לא מפנים בני אדם, מפנים זבל. מאז הגירוש מגוש קטיף המשפט הזה רץ במוחי שוב ושוב. במובן מסוים הוא הפך עבורי למנטרה מקצועית ולכוח מניע ככותבת. מה שאפשר את פינוי גוש קטיף היה מסע דה־לגיטימציה שנעשה למתיישבים, מסע השחרה והפחדה שאליו התגייסו כלי תקשורת מרכזיים, עד שאפשר היה להתייחס לבני אדם כאל זבל.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
במקביל, המתנחלים סבלו מאילמות תקשורתית. הם דיברו, אך בשפה שהציבור לא יכול היה להבין, בשפת הגאולה של הרב קוק. אחרי ההתנתקות החלטתי שאחת המשימות המקצועיות החשובות ביותר שלי היא לעשות "האנשה" למתנחלים, להראות את הצד האנושי שבהם, להפוך אותם לבני אדם, עם מעלות וחסרונות, אחרי שהפכו לסטיקרים מהלכים. לדבר כמתנחלת בלשון בני אדם, ולעשות זאת כעיתונאית בכלי תקשורת מרכזיים ולא מגזריים, וכסופרת שגיבורי ספריה הם מתנחלים.
נצלול רגע 20 שנה אחורה, אל אחד הרגעים העצובים והקשים, אל קטעים מדבריו של תנ"צ ניסו שחם, שהיה אז מפקד מרחב נגב במשטרה: "אני רוצה מעצרים. זינזאנות ומעצרים כפרה, אני רוצה מעצרים, ואני אומר לך כבר תשתמש במכת"ז ללא התניות! אל תקרא לי, תפעיל מכת"ז, חרא עליהם, שיישרפו! אל תעשה חשבון, תפעיל מכת"ז ואלות, תיתן להם מכות בפלג גוף תחתון, תעבוד איך שאתה יודע לעבוד. תשמע לניסו, תפורר את הסיפור הזה... אני א*יין את האמ־אמא שלהם, עכשיו תגיד לחבר'ה שלך, לא סתם להרביץ... אני אמרתי לך את הדברים בשביל לחסוך ממך את האישורים!"
את הדברים אמר שחם על מתנגדי ההתנתקות ביום 10 ביולי 2005 בכפר מימון, והם תועדו במצלמות ערוץ 10. ההתבטאויות החריפות של שחם לא נולדו בחלל ריק, הם תוצר מסע דה־לגיטימציה שנעשה כנגד המתיישבים. כיצד הצליחו להשחיר את פניהם של המתיישבים? מה הוביל את המתיישבים עצמם לנהל דווקא מאבק מתון תחת הכותרת "באהבה ננצח"? מה השתנה מאז בדימוי של המתנחלים ובשפה שלהם עצמם?
"לא היה קמפיין רשמי עם פרסום שלטי חוצות ומודעות בעיתונאים לפני ההתנתקות, אבל היה קמפיין של הנדסת התודעה", אומרת ד"ר ענת רוט, חוקרת ההתנתקות ומחברת הספר "לא בכל מחיר".
השתקת השיח הביטחוני
רוט מתארת כי בתחילת הדרך, עם פרסומה של תוכנית ההתנתקות, עוד התקיים דיון ציבורי ענייני. "המסר שמתנגדי התוכנית העלו היה שההתנתקות תתפוצץ לנו בפנים. הרמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש שב"כ דיברו על 'רוח גבית לטרור'. כלומר, השיח היה שיח ביטחוני. רה"מ אריאל שרון טען בהתחלה שההתנתקות תצמצם את העימות ואת החיכוך עם הפלשתינים ותביא ביטחון. אבל אז, בשלב מסוים, שרון הבין שהשיח הזה לרעתו ושאי אפשר לנצח בשדה הביטחוני. לכן השיח עבר לשיח על דמוקרטיה, כשטען כי אחרי שחוק ההתנתקות עבר בכנסת, המתנגדים לו הם סכנה לדמוקרטיה. אז התחיל מסע של דה־לגיטימציה, שבו מתיישבי גוש קטיף הוצגו כפורעי חוק המקשיבים רק לרבנים. שרון ניסה לייצר קרע בין הצבא הכתום לצבא החאקי, לצה"ל.
