הריקוד האחרון של מועצת יש"ע: קריסת הגוף שהיה פעם החזק בימין

באינתיפאדה השנייה עבדתי במועצת יש"ע. המטה היה דירה ברמת אשכול, שכונה ירושלמית שקטה. כלומר, היא היתה שקטה עד שהגענו. מאז לא היה בה מקום חניה אחד, האור דלק בדירה עד הבוקר, צעירים יצאו ונכנסו עם פלריגים, שמשוניות, מגפונים, סטיקרים, פלאיירים, צמידים ובורקסים. היה רעש ובלגן.

זאת היתה תקופת השיא של מועצת יש"ע. מיליוני שקלים הושקעו בקמפיינים, שאת שרידיהם עדיין ניתן למצוא על פגושים של מכוניות סובארו לאספנות ובשירים של הדג נחש, כמו "תנו לצה"ל לנצח", "יש"ע זה כאן", "אל תיתנו להם רובים", ועוד רבים וטובים. לסטיקרים התלוו הפגנות המונים, עצרות, שביתות רעב, כותרות ענק. חברי מועצת יש"ע הזיזו הרים, שינו דעת קהל והיו מצפן ציבורי אידיאולוגי לממשלה, שלטעמם, איבדה לעיתים את הדרך.

אבל מהי מועצת יש"ע ומי נתן לה כל כך הרבה כוח? ובכן, זהו גוף המאגד את ראשי המועצות ביו"ש. כלומר, הכוח שניתן לה הגיע מאמון הציבור בראש המועצה שלהם, שהוא היה הנציג שלהם גם במועצת יש"ע. ביש"ע (בתקופה טרום ההתנתקות, לצד ראשי התיבות המייצגים את יהודה ושומרון שכנה גם עזה) יש מועצות מקומיות ואזוריות. מועצת יש"ע כוללת את כולם, ולעיתים הצטרפו לדיוניה גם אורי אליצור ז"ל, ישראל הראל, חנן פורת ז"ל, אליקים העצני ז"ל ואחרים. אבל ההחלטות החשובות באמת התקבלו בפורום מצומצם יותר: השישייה. חברים בה ראשי המועצות האזוריות (שומרון, בנימין, גוש עציון, הר חברון, חוף עזה), ומזכ"ל תנועת ההתיישבות אמנה, זאב חבר, כלומר זמביש.

למועצה היו זרועות דוברות וביצוע, ובהינף ביפר היא ידעה למלא כיכרות בציבור עצום ובצעירים ניחרי גרון, שצעקו את הסיסמאות שרק לפני כמה שעות נהגו בדירה הקטנה בשכונת רמת אשכול. אבל כל זה נגדע באיבו בגירוש מגוש קטיף. מועצת יש"ע, שהציבור שהלך אחריה האמין שבידיה לעצור את העקירה, תיאמה מהלכים עם כוחות המשטרה והצבא ופיזרה את ההתנגדות לתוכנית. הציבור הסרוג איבד הכל באותו הקיץ: את האמון בצבא, במשטרה, בממשלה, בדמוקרטיה, באריאל שרון, במערכת המשפט, ברבנים ובמועצת יש"ע. חלקו איבד גם את האמונה באלוהים. גם אם האמון בחלק מהגורמים האלה שוקם, לפחות חלקית, השיקום פסח על מועצת יש"ע. אין לה חשיבות היום. לא רק שהיא לא יכולה ליצור פקקי תנועה של אוטובוסים בדרך להפגנות, היא לא יכולה למלא קורקינט. היא כבר לא שנואה. גורלה גרוע בהרבה: היא חסרת משמעות.

בזמן הגירוש אודי סגל, עיתונאי חדשות ערוץ 2, ואני צילמנו סרט באורך מלא בשם "הקרב על הבית". כחלק מתיעוד התקופה הגורלית, ביקשתי להצטרף לישיבות המועצה כפי שעשיתי פעמים רבות קודם לכן, אבל הפעם עם מצלמה. הופתעתי שאישרו לי: בישיבות האלה נכחו אנשים שמתרחקים מתקשורת ומפרסום כמו מאש, ותוכן הפגישות היה נפיץ מאוד. בגלל נוכחותי המוכרת ונאמנותי הבלתי מסויגת, יכולתי לשבת בחדר בשקט ולתעד את הדיונים האמוציונליים, את נקודות השבירה, את הדילמות הרות הגורל. הם שכחו שאני שם.

