אחרי 20 שנה: המסר הגנוז של דוד חטואל - ימים לפני שפונה מביתו, ושנה אחרי שכל משפחתו נרצחה בפיגוע

במשך 20 שנה לא העז מאיר אליפור, צלם מוכר ביהודה ושומרון, לפתוח את התיעוד שצילם בימים קודם להתנתקות. אליפור תיעד את הימים האחרונים של גוש קטיף מזווית הראייה של תושב. לא עם דרמות גדולות או פינויים, אלא דווקא אנשים ברגעים האחרונים שלהם בביתם, בעצב, במילים ספורות, שמספרות סיפור שלם.

"20 שנה לא נגעתי, לא הצלחתי, הכאב היה גדול מדי", מספר אליפור, אז תלמיד ישיבת נווה דקלים. את הימים לפני הפינוי מהרצועה העביר אצל חבר ילדותו, אמיר לופס, שהתגורר במושב קטיף. "רק עכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן – פתחתי את קטעי הווידאו מהגירוש. ערכתי טיפה. צפיתי. בכיתי".

בניגוד לתיעודים אחרים, שעוסקים ברגעי הפינוי הקשים, הסרטון של אליפור עוסק ביום יום, באנשים רגע לפני האירוע הדרמטי. כפכפים מחוזקים על ידי סרט כתום, אנשים עומדים על מאגר המים שעדיין נמצא שם, ללא הבתים שסביבו.

"אמיר, מה המסר שלך לאומה", הוא נשמע שואל את חברו, ואילו זה צוחק ואומר "עכשיו אל תשאל אותי שאלות, אין לי כוח לענות לכלום". אליפור מזיז את המצלמה לכיוון הכוחות שהחלו להיערך לקראת הפינוי ואומר "תראה כמה חיילים באו לשמור עליך".

בלילה, ככל הנראה האחרון לפני הפינוי, נראים חבריו של אליפור מחוץ לבית הכנסת, מביטים בתושבים שרוקדים, שמחים, מקווים איכשהו שהגזרה לא תתרחש. "מה יש להגיד שלא אמרנו?", אומר אלי שלמון. "מה יש לעשות עוד שלא עשינו. אני חושב שהילדים שלנו והנכדים שלנו יראו את הסרט הזה, שאתה מסריט עכשיו, לא יודע, הם יבכו לא יבכו, דבר אחד הם ידעו – שעשינו מה שיכולנו".

בין האנשים שעמדו וצפו בריקודים היה דוד חטואל. שנה קודם לכן נרצחה רעייתו, טלי, שהייתה בחודש השמיני להריונה, יחד עם ארבע בנותיה – הילה, הדר, רוני ומירב, כשהיו בדרכם להפגנה נגד תוכנית ההתנתקות. "מה נאמר? הקדוש ברוך הוא יעזור ואנחנו נצא מזה. אל תדאגו. שנמשיך להיות שמחים בכל גזרה של ריבונו של עולם. נמשיך ונשמח", אמר.

בסוף הסרטון תיעד אליפור מעל בית הכנסת שלוש מילים קשות כשהן נקראות 20 שנה לאחר שהמושב פונה ונהרס - "מושב קטיף לנצח".