"כך, במקום להתעסק בשאלות המהות - האם ההתנתקות טובה או לא טובה לישראל, האם מהלך חד־צדדי הוא נכון - נעשה מסע דה־לגיטימציה למתנגדים עצמם, בלי להתייחס לטענות שהם העלו".
איך זה קרה בפועל?
"זה לא שיש מועצת גדולי האומה שמחליטה להשחיר את המתנחלים. אבל קורים דברים בשטח, והם יודעים לנצל את זה וללחוץ על הכפתורים הנכונים. למשל, אח של יגאל עמיר מגיע לאחת ההפגנות אז מתמקדים בו. אם יש מישהו שמסרב פקודה, מייד הופכים את זה לכותרת. זה לא קמפיין ממומן עם מודעות, אבל יש תדרוכים. ראש הממשלה הופיע בפני חיילים וקצינים ואמר דברים בסגנון: אל תאמינו להם, הם אלימים, הם מסוכנים, הם איום על הדמוקרטיה. מובן שזה הופך לכותרת ראשית.
"אחרי ששרון החליף את כל ראשי המערכת הביטחונית - הרמטכ"ל, ראש שב"כ והמפכ"ל, ומינה אנשים שלו, הם כולם שרו באותה מנגינה. המסר שהם העבירו לאנשי התקשורת היה שיש פה ציבור מסוכן ואלים, שזומם לסכל את ההתנתקות בכל אמצעי ובכל מחיר. כל אחד בגזרתו שר את השיר הזה. הרמטכ"ל חלוץ דיבר על הסרבנות ועל כך שהם יפרקו את הצבא. ראש השב"כ דיסקין אמר שיש התארגנויות לעשות מגה־פיגוע בהר בית ולהצית מלחמת עולם שלישית, ושיש אנשים שמתכוונים לפגוע בראשי השלטון. מובן שכל אמירה כזו מייצרת כותרות ראשיות. ההתרעה של שב"כ על פיגוע בהר הבית הופכת לכתבת ענק. ההתרעה על פגיעה בראשי שלטון מייצרת כתבה עם תמונות של ראשי השלטון עם כוונת מסביב לפנים. זה כמובן יושב על רצח רבין, וכמובן משלבים בקמפיין את מרית דנון, מנהלת לשכת ראש הממשלה, ומפרסמים כתבה שבה היא אומרת שהקולות שהיא שומעת כעת הם כמו לפני רצח רבין, ושזו אותה התחושה כמו אז".
התקשורת אוכלת את כל התדרוכים הללו? אין ביקורת?
"יש גורמים בתקשורת שמחפשים אייטמים שישחירו את המתנחלים. יש גם גורמים אחרים, יותר ביקורתיים, שלא עטים על כל כותרת ושואלים שאלות. אבל בגדול יש אנשי תקשורת רבים שמחפשים את האירוע התקשרותי שממנו יוכלו לעשות כותרת. וכך נוצרות כתבות צבעוניות ב'ידיעות' וב'מעריב', באחת מהן מפרטים את כל סוגי כלי הנשק שיש בידי המתנחלים, כמה אקדחים וכמה רובי סער. מובן שמדובר בנשק שניתן ברישיון, או לאנשי ביטחון או לאזרחים מתוקף מקום המגורים שלהם, אבל פתאום הופכים את זה למצבורי נשק, כאילו יש פה התארגנות של לוחמי גרילה. ככה מייצרים קמפיין שמהנדס את התודעה הציבורית, וככה כל תדרוך על פיגוע בהר הבית, על דוקרנים וחשש לשימוש בנשק חם של המפונים נגד המפנים, הופך לכתבה.
"הקמפיין מצליח לייצר אווירה שבה המאבק נגד ההתנתקות הוא לא לגיטימי, ושהמתנגדים עצמם הם איום על הדמוקרטיה. לאט־לאט נוצר מחסום פסיכולוגי של הציבור, שלא מגלה אמפתיה כלפי המתיישבים. הציבור לא איתם. הציבור מקבל באופן לא מודע את האקסיומה שנגד ציבור המתנחלים מותר להשתמש גם בכלים דרקוניים, כי אין ברירה, צריך לעצור אותם בכל מחיר. הממשלה, בעזרת התקשורת, מצליחה לייצר חרדת אמוק. כך הממשלה מקבלת בעצם לגיטימציה ציבורית לעשות הכל כדי לעצור את המתנגדים. לעצור אוטובוסים בדרכם להפגנות, להכניס למעצר המוני מפגינים, כולל קטינים, בהליכים מהירים וקיצוניים שמעולם לא נעשו קודם.