הנפשות הפועלות: בנצי ליברמן - ראש מועצת שומרון ויו"ר מועצת יש"ע; שאול גולדשטיין - ראש מועצת גוש עציון, סגן ראש מועצת יש"ע, ראש "מנהלת ההתחברות" ומטה גוש קטיף; פנחס ולרשטיין - ראש מועצת בנימין; צביקי בר־חי - ראש מועצת הר חברון; אבנר שמעוני - ראש מועצת חבל עזה; וזאב חבר, זמביש, מזכ"ל תנועת אמנה.

גברים דתיים

הפגישה הראשונה שצילמתי התקיימה שלושה חודשים וחצי לפני הפינוי. היא היתה בפורום רחב, שכלל גם את ראשי המועצות המקומיות כמו אלפי מנשה, קרני שומרון ומעלה אדומים. בישיבה זו הייתי עדה לראשונה לחילוקי הדעות התהומיים בין חברי המועצה בכל הנוגע לסולם הערכים שלהם. מובן שהכרתי את האנשים לעומק גם קודם, אבל מעולם לא בשעת מבחן כזאת, שלא היתה כדוגמתה. המאבק בתוכנית זו חידד את ההבדלים ביניהם, הגביר את האמוציות ואולי אפילו הקצין את ההתבטאויות זה כלפי זה. בעוד כלפי חוץ הם נראו כגוף מאוחד, מאחורי הקלעים הם היו חלוקים עמוקות. חלק מראשי המתנחלים שינו את עמדתם או את דרך הפעולה שאותה ביקשו לנקוט במורד הדרך עד לגירוש עצמו.

דבר אחרון, לפני שנצלול לדיונים עצמם: כל הנוכחים בחדר היו גברים, תמיד, ורובם המוחלט - דתיים. לכאורה, אין לעובדות האלה חשיבות, אבל תהיתי מאז איך היה נראה המאבק אילו מנהיגיו היו מנהיגותיו, ואילו הציבור שאותו ביקשו לגרש מהבית היה דתי פחות. מחד גיסא, חלק מהכוח של מועצת יש"ע בא לה מרבני הציבור. מאידך גיסא, התקשורת, שהיתה אז שמאלנית וחילונית הרבה יותר מהיום, היתה מתחברת בקלות יותר למאבק חילוני מאשר למה שהיא מכנה עד היום "משיחי".
זהו. אפשר להתחיל: "אסור לחכות ליום הפינוי כדי שהדילמות והוויכוחים בחברה הישראלית יפילו את הממשלה. ולא ביום האחרון, כשהדילמות יקרעו את החברה", פנחס ולרשטיין מתווה את הקו המנחה שלו.

לעומתו, הרצל בן ארי, ראש המועצה המקומית קרני שומרון, מציג קו מיליטנטי יותר ואומר בציניות: "ראש הממשלה וחבר מרעיו יכולים לישון בשקט. זה יכול לעבור בשלום, לא יקרה שום דבר. התוכנית (של המאבק בהתנתקות, ק"א) לא ממוקדת, המטרות לא ברורות, והדרך לא ברורה".

נעם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון: "מי שייתקע בצומת ויראה חולצות כתומות, לא ישאל מה כתוב על החולצה. אם זה הבית הלאומי או מטה גוש קטיף, מטה יש"ע או אני לא יודע מה. לכן אני שואל: למה אין שיתוף פעולה?"

ולרשטיין משיב: "אם אני הייתי משוכנע שניתן לייצר את הקונגלומרט הזה מהרב לוינגר ועד רבני גוש קטיף - אז ננצח את המאבק".

אך הרב לוינגר לא מוותר ומקשה: "כמה אחוזים אתה שם שהתוכנית הזו אפקטיבית?"

ולרשטיין עונה: "אני מודה שחלק מהחבורה שיושבת פה מחלישה אותי. במקום להגיד: לא חשוב, יש עכשיו קרב, וחלקנו היינו בקרב זה או אחר ויודעים שיש שלב שבו לא שואלים את המפקדים ולא מציעים להם הצעות".

חסימת כבישים – כן או לא?

