ"ל עד כדי מרחק נשיכה. הרמטכ"ל זמיר הפך לדמות מפתח בחיי המדינה. אנשי הימין החרד"לי בממשלה פשוט אינם חכמים מספיק כדי להבין את המורכבות החברתית־פוליטית של עמדת צה"ל ושל משמעות מה שמתקרא "השלמת כיבוש הרצועה".

ממשלה חכמה תגיד דבר אחד ותבצע דבר שני. ייתכן שראש הממשלה חושב שיש תועלת בהתבטאויות המוקצנות של בן גביר וסמוטריץ', אבל ההשפעה של כל מילה שיוצאת מהם כלפי פנים, כמו גם בתמסורת הבינלאומית, היא שלילית. את הרמה הילדותית של סמוטריץ' אפשר לראות בהתבטאות שלו, שהרמטכ"ל הנוכחי כבר מעורר אצלו געגועים להרצי.

באופן מעשי, הדבר הנכון הוא לסמוך על תוכניותיו ועל תפיסותיו של הרמטכ"ל זמיר גם בתחום המבצעי בעזה, וגם לגבי הטיפול בצבא במבט לחברה הישראלית. האחיזה של צה"ל עכשיו בשטחים השולטים ובמתחמים החיוניים של הרצועה היא הדבר הנכון להמשך הפעילות. המצב הזה הוא לא סטטי. הוא מאפשר ליחידות להמשיך ולחסל מחבלים, וניתן אולי להגביר את הקצב. זה נוח לישראל, ומרוב הבחינות זה רע לחמאס. זה לא אומר שלא דרושים מהלכי הונאה. דיבורים על התקפה אפשרית יכולים לעזור, אבל דיבורים נגד הרמטכ"ל רק מחזקים את המחבלים האסלאמו־נאצים במחשבתם, שההנהגה הישראלית קרועה ומתפוררת ושצריך לתת לה זמן עד שתשמיד את עצמה.

במצב רציונלי תקין, אם לצה"ל יש תוכנית מעשית לתקוף ולחסל כוחות חיוניים של חמאס גם תוך סיכון החטופים - זה דבר שראוי לשקול אותו. אבל החברה הישראלית לא נמצאת במצב מורלי קולקטיבי שמאפשר לה לקבל את סיכון החטופים מעבר לסף מסוים. השבוע שוב התקבלו איתותים מתוך התקשורת הישראלית כי שיקול הדעת מתערער דווקא בקרב האליטה שהיתה צריכה לחזק את רוח העם.

הרמטכ"ל צודק שיש לאפשר בשלב הנוכחי לשחרר יחידות מילואים ולשקם את הצבא. היתרון של צה"ל בשטח גדול כל כך, שאת המשך הפעילות נגד המחבלים אפשר לבצע ברמה של חטיבות בודדות, ולא צריך בשביל זה ערימה של חמש אוגדות כבדות. זמיר הוא עכשיו המפקד ששומר על צה"ל כצבא בשלמותו, תוך שהוא נהנה מאמון הגייסות במילואים והציבור הישראלי בכללותו. דויד גרוסמן, חוה אלברשטיין וגידי גוב מנסים לשבור את מעמדו, אבל הם אלה שאיבדו השבוע את מעמדם.

תכירו: אובלומוביזם

בין המטרות הספציפיות של הלוחמה הפסיכולוגית הארוכה במסגרת "העימות המתמשך" בידי ארגונים מהפכניים, כמו המפלגה הקומוניסטית או ארגון טרור רדיקלי אסלאמיסטי כמו חמאס: "ליצור בקרב המעמדות השליטים העליונים והאינטלקטואלים של החברות (שנגדן נלחמים) תחושות של תסכול, בלבול, פסימיות, אשמה, פחד, תבוסתנות, חוסר תקווה ומצב נוירוטי של (ברוסית) אובלומוביזם; ובמהות, להרוס את ההנהגה".

אובלומוביזם הוא סוג של אפתיה, של חוסר רצון ויכולת לעשות כלום. נדמה לי שמכל ההגדרות כאן, כל התופעות מצויות בדרגות כאלה ואחרות בחברה הישראלית, למעט האובלומוביזם. המגזר הלוחם שמורכב מהמזרחים, מהחרדים שכן מתגייסים ומחלק גדול מהציונות הדתית כמעט אינו פגיע למפעל הייצור של רגשות אשמה. הציבור הזה מבין ש"קהילת התרבות" מחתימת העצומות היא חרפה שבני תרבות ירחקו ממנה. הם מבינים שדויד גרוסמן, חוה אלברשטיין, גידי גוב ואמנים רבים משרתי המפלגה מצרפים את חתימתם למתקפה האנטישמית החמורה שפרצה בארצות המערב. אחרי הכל, חמאס השתמש ממש באותן טכניקות של הגרמנים הנאצים בזמן השואה ושל בריה"מ הסטליניסטית בשנים של המלחמה הקרה.

רק מילות הקוד השתנו. מה שנצפה במדינות המערב ובאו"ם הוא תערובת של משפט ראווה בנוסח הידוע מהרפרטואר הקומוניסטי של שנות ה־30 ושנות ה־50 עם עלילת דם מסורתית. זה משפט ראווה נגד מדינת ישראל, שאלופים כמו יאיר גולן, עמירם לוין ובוגי יעלון תורמים לו חומרים דליקים בדיבורים על הרג מכוון של ילדים על ידי צה"ל. אני מודה שעדיין קשה לי להאמין שחניכי השומר הצעיר הסטליניסטי והנוער העובד (הבולשביקי) יצטרפו למסע אנטישמי עולמי. אבל כפי שהעיר לי ידיד, אתה תמים. למה לא בעצם?