"במקביל, כל שאלה מהותית נדחקת הצידה. כך, למשל, כשהרשות הפלשתינית זועקת לעזרה ומסבירה שההתנתקות תחזק את חמאס, אין מי שיקשיב. כך, כאשר ברור שאין פתרון לכל מתיישב ושהמדינה לא נערכה מראש לטפל במפונים, ממשיכים בכל זאת בכל הכוח ובמהירות שיא. שלא לדבר על הדיון הביטחוני שנדחק לקרן זווית".
המחקר השמאלני
רוט מפנה אל מחקר שעליו, בין השאר, נסמכים דבריה. מדובר במחקר של מכון "קשב", מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל. המכון אינו חשוד בימניות בלשון המעטה, ומבט בחבריו - מנשיאו דויד גרוסמן, דרך חברי ההנהלה שמזוהים עם השמאל המובהק, מלמד על נטייתו הפוליטית. במחקר שפורסם בינואר 2006 תחת הכותרת "מנותקים - כך סיקרו אמצעי התקשורת בישראל את ההתנתקות", נבחן סיקור ההתנתקות בשלושת העיתונים הגדולים דאז - "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", ובמהדורות החדשות של שלושת ערוצי הטלוויזיה - 1, 2 ו־10, מ־1 באוגוסט 2005 ועד השלמת הפינוי ב־24 באותו חודש.
"היקף הסיקור היה עצום", נכתב בהקדמה לדוח, "צוות המחקר של 'קשב' בדק יותר מ־2,000 כתבות שהתפרסמו במהלך התקופה הזו, וגם כמה כתבות רלוונטיות שהתפרסמו אחר כך, עד תחילת ספטמבר. הדוח מבקש לבדוק באיזו מידה עשו עורכי העיתונים והמהדורות שימוש סביר בחומרים החדשותיים שסיפקו להם הכתבים שלהם: אילו מרכיבים מתוך החומרים האלה בחרו להבליט ולהעלות לכותרות? מה דחקו באופן שיטתי אל העמודים האחוריים ואל המוספים? כפי שנראה, הכתבים והפרשנים ניסו מפעם לפעם להעלות את השאלות החשובות באמת לגבי ההתנתקות, אבל הכותרות חזרו וסיפרו על אירוע מנותק מהקשר, אירוע שקרה רק לאזרחי ישראל, בינם לבין עצמם.
"במהלך השבועות שלפני ההתנתקות, וגם בימי ההתנתקות עצמם, שקעו אמצעי התקשורת בתחושת חרדה עמוקה, וחזרו והזהירו מפני עימות אלים בין המתנחלים לאנשי כוחות הביטחון. תסריטי האימה האלה, שלא התממשו בסופו של דבר, כבשו את הכותרות. הם סיפרו על מאבק מזוין, על דריכות שיא במערכת הביטחון ועל אפשרות למלחמת אזרחים של ממש. יותר מ־1,100 כתבות בעיתונים ובמהדורות החדשות עסקו במהלך השבועות האלה במחאת המתנחלים נגד ההתנתקות. רוב הכתבות, כ־600, דווקא כללו מידע חשוב ומשמעותי שהצביע על כך שתסריטי האימה אינם מבוססים על המציאות", נכתב בדוח, "אולם כתבות אלה הופיעו באופן שיטתי בעמודים האחוריים, לעיתים מזומנות תחת כותרות מטעות. 500 הכתבות האחרות, שחזרו ופירטו את תסריטי האימה, זכו, לעומת זאת, לכותרות ראשיות. מסע ההפחדה החל כאשר מחאת המתנחלים עדיין התבטאה רק בהפגנות, התגבר בסיקור של 'המוני המסתננים' המנסים להיכנס לגוש קטיף, והגיע לשיאו בימי הפינוי עצמם".