חודשיים לפני הפינוי, בישיבה מצומצמת במשרדי מועצת יש"ע, הטונים כבר אחרים. בחודש וחצי שחלפו מאז הפגישה המתועדת האחרונה, רוב ציבור המתנחלים הלך אחרי מועצת יש"ע, כצפוי, אבל כבר אז התחיל זרם חדש, מיליטנטי יותר, של צעירים שחסמו כבישים, שהבעירו צמיגים ושהיו מוכנים לשלם מחיר אישי על דרך המאבק שבחרו. להיפגע, להיעצר, אולי גם וגם. הקול של רוב ראשי המועצות התנגד לדרך פעולה זו, מתוך החשש, שיחזור על עצמו עד יום הגירוש עצמו, מאיך ההנהגה והציבור שמאחוריה ייתפסו בעיני הציבור הרחב.

החשש הזה לא בא רק מהרצון להיראות טוב, אלא היה גם אסטרטגי: אם ישנאו את המתנגדים לתוכנית, יהיה לצבא ולמשטרה קל יותר לנקוט צעדים אלימים נגדם. במורד הדרך אף היה חשש שיופצו שמועות מכוונות כדי להתיר את דמם של המתנגדים. ואכן בהמשך הופצו שמועות כאלה, כמו הטענה שיש התארגנות חמושה על הגגות, שבכפר דרום שפכו על החיילים המפנים חומצה, ושבכוונת צעירים להשתמש בנשק חם נגד הצבא ולירות לעבר החיילים המפנים. מובן ששום דבר מהאמור לעיל לא היה נכון, אבל הדם כבר הותר, והכל היה לגיטימי.

הסוגיה הזו מתגלה בוויכוח בין ולרשטיין לרב אליעזר ולדמן, ראש ישיבת ניר שבקריית ארבע. ולרשטיין מספר לרב שרוב הציבור שתומך במאבק מתנגד לחסימת כבישים ושואל אותו אם גם הוא אמור להתנגד פומבית, או לשתוק. ולדמן עונה שאין לגנות את הקו הזה בתקשורת, אבל "כאן, בחדר הסגור, לעשות כמיטב יכולתך לא לאפשר את זה". ולרשטיין לא מסכים איתו.

אליעזר חסדאי, ראש המועצה המקומית אלפי מנשה, מנתח את המצב הפוך: "בתחילת הדרך, תזכרו, לא האמינו לנו. אמרו שמועצת יש"ע מדברת בצורה דואלית. 'הם אומרים ככה וקורצים ככה'. נראינו כמו כנופיה שמתארגנת, מתנחמדת בתקשורת, ואז הולכת החוצה ואומרת 'לכו תשרפו את המדינה'".

הרב ולדמן מתייחס גם הוא לראיונות של ראשי מועצת יש"ע בתקשורת ולהתעקשותם בכל פעם להגיד "כמובן בלי אלימות, אנחנו שומרים חוק. למה צריך כל פעם להגיד את זה?! זה לא משדר חירום, זה לא משדר עוצמה פנימית. ההפך, ברגע שאתה יוצא נגד חוסמי כבישים - אתה משדר שדר של חולשה!"

ולרשטיין: "במשך שלוש שנים ישנן קבוצות שחושבות שמועצת יש"ע ממסדית, היא לא מובילה את המאבק".

בנצי ליברמן: "אם מועצת יש"ע לא היתה קיימת, חס ושלום, לא היה בשנתיים האחרונות מאבק בסדר גודל לאומי חוץ מחסימות כבישים".

חסדאי: "אני שומע יותר ויותר נהגים שמאיימים להחזיק נבוט באוטו בשביל הפעם הבאה. הם אומרים שהם לא יהיו נחמדים יותר, הם ייצאו החוצה וישברו ידיים ורגליים. תהיה כאן אלימות חבל על הזמן".

יש כאן נקודה שמצריכה הבהרה: היום, כשהמתנגדים לרפורמה המשפטית חוסמים כבישים כדבר שבשגרה, כבר התרגל הציבור הישראלי לאפשרות הזו. זה מרגיז, כמובן, אבל הדעת מקבלת דרך מחאה זו כלגיטימית, בטח עם הרוח הגבית מהתקשורת שמתנהגת אחרת כשהחסימות לא עולות בקנה אחד עם דעותיה. אז, לפני 20 שנה, זה לא היה דבר נפוץ כל כך. מועצת יש"ע חששה שצעד זה יעורר כעס ואנטגוניזם, ויתדלק את הצד שכנגד.

