היוזמה בכנסת מתחילה לכפר על חטאי העבר

1

וכבר צפה ועולה סוגיית החלת הריבונות הישראלית על מלוא מרחבי ארצנו, ובעוד אני כותב את הדברים נשמעת הקריאה לתמוך בנושא בהצבעה בכנסת. הלוואי. לא במקרה התקיים השבוע בכנסת ישראל כינוס מטעם תנועת ריבונות, בשבוע שבו נקרא בשבת על הציווי המקראי העתיק להחיל את ריבונותנו על הארץ. מעגלים נפתחים ונסגרים, ואנחנו, עם עולם, מאירים את ההווה באמצעות הסיפורים המכוננים שקראנו במשך אלפי שנים, עד שהפכו רכיב מובנה בזהותנו הלאומית.
השבת נסיים את חומש במדבר. מאז ומתמיד עמנו מהלך ממצרים לירושלים. בדרך עובר במדבר סיני או במדבר העמים, 40 שנה או 2,000, ובזיכרונו - ההבטחה לשוב הביתה, לציון. יהודים עלו לארץ וחיו בה גם בתקופת הגלות, בהיותנו תחת שלטונות זרים.

2

הפרשיות האחרונות בספר במדבר מתרחשות בשנת ה־40 לנדודינו. העם מתקבץ בערבות מואב, בעבר הירדן המזרחי, מול יריחו. בעוד חודשים ספורים ייפרדו ממשה ויחצו את הירדן בהובלת יהושע, כדי לכבוש את הארץ ולהתנחל בה. בינתיים, משה נואם ומלמד ומייעץ, כאב המצווה את בניו רגע לפני מותו. מכאן ועד לסוף התורה, הוא חוזר על צמד מושגים מכריע לעתידנו בארץ חמדת אבות, והפעם הראשונה היא בשבת הנוכחית: "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן... וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ..." (במדבר לג, נא, נג-נד).

לשבת בארץ זה לבנות בה בתים ולגדל משפחה, לטעת עצים, להפריח את השממה ולסלול כבישים. אך את זה אפשר לעשות גם תחת שלטון זר. ב־1492 יצא שלמה קארו מספרד בגזירת הגירוש, והוא בן 4. בהיותו בן 48 עלה והתיישב בצפת, ושם חיבר את ספרו "שולחן ערוך", שחולל מהפכה בקודקס ההלכתי היהודי. גם רבי שלמה אלקבץ, חברו, עלה והתיישב בצפת, והעניק את הפיוט "לכה דודי", שבו השביע את ירושלים: "מִקְדָּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה, קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה! רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא, וְהוּא יַחְמֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה". השליטים התורנים אז היו העות'מאנים, וסולימאן המפואר עסק בשיפוץ חומות ירושלים. הם ישבו בארץ, אבל תחת שלטון זר.

3

משום כך, משה לא מסתפק בציווי על הישיבה בארץ, ומוסיף: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ", ובחומש הבא: "בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ", "וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ", ועוד ועוד. יחידים יכולים להוריש לצאצאיהם נחלה פרטית - אבל לא ארץ. לשם כך דרושה אומה שתקים ישות פוליטית מדינית שתחיל את ריבונות העם על הארץ, ואז תוכל להורישה לדורות הבאים.

כך הבין רבי משה בן נחמן, שעלה ארצה ב־1267. לאחר שניצח בוויכוח פומבי בברצלונה את המומר פבלו (שאול) כריסטיאני, נמלט הרמב"ן מגירונה. הכנסייה הקתולית לא היתה שבעת רצון מניצחונו, ורדפה את גאון הדורות כדי שיודה שהפסיד. הרמב"ן הגיע לעכו ואז הִדרים לירושלים, ושם קרע בגדיו לנוכח החורבן והעזובה. לבנו שנותר בספרד הוא כתב: "רבה העזובה וגדול השיממון... ירושלים יותר חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל... ואין ישראל בתוכה, רק שני אחים צבעים... ואליהם ייאספו עד מניין מתפללים בביתם בשבתות". והוא חידש את היישוב היהודי בעיר.