המחקר מביא דוגמאות מכותרות העיתונים של מסע הדה־לגיטימציה, ומציין שכותרות דומות היו גם בערוצי הטלוויזיה:
"הערכה בצה"ל: עימות חריף בעצרת הימין מחר, מאות ינסו לחתוך הגדר" ("הארץ", 1 באוגוסט, כותרת ראשית, עמוד ראשון)
"המסתננים מציפים את הגוש" ("מעריב", 12 באוגוסט, עמוד 2)
"אווירת מלחמה" ("ידיעות אחרונות", 15 באוגוסט, עמוד 5)
"חופרים בורות, מכינים דוקרנים" ("ידיעות אחרונות", 17 באוגוסט, עמוד 5)
"ערוכים לקרב האחרון" ("מעריב", 17 באוגוסט, כותרת ענק, כפולת עמודים 7-6)
"קרב על הגג" ("ידיעות אחרונות", 19 באוגוסט, כותרת ראשית, עמוד ראשון)
"המעוז האחרון" ("מעריב", 21 באוגוסט, כותרת ראשית, עמוד ראשון)
"בצפון השומרון מחכה לנו מלחמה" ("ידיעות אחרונות", 21 באוגוסט, עמוד 2)
"החשש: אש על הכוחות המפנים" ("מעריב", 22 באוגוסט, עמוד 5)
"24 שעות לפני פינוי שא־נור וחומש: העימות החל; על סף פיצוץ" ("ידיעות אחרונות", 22 באוגוסט, כותרת ראשית, עמוד ראשון)
"שר הביטחון וראש השב"כ מזהירים: פינוי צפון השומרון יהיה אלים יותר מכפר דרום; הסכנה: נשק חם" ("ידיעות אחרונות", 22 באוגוסט, כותרת ענק, כפולת עמודים 3-2)
"בצפון השומרון אוגרים עשרות כלי נשק" ("הארץ", 22 באוגוסט, כותרת ראשית, עמוד ראשון)
"היום: חשש מאלימות קשה בפינוי שא־נור וחומש; הרמטכ"ל: נשתק מייד כל מי שיפתח באש" ("ידיעות אחרונות", 23 באוגוסט, כותרת ראשית, עמוד ראשון)
"נערכים לגרוע מכל" ("ידיעות אחרונות", 23 באוגוסט, עמוד 2)
"השומרון רותח" ("ידיעות אחרונות", 23 באוגוסט, עמוד 2)
בהמשך מתאר ומדגים המחקר כיצד מייד עם ביצוע ההתנתקות ולאחריה, עבר הסיקור מהפך ממסע הפחדה לגל של רחמים ואמפתיה לסבל של המפונים והמפנים. הסוגיה הפלשתינית נדחקה לקרן זווית לאורך כל הסיקור.
"התנתקות מרצועת עזה ומצפון הגדה המערבית היתה רגע שיא במימוש המדיניות החד־צדדית שהתוותה ממשלת ישראל, אחד האירועים המסוקרים ביותר בתולדות מדינת ישראל", נכתב בסיכום הדוח. "אולם אמצעי התקשורת המרכזיים בישראל בחרו לנתק את ההתנתקות מההקשר של הסכסוך הישראלי־פלשתיני ולהציג אותה כסיפור ישראלי־פנימי מנותק מסביבתו. כפי שראינו, בדיקת כל הכתבות בנושא ההתנתקות שהופיעו בתקשורת הישראלית (...) העלתה מספר דפוסי עריכה בולטים, שהציגו תמונת מציאות פשטנית:
"הסיקור העצים את תדמית המתנחלים כקבוצה אלימה ומסוכנת, כמו גם את תוכניותיהם להתנגד לפינוי בכוח ולאיים על עצם היכולת לממש את ההתנתקות. זאת, בשעה שמידע מנוגד הועבר למערכות החדשות באופן שוטף, אך ברוב המקרים נדחק לשולי הסיקור החדשותי, ולעיתים קרובות תחת כותרות מטעות".
נוסף על כך, מציינים בסיכום הדוח, "כלי התקשורת עסקו ללא הרף בסבל הישראלי שהתלווה להתנתקות, וכמעט לא עסקו בהיבטים אחרים הקשורים בפינוי. יותר מ־1,200 כתבות חזרו וסיפרו על הקושי ועל הכאב של המפנים והמפונים. העיסוק בתועלת שבהתנתקות או במחיר ששילמו ישראלים כדי לאפשר את קיום ההתנחלויות, והסבל הפלשתיני שנגרם בעטיין - היה מועט מאוד (כאמור, מכון שמוטה במובהק שמאלה, י"א).