מחשבה נוספת שעלתה בי כשצפיתי בסרט כעבור שני עשורים היא מהות המושג "ממלכתיות". במגזר הסרוג מבטאים את המילה בהטעמה של הלמ"ד, ומשמעותה - מעמד מקודש כמעט למדינה ולזרועותיה המבצעיות. כמו שנאמר בתפילה לשלום המדינה: "מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו". לכן שמירה על החוק היא לא בחירה, אלא אקסיומה כמעט דתית (לכן גם המחשבה שמישהו ירים יד על חייל היא לא אחת מהאפשרויות, ק"א). הנאמנות למדינה - למרות הבגידה שלה בציבור הזה, העקירה, ההסתה, הדה־לגיטימציה והשימוש בכוח בצורה לא חוקית (שלילת רישיונות של נהגי אוטובוס שמסיעים מפגינים, שימוש בצבא בגבולות המדינה נגד אזרחים ועוד) - היתה עדיין מעל לכל. אולי הקו הזה, הקו הממלכתי, הוא שהכשיל את המאבק? אולי זה התחיל שם, ברגע ההוא של התנגדות לחסימת כבישים? קשה לדעת. אבל בישיבות של מועצת יש"ע במשבר הכי גדול שידעה, התגלמו כל הערכים שבהם האמינו ראשי המתיישבים: עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. אם זה לא היה כל כך גורלי, זה היה נראה כמו פעילות בתנועת הנוער, שבה צריכים החניכים לבחור במה לדבוק כשכמה ערכים מתנגשים. קל יותר לנתח את זה היום, בדיעבד, אחרי שיבשו הדמעות ופעימות הלב חזרו לקצב סדיר. אז זה היה מסחרר.

מאותה ישיבה יצאה פשרה: לא חוסמים כבישים, רק מאיטים את התנועה. לא מבעירים צמיגים, רק מעודדים את הנהגים לצפור בהזדהות. לתוכנית הם קראו "עוצרים חושבים". חודש וחצי לפני ההתנתקות יצא המבצע לדרך. הוא היה מאופק ומנומס, לא הפריע לאיש, בעיקר לא לשרון, לבצע את זממו.

"הוא דפק אותנו"

בינתיים, הצבא המשיך להתאמן לקראת הפינוי. הלחץ גבר, דבר שהביא את מועצת יש"ע לצאת לראשונה בקריאה להפרה זהירה של החוק ולצעוד לגוש קטיף, אחרי שהוכרז כשטח צבאי סגור. צה"ל סגר את הגוש. רה"מ אריאל שרון הצהיר: תושבי הגוש, אתם במצור בגלל מועצת יש"ע. על המתיישבים נוסף לחץ פסיכולוגי, מעבר למצב הבלתי נסבל שבו היו נתונים.

מועצת יש"ע, חודש לגירוש:
פנחס ולרשטיין קורא לציבור להגיע לנתיבות, מקום שמותר להגיע אליו, ומשם ניתן ללכת לגוש רגלית. זמביש מסביר בטלפון למישהו: "הוא שיחק איתנו במשך ימים כאילו הכל בסדר, ובנבזות, שעה לפני שהאוטובוסים יוצאים - נתן הוראה לעצור אותם". בינתיים, בנצי ליברמן קורא לנוכחים את נוסח ההצהרה שתצא לציבור בתום הישיבה: "מועצת יש"ע קוראת לציבור לקרוע את מחסום הדיקטטורה בכל דרך אפשרית..."

"לקרוע?!" שואל צביקי בר־חי, "לקרוע זה לא טוב". בתגובה לדיונים על הניסוח מספר ולרשטיין שנודע לו שמחר הצבא יסגור את היעד שלהם. "הוא דפק אותנו והצליח במהלך, ועכשיו הוא מתקדם לגירוש. אנחנו הולכים להרוס לתמיד את העסק. עדיף להגיד אני לא יודע מה, רק לא לקיים את הטקס שם עם 5,000 איש", הוא אוחז בראשו בייאוש.