הרמב"ן הבין את דברי משה לא כקריאה או כהכרזה, אלא כציווי הנוהג תמיד, גם בזמן הגלות: "יצווה אותם שיישבו בארץ ויירשו אותה, כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'". ובהוספות שלו לספר המצוות של הרמב"ם, שחי דור לפניו, כתב הרמב"ן:" שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". לא לעזבה שוממה, כלומר ליישבה ולהפריח את אדמתה, אבל החלק הראשון עיקר: לא לעזוב את הארץ ביד אומה אחרת, אלא להיות בעליה. במילים אחרות: להחיל עליה את ריבונות העם, כלומר - להקים מדינה. כמו ההבדל בין קשר זוגי אפלטוני או מקרי לבין מיסודו בנישואים רשמיים, מה שמעיד על רצינות הקשר ועל עוצמתו.

4

כבדרך אגב, הרמב"ן הכניס משפט מפתח: בכך שיישבו בארץ ויירשוה, ימחישו שהם "לא ימאסו בנחלת ה'". הבסיס לחורבנות ולגלויות הוא חטא המרגלים שביקשו להישאר במדבר, כלומר העדפת הגלות על החיים במדינה עצמאית. במקום דור העבדים שיצא ממצרים, יקום דור כובשי כנען בסופה: "וְהֵבֵיאתִי אֹתָם, וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ" (במדבר יד, לא). וגם משורר תהילים מגדיר כך את הסיפור:"וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ. וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם, לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'". והתוצאה: "וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם (נשבע) לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר, וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם (לפזרם) בָּאֲרָצוֹת" (תהילים קו, כד-כז).

הנה הקשר בין מאיסת הארץ לבין הגלות, שנציין בתשעה באב. ירושת הארץ - החלת הריבונות עליה - היא תיקון החרפה ההיסטורית והכרזה לכל באי עולם: העם היהודי שב הביתה והוא מתיישב בכל מרחבי ארצו, אך לא מסתפק בכך, אלא גם מחיל עליה את ריבונותו. כלב בן יפונה עמד מול המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, וקרא: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!". התיקון לחטא המרגלים, אפוא, הוא לחזור לתוכניתו המקורית של כלב - לרשת את הארץ.

5

לקראת שנות ה־80 של המאה ה־19, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) פרסם את פירושו לתורה "העמק דבר". באותה תקופה החלה התעוררות להתיישבות בארץ ישראל בתנועת חובבי ציון, והנצי"ב היה פעיל בה. כשהוא ניגש לפרש את הפסוק, תהה: הרי הסדר צריך להיות הפוך - קודם להתיישב ואז להוריש אותה. הוא הסיק מכך שההתיישבות צריכה להיות לשם קניין, כלומר לא ישיבה גרידא, אלא מתוך כוונה לרשת את הארץ: "אי (אם) יישבו שלא לשם ירושה, לא קנו". אם ההתיישבות תהיה "פרטית", יחידים הבאים לקיים את מצוות ישיבת הארץ ותו לא - זה לא יועיל להפוך את הארץ לקניין האומה. לכן הסדר בפסוק הוא נכון: ירושת הארץ תהיה באמצעות ישיבה בה. במילים אחרות, ההתיישבות בדרגתה העליונה צריכה להיות בכוונה לרשת את הארץ, מתוך תפיסה לאומית, ובמטרה הסופית להחיל את ריבונות העם על ארצו.

6

הרמב"ן הסתובב בארץ וראה אותה שוממת בחורבנה, אך הביט למרחוק וידע שכל הבטחות נביאינו יתגשמו. וכך הצדיק את מסעו המסוכן לעת זקנתו מספרד לארץ ישראל: "וזה מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי, עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי, נעשיתי כעורב על בניי, אכזרי על בנותיי, לפי שרצוני להיות טלטול נשמתי בחיק אמי". אמו היא ארץ ישראל. רצונו היה להטיל את נשמתו, אחרי טלטול ונדודים ארוכים בארצות זרות, לחיק האם האמיתית, ארץ ישראל. וכשעם יגיע בהמוניו להטיל את נשמתו לחיקה, היא תפרח, עד שהעולם יאמר: "הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה (השוממה) הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת - בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ" (יחזקאל לו, לה). בעינינו ראינו.