כיבוש מלא של עזה עכשיו

1

כבר דיברנו על כיבוש, ועדיין עשרות שנות פעולה על התודעה הציבורית גורמות לנו להרגיש כוויות בלשוננו שעה שאנו רק נוגעים בגחלת הלוהטת הזאת. ארבעה סוגי כיבוש הם: מעזה יצאנו לחלוטין, אפילו את מתינו הוצאנו מקבריהם. העזתים בחרו לבנות שם מבצר טרור המוקדש להשמדתנו. אף שלא היינו שם, עדיין החשיבו אותנו כובשים.

בשומרון ויהודה ערביי האזור מנהלים את חייהם, בעוד ישראל נמצאת במעטפת, שומרת שלא יקרה שם מקרה עזה. מדובר בערש לאומיותנו, חבלי התנ"ך שבהם חיינו במשך אלפי שנים, ועדיין מחשיבים אותנו כובשים.

בישראל חלק ניכר מערביי ישראל לא מכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הם אזרחים שווי זכויות ומצביעים לכנסת, אבל בתודעת ההנהגה שלהם ההצבעה לכנסת היא רע הכרחי, כמו אסירים המצביעים להנהלת הכלא. בנרטיב ההיסטורי של חלק ניכר מהם, ישראל כובשת גם בגבולות הקו הירוק המדומיין.

וישנה ירדן. רוב מוחלט של אזרחיה מורכב מערבים שאינם שייכים לבית המלוכה ההאשמי ולא לשבטים הבדואיים. הם פלשתינים. בית המלוכה הירדני הגיע לפני כמאה שנים מחיג'אז שבערב הסעודית. שלא כמו בישראל, בירדן מיעוט שולט ברוב, ובכל זאת, לא מכנים זאת כיבוש. כי אם אין יהודים, אין חדשות ואין כיבוש.

2

עכשיו מדברים על כיבוש מלא של רצועת עזה. למעשה, כיבוש רבע מהשטח שלא כבשנו עדיין ולא ניקינו מנוכחות חמאס. אם ברצוננו שקט בשנים הבאות, עלינו להחזיר את עזה למצבם של שומרון ויהודה. אמנם לא שקט מלא, אבל אין איום טילים ואפשר לסכל התארגנויות טרור באיבן. גם את שומרון ויהודה הפקרנו בעקבות הסכמי הדמים באוסלו, ולאחר שנים של פיגועים נוראים כבשנו מחדש במבצע חומת מגן. השילוב של חלוצים בגב ההר, עם כוחות צה"ל וליווי מתמיד של שב"כ, היכול לספק מודיעין מהשטח, גרם לכך שב־7 באוקטובר ערביי הרש"פ ושוטריה לא הצטרפו למחבלי חמאס.

טבעה של מלחמה שאינה מסתיימת רק בהכרזה של צד מסוים, אלא לאור המצב בשטח. אם נקבל את דרישות חמאס וניסוג מהשטח, תוך השארתו לשלוט ברצועה - מבחינתו ומבחינת עמי האזור, שבטיו, חמולותיו ומחבליו, פירוש הדבר יהיה שישראל נכנעה, וההימור להתעקש על החזקת החטופים ולסרב לפשרה השתלם. חמאס יישאר ויבנה מחדש את כוחו, בזמן שישראל תימנע מלתקוף אותו, ובפעם הבאה יחטוף הרבה יותר יהודים, כי מעתה ואילך זו תהיה תעודת הביטוח שלו כנגד כל זוועה שיבצע.

3

מבחינה היסטורית, 7 באוקטובר היה שיאו הטרגי של התהליך המדיני והצבאי שהחל כ־30 שנה קודם לכן, שעה שמדינת ישראל החליטה להרים מהקרשים את הארגון לשחרור פלשתין, לאחר שהידרדר לשפל מדיני בשל תמיכתו בסדאם חוסיין ובתקיפת כווית. מאישיות מצורעת ומדימוי של רוצח שכיר, הפכנו את יאסר ערפאת למדינאי מכובד שזכה בפרס נובל על הונאת השלום הגדולה במאה ה־20.

המחשבה שעמדה בבסיס התהליכים היתה, שגם בצד השני שוררת חשיבה רציונלית המעדיפה חיים על מלחמה וחורבן, ולכן מוכנה לפשרה על הארץ. בקיץ 2005 נסוגונו חד־צדדית מרצועת עזה והפכנו את תושבי דרום הארץ לבני ערובה. האמת ניתנה להיאמר, שעד 7 באוקטובר לא היתה לגיטימציה פנימית ובינלאומית למתקפה יזומה על חמאס וגם לא על חיזבאללה, אף שהיוו איום קיומי.