"מה אתה אומר להם?" מתפרץ בנצי ליברמן, "לחסום את הכבישים או להתחיל לצעוד לגוש? תגיד לי מה אתה אומר להם. 50 אחוז מהם הם בני נוער, הם לא מבינים". הרוחות מתלהטות. ליברמן חושב שקריאה לציבור להגיע לנתיבות בכל דרך תהרוס את המאבק, ולרשטיין אומר "אנחנו צריכים לקחת אחריות, לצאת בהודעה פלילית מלכתחילה, אבל בשם מועצת יש"ע". מוסכם להוציא הודעה הקוראת לציבור להגיע לנתיבות. ולרשטיין מקבל עדכון מהשטח שביו"ש לא עוצרים מכוניות ואוטובוסים ונותנים להם לנסוע. בשטח התמונה שונה: המשטרה מחרימה רישיונות נהיגה של נהגי האוטובוסים המסיעים מפגינים. באיזו תואנה? איש אינו יודע, איש אינו מסביר. מרגע זה - לשלטון מותר הכל, בלי בג"ץ ובלי בצלם.

אפסה התקווה

בדרך לא ברורה הגיעו כ־40 אלף איש לנתיבות, ומשם לכפר מימון, במטרה לצעוד לגוש קטיף ולעצור את הגירוש. ולרשטיין אולי עדיין האמין באותה נקודה שההמון ייצור לחץ על ההנהגה וישכנע את הממשלה לסגת. ראש אותה ממשלה שולח 17 אלף חיילים ושוטרים לעצור הפגנה של אזרחים בתחומי מדינת ישראל. זוהי נקודת הרתיחה של הסיפור כולו, וכאן הכל מתפרק. ראשי מועצת יש"ע סוגרים עסקה מאחורי הגב של המפגינים. הם יושבים עם ניצב אורי בר־לב, מפקד מחוז הדרום במשטרה, ובכירים נוספים, ומסכמים איתם שהם מפזרים את ההפגנה ולא צועדים לגוש קטיף. בעיניהם, הם בחרו את העם ושלמותו, והקריבו את שלמות הארץ. הם בחרו לא לשבור את הכלים. מבחינת המפגינים והציבור שתמך בהם - מועצת יש"ע עשתה עסקה עם השטן וויתרה על גוש קטיף ללא מאבק. ראשיה הונו את הציבור.

מאותו רגע ואילך תאבד מועצת יש"ע את מעמדה. מגוף שסחף מאות אלפי איש, שהכתיב מדיניות, ששינה את ההיסטוריה, לכזה שאיש לא סר למרותו.

מהישיבות האחרונות של מועצת יש"ע שעסקו במאבק, עולה תמונה עגומה: ראשי המועצות מותשים פיזית ונפשית. הם מבינים שכמעט אפסה התקווה ומנסים, לפחות, שהכישלון לא ייראה ככניעה. פנחס ולרשטיין מדבר בטלפון עם בר־חי ואומר לו: "צביקי, אני אוהב אותך, אבל אין לי כוח אליך. תקשיב שנייה, אין לנו דרך להגיע לתקשורת, אבל אנחנו רוצים מחר לעלות על הבית של המנוול, שהוא לא יוכל לשבת בשקט כשהוא הורס בתים". "טוב", עונה בר־חי, וולרשטיין מתפרץ: "אל תגיד לי 'טוב'! אם אתה לא עושה את זה, אז אני הולך הביתה, אז אין לנו דרך לעשות את זה. אתה היחידי שחשוף לתקשורת עכשיו". צביקי מסכים.

הגירוש מתקרב. מלבד תושבי היישובים עצמם, נמצאים בגוש קטיף אלפי "שב"חים", תומכי המאבק שהסתננו לגוש, ולא תודות למועצת יש"ע. הם ישנים בבתים, על המדשאות, בחוף הים. מלמעלה חבל עזה נראה כמו מחנה קיץ ענקי. אם מתקרבים, ניתן לחוש במועקה, בתסיסה, בזעם, באמונה של חלק מהם שעדיין אפשר לעצור, ואם לא לעצור - אז לפחות לא לעזוב ללא מאבק.