"היעדר הפרספקטיבה ההיסטורית והמדינית בסיפור ההתנתקות כפי שהוצג בתקשורת, דחק את הצד הפלשתיני לשולי הדיווח במשך כל התקופה. למרות השקט הכמעט מוחלט מצד הפלשתינים בתקופת ההתנתקות, הם הגיעו לכותרות בעיקר בנסיבות שליליות או מאיימות".
מחברי הדוח מציינים כי "שני הצדדים של הסיקור - הצגת ציבור המתנחלים כמסוכן וכאלים במיוחד מחד גיסא, וההתמקדות בסבלם מאידך גיסא, שהתקיימו במקביל, שירתו את ההצגה החד־צדדית והפשטנית של ההתנתקות. במובן זה כלי התקשורת הגישו לנו טרגדיה יוונית על פי כללים מוכרים: הם ביטאו אמפתיה כלפי גיבוריה - הקורבנות הישראלים (מפנים ומפונים), יצרו זעזוע והעלו רגשות של פחד וחמלה, עד לקתרזיס המשחרר שבא עם סיום הפינוי. אז אפשר היה לנשום לרווחה ולסכם ש'עברנו את זה ביחד' ו'באפס נפגעים'.
"בסיקורה את ההתנתקות, אם כן, אימצה התקשורת הישראלית המרכזית את הנרטיב שבבסיס התפיסה הפוליטית של החד־צדדיות - זו שראתה בפינוי צעד הכרחי, בלתי ניתן לעצירה, שאין כל צורך להסבירו או לבקרו - תפיסה שמסתמכת על הנחת היסוד של מתכנני ההתנתקות, שלפיה אין פרטנר בצד השני. כך הוצגה ההתנתקות כסיפור חד־צדדי, אירוע פנימי, שאנחנו, הישראלים, עברנו בינינו לבין עצמנו - סיפור שדחק החוצה סדרה שלמה של שאלות בעלות משמעות לעתיד האזור".
"מה עמדתך הפוליטית?"
רפי גינת היה עורך "ידיעות אחרונות" בתקופת ההתנתקות. אני פונה אליו כדי לנסות להבין מה היו שיקולי העריכה ובחירת הכותרות אז, ואם בדיעבד הסיקור היה צריך להיות מורכב יותר.
"נתחיל בזה שהיתה ישיבה של עורכי עיתונים אצל הרמטכ"ל דן חלוץ, בערך שבועיים לפני ההתנתקות. שם קמה מירי רגב, דוברת צה"ל, ואמרה שההחלטה היא שלא תהיה כניסה של כלי התקשורת בזמן הפינוי, אלא רק אחרי שהוא יושלם. אני ישר קמתי ואמרתי: 'ידיעות אחרונות' כבר משובץ שם עם עשרות צלמים, כתבים ואנשי הפקה, ואני אישית מתכנן להיות שם. אין אחד שימנע את זה מאיתנו, אלא אם כן יעצרו את כולנו. לכן אם זו ההחלטה, אני קם והולך ופונה ישר לראש הממשלה'. חלוץ עצר אותי ואמר 'זו לא ההחלטה הסופית, רפי, בוא נשב ונדבר'. באותו יום זה נמנע, והיה ברור שהתקשורת תוכל לסקר את הפינוי. 'ידיעות אחרונות' היה בשטח עם צוות ענק, ואני אישית נדדתי בין כל היישובים שפונו וראיתי את כל מה שקורה שם. האירוע הכי רציני היה האירוע האחרון שגם כתבתי עליו, עם ההתבצרות על הגג בכפר דרום, ששפכו נפט וזרקו אבנים. פגעו אז באלוף יאיא. ירדתי עליהם כאסח".
היתה אז עמדה לעיתון בעד או נגד ההתנתקות?
"מובן שכל הסיפור היה שבסך הכל העיתון היה בעד, בעד שרון, בעד ההתנתקות, וכיסינו את זה מכל הכיוונים שרק אפשר עם כל הפובליציסטים, עם כל כתבי השטח, כל העיתון התגייס לעניין הזה. אני מתאר לעצמי שכך זה היה בשאר אמצעי התקשורת, אבל 'ידיעות' היה אז חזק מכולם. שלטנו אז ביד רמה. היינו הרבה מעל 'מעריב' שכבר היה בגסיסה. 'ישראל היום' עוד לא היה, והעיתונות המודפסת אז היתה חזקה עם תפוצה אדירה, ולכן היתה לנו השפעה גדולה גם על מקבלי ההחלטות".