4

ב־6 באוקטובר ישראל עוד לא הבינה עד כמה נמצאה בסכנה קיומית: חמאס הקים מבצר טרור אדיר על גבולנו והתכונן לפלישה, חיזבאללה אף הוא התכונן לפלישה מצפון עם כ־150 אלף טילים, מיליציות טרור שרצו בגבול סוריה, וברגע של חולשה היינו צופים בעיניים כלות בשוטרי הרש"פ מצטרפים להתקפה ביחד עם גורמי פשיעה לאומנית בקרב ערביי ישראל. כל זה תחת עינה הפקוחה של איראן ובחסות יכולותיה בתחום הטילים והגרעין. ישראל נרדמה. התקיימו בנו דברי הנביא ישעיה: "וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".

מתחתית המדרגה שבה נכפתה עלינו המלחמה, מעומק השפל הביטחוני והחברתי של 7 באוקטובר, עלינו בהתמדה להישגים היסטוריים. ראשית, הוחלט לנהל את המערכה בסבלנות ובשלבים, ולא להיחפז בפתיחת חזיתות נוספות. בשלב הראשון פעלנו להשמיד את יכולותיו הצבאיות של חמאס. כיום נותרו ממנו כוחות גרילה מנותקים והוא לא מהווה איום על ישראל, אלא רק ברצועה. לאחר מכן הקדמנו לפעול נגד חיזבאללה במבצע הביפרים המזהיר, שיחד עם חיסול נסראללה ורוב צמרת הפיקוד, נטרלו כמעט לגמרי את הארגון.

5

בעקבות נפילת חיזבאללה וחולשת איראן, שנדרשה להתרכז בהתמודדות עם ישראל, הפילו המורדים את המשטר הסורי. ואז, במבצע "עם כלביא" הפשטנו את איראן מנכסיה: בראש ובראשונה תדמיתה כמעצמה חזקה; היא התגלתה כנמר של נייר. פגענו קשה מאוד ביכולת ייצור הטילים והגרעין וחשפנו את איראן ללא הגנה אווירית. הקשת השיעית שהובילה מטהרן, דרך בגדד ודמשק בואכה לבנון עד לים התיכון, הושמדה.

ואילו פינו מלא שירה כים, אין אנחנו מספיקים לספר בנפלאות ההישגים הללו: מבירא עמיקתא של 7 באוקטובר הגענו לאיגרא רמא של התייצבותנו כמעצמה אזורית. חידשנו את ההרתעה. אויבינו קראו עלינו את פסוקי פרשת השבוע: "כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: 'רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי (העם) הַגָּדוֹל הַזֶּה'". החשבון עם איראן לא תם; עוד נידרש להשלים את המלאכה. עכשיו יש להשלים את המלאכה בעזה.

6

חמאס אינו מעוניין להשיב את חטופינו. זו מסקנת כלל הגורמים המעורבים במגעים. מדוע שיחזיר? הם תעודת הביטוח שלו. על בסיס החזקתם הוא דורש את סיום המלחמה, נסיגתנו המלאה והמשך שלטונו. במילים אחרות: כניעה. הדילמה אכזרית, אבל נדרשת. כיבוש הרצועה יסכן את חטופינו, אבל גם הישארותם בתנאים כה קשים מסכנת את חייהם, במיוחד כשאנו יודעים שחמאס מעוניין להשאירם בידיו בשנים הבאות כעירבון לאי־התערבות מצידנו לנוכח התעצמותו הצבאית המחודשת ברצועה.

אם נדחה את הטיפול לשנים הבאות ונסכים לתנאי הכניעה של חמאס, נחזור על הדפוס הידוע שהביאנו ל־7 באוקטובר: דחייה אינסופית של טיפול בנגע עד להתפשטותו הקטלנית. המחיר שייגבה אז לחסל את האיום יהיה גבוה הרבה יותר. אנחנו כבר במלחמה ונותר לנו לכבוש ולטהר רבע מהרצועה מנוכחות חמאס. כדאי לעשות זאת עכשיו. קדימה להסתער. נוע, נוע, סוף.

יש לכם מה לומר על הכתבה? הגיבו ואולי דבריכם יתפרסמו במדור סוף השבוע החדש שלנו: זכות התגובה