מועצת יש"ע לכאורה בצומת דרכים. מחד גיסא, חלק מראשיה מבינים שיש לתת ליישובים עצמם את הזכות לקבוע כיצד ייראו הימים האלה, איך להיאבק ואיך לעזוב. מאידך גיסא, הם יודעים שיש להם אחריות גם לעתיד. כמנהיגי ציבור המתנחלים, הם מניחים שחבל עזה הוא רק ההתחלה, ואחריו יחל המאבק על יהודה ושומרון. ההנחה הזאת לא היתה תלושה מהמציאות. חודשים אחדים לאחר הגירוש הציג מ"מ ראש הממשלה, אהוד אולמרט, את "תוכנית ההתכנסות", תוכנית שבה ישראל אמורה לסגת מרוב ההתנחלויות ביו"ש. למה רק "לכאורה" בצומת דרכים? כי בשלב זה איש כבר לא סר למרותה. הדיונים וההתלבטויות היו עקרים וחסרי משמעות. כשראשי מועצת יש"ע בחרו לא לשבור את הכלים מול המדינה, הם שברו את האמון מול הציבור שלהם, ירו לעצמם ברגל.

סמוטריץ', עקיבא סמוטריץ'

הגירוש מעזה תם. הכוחות מופנים עתה לצפון השומרון. גם נציגות מועצת יש"ע מגיעה לשם, ליישוב שא־נור, ושם היא נפגשת עם מתיישבי השומרון. ההבדל בינם לבין מתיישבי חוף עזה - עצום. בעוד האחרונים רכים כמו חול ים, ממלכתיים, אנשי ההר קשוחים בהרבה והרבה פחות תמימים. מה גם, שהם כבר ראו את הגירוש בדרום. הם יודעים איך זה נראה, וחשוב מזה: הם יודעים שזה אפשרי ושזה קל ומהיר.

בפגישה הזו מתברר לראשי המועצות שהמצב גרוע ממה שחשבו: המותג "מועצת יש"ע" לא רק אינו תורם למאבק - הוא מזיק לו. עקיבא סמוטריץ', אח של ואחד מראשי המתיישבים במקום, מסביר לבנצי ליברמן את המצב החדש: "מועצת יש"ע בקטע הזה איבדה את אמון הציבור ביכולת מיליטנטית ותקיפה. אם אני אוציא הודעה בשם חמ"ל מועצת יש"ע, אנשים לא יבואו. הסמל מועצת יש"ע צריך עכשיו הרבה עבודה. הוא לא ימשוך את האנשים. הוא יגרום להם להישאר בבית".

ולרשטיין: "אמרת שהשם מועצת יש"ע גורם נזק. אם זה גורם נזק - אנחנו אידיוטים. אם השם הזה גורם להרפיית ידיים אז... בסדר", הוא אומר בקול רפה. "ברור שבמבחן התוצאה הסופית, אם המטרה היתה לעכב עד הבחירות, אז ודאי וודאי שנכשלנו. אני חושב שאתה מייצר ציפיות בלתי אפשריות לציבור פה. ראיתי גם שבמקומות שהיתה אלימות - הפינוי היה הרבה יותר מהיר. כמה זמן לקח לפנות את כפר דרום? שחלילה אף אחד מאיתנו לא הפריע לשום דבר שם. החיסרון היחידי היה שלא היינו שם. אני מתבייש שלא היינו שם. היה לי אחד מהשבועות הקשים בחיי, ואני לא מת להיות פה, אבל אני מבין שאין לי ברירה. הדבר הכי גרוע שיכול להיות זה שאנשי מועצת יש"ע יותקפו, גם מילולית, על ידי תושבים בנוכחות תקשורת".

עקיבא סמוטריץ': "יכול להיות שהתקשורת תראה ילדים צועקים על פנחס ולרשטיין, אבל ולרשטיין ידאג שבחומש גולגולת לא תתפוצץ. תגיד לי מה יותר חשוב".

ולרשטיין: "אמרתי שאני כאן בכל מקרה, כי יש לנו אחריות למאבק. אני לא רואה במועצת יש"ע גוף טכני".

ולרשטיין הוא היחיד ממועצת יש"ע שעולה איתנו לגג בשא־נור. הוא בוכה איתנו ונשבר איתנו. שורה ארוכה של שוטרי יס"מ עולה ברגל מהצומת על היישוב. מנוף מעלה אותם במכולה לגג. הם פורצים אליו מתוך ענן עשן, חמושים באלות, בקסדות, במשקפי מגן ובמגינים. הם משתלטים עליו בתוך דקות.

כך נגמר גירוש היהודים מחבל עזה ומצפון השומרון ללא נפגעים בגוף, וללא שורדים בנפש.