ברובד הפנימי משחק פה יסוד אחר ש"המפלגה" נוטעת בנפש של מאמיניה משמאל: זה הביטחון היהיר שהם עומדים על פסגת האולימפוס המוסרי. ב־7 באוקטובר, ולא משנה כמה הם התאמצו לגלגל את האחריות לעבר רה"מ נתניהו, חרב עולמם הערכי, הרגשי והמוסרי, הביטחוני והמדיני. בניסיון לחזור לפסגת האולימפוס המוסרי האדנותי כלפי החברה הישראלית, הם חייבים להעלות את סכום ההימור התעמולתי, ולעזאזל הסיוע לאויב: מילים כמו כיבוש, אפרטהייד וכדומה כבר לא יעזרו. רק הרעבה שיטתית וג'נוסייד. האם הם שוב נושמים אוויר פסגות? כנראה לא. הם מעוררים פיהוק.

בראש סולם הזוועות

אבל השאלה המעניינת היא, מה עונה היום להגדרה של "המפלגה"? איפה הקרמלין? רבים נוטים להגדיר את קטאר בתפקיד שפעם היתה מוסקבה עם המרכז הקומוניסטי הבינלאומי שלה. בהקשר המקומי של ישראל זה קודם כל "השמאל", והשמאל נדחף על ידי שתי התארגנויות: האחת, רשת ארגוני השמאל החתרניים של הקרן החדשה לישראל, בלי קשר למקורות המימון. זה הכל אותו הדבר. ועל יד הרשת הזאת, עיתון "הארץ". מה שנקרא עיתון הפך לגוף ריכוזי שעוסק ללא לאות בכל אות ובכל חלל שבין השורות בהחדרת המסרים האחידים חסרי הניואנסים שמחלחלים לתודעת המעמדות השליטים ושכבת האינטליגנציה. אבל אסור לשכוח שעדיין קיימת ברמה המפלגתית מק"י כחלק מחד"ש, ולאיימן עודה יש שם תפקיד בלתי מבוטל.

כל גוש הדבק הלעוס הזה מופעל, בסופו של דבר, כשבראש או בתחתית שרשרת המזון התעמולתית נמצאת תנועת חמאס. היסטריקת הרעב והג'נוסייד היא העדות המפלילה. בסגנון קומוניסטי מסורתי, הושלכו החטופים כמוקד המאבק מהסיפון, והפלשתינים בהנהגת ארגון רצח בע"מ נכנסו במקומם. הם עכשיו בראש הסולם בגלל "הזוועות".

קלטנברונר החביב

קשה להאמין שבעיצומה של השואה וההשמדה, הימלר עסק בקדחתנות ביצירה של גל אנטישמי מאחורי קווי האויב. הטכניקה: עלילת דם בסגנון הישן. אלא שהנאצים נזקקו לאמצעי שידור מיוחדים. כיום אמצעי השידור של החברות המערביות, כולל ישראל, משמשים פלטפורמה למסע העלילות בנוסח מוחמד א־דורה. המכתב המלא של הימלר ניתן לעיון בתיקי חקירת אייכמן בארכיון המדינה.

גלי אל"ף, גלי בי"ת

שני אירועים משפטיים רק מהשבוע מראים שגלי בהרב־מיארה לא ראויה לתפקידה ומוטב שתלך הביתה. זה לא עניין של השקפת עולם. סגירת תיק החקירה נגד נדב ארגמן, ראש שב"כ לשעבר, ואי־פתיחת חקירה נגד אביעד גליקמן מנוגדות לשכל הישר, ולא צריך להיות חמור נושא ספרי חוקים כדי להבין את זה. ארגמן ניצל את מעמדו כראש שירות לשעבר כדי לאיים לכאורה על ראש הממשלה שיוציא עליו מידע שנמצא בחזקתו מתוקף תפקידו; על כך אפשר להוסיף התבטאויות חמורות יותר בשידור בערוץ שנתון לפיקוח ציבורי - חדשות 12. בשני ראיונות הוא אמר שיש לעצור את הרפורמה או את נתניהו בכל דרך. ולא יסף. יש כאלה חשדנים שרואים באמירות האלה איום על חיי ראש הממשלה.

ברור שבימין יש חשד שסגירת התיק קשורה באכיפה הבררנית שמאפיינת את גלי בהרב־מיארה וקודמיה היועצים המשפטיים ופרקליטי המדינה. זה כבר לא סתם עניין אקראי, מדובר במדיניות. הסלחנות המופקרת כלפי נדב ארגמן מצטרפת למדיניות ההפקרה של היועצת המשפטית ושל ראש שב"כ הקודם רונן בר בכל הקשור להגנה על ביטחונו האישי של ראש הממשלה. דווקא העובדה שיורי הנורים על בית ראש הממשלה ויוזמתה, לפי החשד, של תמר גרשוני להתנקש בראש הממשלה התרחשו כדבר של מה בכך - מוכיחה לא רק את רמת ההסתה, אלא את הפרצות שכל אויבי הממשלה מזהים בהגנה עליו.

וגליקמן. הוא עיתונאי. כאילו התנהגותו האלימה לכאורה המתועדת בסרטון קשורה לעבודתו כעיתונאי. שיירת הכתבים אל אנה את עוברת בדרך למשרדי החקירות. חקירות פסולות של הדלפות ושיקולים מערכתיים. אבל אם כתב נראה דוחף, הוא נהנה מחסינות. כך לפחות זה נראה עד עכשיו. גלי בי"ת אינה עונה.

יש לכם מה לומר על הכתבה? הגיבו ואולי דבריכם יתפרסמו במדור סוף השבוע החדש שלנו: זכות התגובה