הדוח של מכון קשב שסוקר את העיתונות, מתאר כיצד התקשורת יצרה אווירת מלחמה. אם אני מסתכלת על הכותרות של "ידיעות", זה נכון - "קרב על הגג", "נשק חם", "נערכים לגרוע מכל".
"זה מה שהיה".
באמת היה נשק חם? הרי המתיישבים עצמם אספו מראש את כל הנשקים.
"הם איימו בנשק חם. היתה שם קבוצה מיליטנטית. אני לא מדבר על רוב התושבים. הקבוצה שהיתה על הגג, וזו שתקפה חיילים, הם איימו בשימוש בנשק חם. כל הכותרות היו נכונות. לא באנו לעשות פאניקה, אבל הם נתנו אווירה של מלחמה אמיתית".
מי זה הם נתנו? שב"כ הוציא תדרוכים?
"שב"כ לא מפזר כותרות סתם, לא אז ולא היום. אבל מעבר למה ששב"כ קבע והצבא קבע, כל המסרים שיצאו מהמטורפים שם, זה שיוצאים למלחמה ולא יהיה פינוי ותהיה מצדה. זה בא מהם. זה לא שהעיתון המציא".
אבל הסיסמה המרכזית של מי שהובילו את המאבק היתה "באהבה ננצח".
בנקודה הזו של השיחה רפי גינת חוזר לימי הזוהר של "בשידור חוקר" ואני עוברת חקירה. "מה האופי של הכתבה? מה העמדה הפוליטית שלך?" הוא שואל. "זה לא משנה", אני עונה, "הדוח שהצגתי לך הוא של מכון שלא חשוד בימניות". אבל גינת מתעקש לדעת מה דעתי הפוליטית. אני עונה לו שאני גרה בעפרה, אז הוא יכול להבין מה העמדה הפוליטית שלי.
"הבנתי כבר מהשאלות האחרונות שלך", הוא אומר. ואני ברגע אחד חוזרת להיות המתנחלת, לא העיתונאית, זו שאסור לה לשאול שאלות קשות כי ברור שיש לה פוזיציה.
"הסקר יכול להגיד מה שהוא רוצה. אני זוכר שדנו בכל השאלות המהותיות, היו סקרים והיו שאלות ומאמרים עם כל הדעות. לא היתה שום החלטה מלמעלה לגבי אופי הסיקור. לא היה דבר כזה בעיתון", הוא אומר, אף שכמה שניות קודם הבהיר שלעיתון היתה עמדה ברורה בעד ההתנתקות. לי יש פוזיציה, לו אין, חלילה.
בדיעבד, הסיקור היה מקצועי? הוא לא סתם הכניס לפאניקה?
"חד־משמעית, חד־משמעית. הסיקור היה בסדר גמור. לא הייתי עושה שום דבר אחרת. היינו עם כוח מלא שם, ומה שראינו בעיניים זה מה שכתבנו. היה שם קומץ שעשה בלגן, ואת זה היה צריך לכסות. כתבנו גם על התושבים, והילדים והנערות שבכו. היתה לנו אמפתיה. לא היינו נגדם. לא היו לי התלבטויות, כי הייתי שם וראיתי הכל בעיניים שלי".
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
הרבה השתנה כאן ב־20 השנים האחרונות בתדמית של המתנחלים, שהפכה חיובית יותר ובעיקר רבת פנים. המהפך הגדול החל עם נהירה של צעירים בני ההתיישבות אל כלי התקשורת הכלליים והצלחתם להגיע לעמדות מפתח. במקביל, הולדתו של עיתון זה שברה את המונופול של העיתונות הכתובה. גם הקמתם של ערוצי טלוויזיה ורדיו אחרים תרמה לשינוי. העיסוק של המתיישבים באמנות וביצירה קולנועית וספרותית סייע גם הוא לראות את פניו המורכבות של המתיישב. גם היום יש כלי תקשורת שמסמנים אנשים רק לפי מקום המגורים שלהם, שיש בהם שנאה יוקדת למתנחלים ושנאבקים כנגד כל אחד מהם שמגיע לעמדות משפיעות, אבל הציבור הרחב מעריך את המתיישבים. הם כבר לא זבל. פשוט בני אדם.