בצהרי יום קיצי וחם של סוף חודש אב תשס"ה התכנסו אלפים במרכז ירושלים. החולצות, השלטים והסרטים הכתומים שיוו מראה של עוד הפגנה כמו אלו שהתקיימו בחודשים שקדמו לעקירה, אבל היה זה אירוע שבירת ישראל לא ראתה מעודה. במרכז רחבת המשביר הוצבו 14 ארונות עטופים דגלי ישראל, ארונותיהם של המתים שהוצאו מקבריהם בגוש קטיף.
שלוש שנים וחצי קודם, שבוע לפני פורים תשס"ב, התקופה הכי נעימה בבקעת הירדן. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. בכניסה לבית המדרש של הישיבה פגשתי את חברי הטוב אריאל. גדלנו יחד במושב, ולמדנו יחד, אף שהוא גדול ממני בשנה, באותה ישיבה.
עמדנו וקשקשנו על חוויות מסוף השבוע וכדורגל. ואז הטלפון שלו צלצל, "שנייה, זו אמא שלי". הוא ענה ואני שמעתי מהצד השני רק בליל צווחות נורא. "אמא, רגע, תירגעי, אני לא מבין כלום", הוא ניסה. ואט־אט המילים הסתדרו, מילים שהאוזן לא רוצה לשמוע. "ירו באהובה".
הזמינו לאריאל מונית, ואני עשיתי איתו את הדרך הארוכה מצפון הבקעה הביתה למושב. דרך מלאת שתיקות, בכי, מדי פעם שיחה עם חבר שעודכן אבל לא ממש בטוח. טרום עידן הרשתות החברתיות ה"הותר לפרסום" היה יותר מסובך, או יותר מדויק. כשהגענו נכנסתי איתו הביתה, בית אבל, המום, שהרגע קיבל את הבשורה הקשה מכל.
אהובה אמרגי דוידוביץ', בת 31, נשואה ואם לשניים, עורכת דין שכל חייה היו לפניה, נרצחה על ידי מחבל בציר כיסופים, בעת שעשתה דרכה הביתה אל גני טל. למחרת נסענו דרומה, לטמון אותה באדמה שאהבה, בבית העלמין של גוש קטיף, במה שכונה אז בטעות ובתמימות "מנוחת עולמים".
* * *
רוצים להבין מעט את עומק השבר בימין מהמהפך של אריק שרון? על ארון הבגדים בישיבה בחדר של אריאל היה סטיקר בחירות של שרון. כש"הבולדוזר" ששלח את המתיישבים לרוץ ולתפוס את הגבעות ניצח, חגגנו כולנו. סוף־סוף איש התיישבות אמיתי בראשות הממשלה. אלא שבתוך זמן קצר האנשים שפעלו לבחירתו, שהעריצו אותו, גילו לתדהמתם שהאיש שנבחר על סמך ההבטחה "דין נצרים כדין תל אביב", עוקר אותם מבתיהם ואת מתיהם מקבריהם.
בשנות התיכון גיליתי את גוש קטיף. הישיבה התיכונית שבה למדתי היתה חביבה על נערי הגוש, ושם פגשתי אותם. את שילה, ואת אבישי, ואשר, ונגר, ודוד, ואביטן. ומדי פעם קפצנו אליהם סתם באמצע השבוע או לאיזו שבת, כשעל הדרך בשישי מנצלים זמן פנוי לטבילה בים. נסו לדבר עם מגורש על חוף הים של הגוש, ותראו את עיניו בורקות. בעיניים שלי הגוש נראה כמו מקום של חופש. קבוצת יישובים שבהם כולם מכירים את כולם וחיים חיים של שליחות, אבל בכיף.
הטלפון צלצל, אריאל ענה ואני שמעתי מהצד השני בליל צווחות נורא. "אמא, רגע, תירגעי, אני לא מבין כלום", הוא ניסה. ואט־אט המילים הסתדרו, מילים שהאוזן לא רוצה לשמוע. "ירו באהובה"
בימים ההם, כשביקרתי בגוש, בשום רגע לא הרגשתי סכנה ביטחונית. כשכבר היה לי רישיון נהיגה נסעתי עם הסובארו הישנה של ההורים, חוצה את מחסום כיסופים ברכב לא ממוגן, מחפש פה ושם איזה טרמפיסט(ית) בתחנה, ומגיע אל היעד. אפילו החזרה בחושך על ציר כיסופים מעולם לא גרמה לי תחושה לא בטוחה. אולי זה הראש הנערי חסר הפחד, אולי התקופה הכללית שהיתה אז, כשלא היה ברור מה יותר מסוכן - הכביש בלב רצועת עזה או סתם נסיעה באוטובוס בירושלים וביקור בקניון תל־אביבי.
החברים שפונו ומשפחותיהם התפזרו בארץ, חלקם הקימו יישובים פורחים בחבלי ארץ מרוחקים - בעוטף, בשפלה ובלכיש - ממשיכים להפריח את ארץ ישראל ועדיין מתגעגעים לבית ההוא.
* * *
לפני כמה שנים עזבתי חברת שירותי תוכן מסוימת ועברתי למתחרה. כעבור כמה שבועות התקבלו הודעות פוש על תקלה בחברה שאותה עזבתי. שמחתי על מזלי הטוב, ומעבר לכך זה לא העסיק אותי. אצלי כמובן הכל עבד כמו שצריך. אני מהחברה ההיא התנתקתי.
אם יש משהו שעליו אין מחלוקת, זה השקר בשמה של התוכנית שהגו שרון וחבר מרעיו ל"פורום החווה". כי על דבר אחד ניאלץ להסכים כולנו - בניגוד להבטחות, ישראל לא התנתקה לרגע מרצועת עזה. תקראו לזה פינוי, גירוש או עקירה. הכל מקובל. אבל "התנתקות" זה לא.
מאז קיץ 2005 ישראל קשורה לרצועת עזה כאילו לא אירע דבר. היא קשורה אליה בקשרי מלחמה, ועד אוקטובר 2023 אפילו בקשרי עבודה. לצערנו, מבחינת העולם ומבחינת חלקים אצלנו כאן, ישראל עדיין אחראית לרווחתם, למזונם ולבריאותם של תושבי הרצועה.
זו לא חוכמה בדיעבד. כבר אז, בזמן אמת, ידעו הוגיה של התוכנית ש"התנתקות" היא לא. אבל מומחי יחסי ציבור שיווקו אותה לישראלים כמו חלום - סוף־סוף אחרי שנות דור נוכל להתנתק סופית מעזה המקוללת. שנים ספורות קודם לכן התנתקנו מאדמה מקוללת אחרת - מהבוץ הלבנוני, זה שרק בשנה האחרונה גילינו שגם הוא ניסה לרדוף אחרינו. כל אחד מוזמן להסיק את המסקנות לימינו אנו.
* * *
בחזרה למסע ההלוויה בירושלים. נדחקתי שם בין האלפים. עמדנו שם שבורים, מותשים, מובסים על ידי המדינה שלנו. צעדנו אחרי הארונות לכיוון הר הזיתים. שם הוכנה עבורם חלקה ייעודית. אבא של אהובה הי"ד נשא את ארונה בפעם השנייה למנוחת עולמים. חשבתי אז שאני חוזה בסצנת הסיום של המאבק בעקירה, שהסתיים בכישלון. אבל סצנת הסיום האמיתית הגיעה כעבור 18 שנה. בשעה 6:29, בבוקר שמחת תורה תשפ"ד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו