בשבוע שעבר התייחסנו לקנאות. ציינו את גישת רוב חז"ל, המתייחסים לקנאות לא כאל אידיאל, אלא כאל תכונה מורכבת, אפילו מסוכנת. כוח גרעיני שיש לחקור בכובד ראש. ועוד דבר - ביהדות קנאות מקבלת הכרה ושבחים כשהיא מביאה קבלות. אבל יש גם מקרה אחד גדול, שבו יחס בתקופה אחת הפך ליחס אחר.
וזה המקרה המוזר של ספרי המקבים. כמה עשרות שנים מאז כינון המדינה החשמונאית, נכתבים ספרי החשמונאים. חנה ושבעת בניה, אלעזר נדרס על ידי פיל, הסיפורים שמספרים בגן שולה לקראת חנוכה, מגיעים ברובם משם. אבל רוב הסיכויים שסבא רבא שלכם, גג סבא של סבא, לא ממש הכיר אותם.
ספרי המקבים לא הפכו חלק מהקאנון התנ״כי. הם לא הפכו חלק מהקאנון התלמודי. נקבע חג, הדליקו נרות, בהחלט. אבל בתלמוד הבבלי, המסמך המכונן של היהדות לאחר בית שני, בתלמוד הבבלי שמקדיש מסכת לכל נושא בחיים היהודיים, אין מסכת חנוכה. ולא בכדי. אחרי טראומת המרידות ברומאים, הדבר האחרון שחכמינו היו רוצים זה ספר יהודי לאומי גאה על מרד מוצלח של קנאים. הספר יצא מהקאנון, את החג השנתי תלו בנס פך השמן, סיפור תלמודי מומצא, ונשמו לרווחה. סכנת הקנאות עברה.
המקור העברי של ספרי המקבים נזנח ואבד. רק במאה ה־19, הרבה אחרי הגמרא, לפני פחות משנייה בזמן היסטורי, תורגם ספר המקבים. הנצרות, דת שנולדה מתוכנו, שמרה עליו בין כתבי הקודש שלה. למה? כי הנוצרים הבינו שאלמלא החשמונאים, כל הפרויקט המונותיאיסטי הגדול היה קורס.
אלמלא היו הספרים נשמרים, לא היינו מכירים את הציטוט של שמעון התרסי, הקושאן הציוני הגדול: ״לא ארץ נוכרייה לקחנו, ולא ברכוש נוכרים משלנו - כי אם נחלת אבותינו״. תבינו, יהודה המכבי לא מוזכר בתלמוד ובמדרשים. אנחנו מכירים אותו בזכות יוספוס פלביוס וכתבי הקודש הנוצריים.
תקופות שונות דורשות מאיתנו להסתכל אחורה על ההיסטוריה ולשפוט את הדרך שבה שפטנו אותה. לא כדי לשנות את העבר, אלא כדי לשנות את העתיד. חז״ל פחדו מההיסטוריה הלאומית הגאה שלנו. היום ברור לנו שהיא חלק יסודי בזהותנו כעם, כמדינה. כדאי לעצור אחורה ולהסתכל על ההיסטוריה הישראלית, זו שלנו, כדי להבין מהי קנאות מוצלחת ומהי קנאות כושלת.
גם הימין וגם השמאל נהגו לא פעם בקנאות. אנשי הלח״י והאצ״ל בימי המנדט יצאו לפעולות גרילה נגד הבריטים. אלו היו פעולות ששאבו השראה במודע מארגוני גרילה כמו המחתרת האירית. הכל למען מטרה נעלה לשיטתם, הקמת מדינה יהודית. נסתכל אחורה. האם פעולותיהם, שלפי הבריטים בזמן אמת היו הגורם המרכזי לוויתור על המנדט, הוכיחו עצמן? האם היתה זו קנאות שכשלה? אני חושב שהם הצליחו. באותן שנים פעל השמאל באופן קנאי לצד הבריטים, בהסגרת חברי אצ״ל ולח״י לבריטים בשל סירוב הימין לקבל את מרות מפא״י. הפורשים, כך כונו, נחטפו מבתיהם, חלק הוסגרו, חלק עונו, לפחות במקרה אחד נרצחו. האם בהסתכלות אחורה היתה זו קנאות מוצלחת? לי נדמה שלא.
ושוב ושוב בהיסטוריה הישראלית - קיבוצים התפרקו על השאלה האידיאולוגית העקרונית מה יחסנו לסטלין, שמש העמים. כבר ב־1927, טרם הפרישה, טרם עלילת הדם על ארלוזורוב, כינתה רחל המשוררת את הימין הרוויזיוניסטי - מצורעים. אם תהיה גאולה בזכותם, אמרה, אני לא רוצה חלק בה.
ולכן כולנו מזהים בקלות את הקנאות האידיוטית של כת הרל"ב. גם במהלך מו"מ שבו ישראל שוב ושוב מתגמשת, אחרי מבצע ברצועה שבו שוב ושוב ישראל התמתנה, וכל זה כדי לא לפגוע בחטופים, הם מבצעים דה־לגיטימציה למלחמה. לא רק לממשלה - לחיילים וללוחמים. לשיטתם, כנראה, את החטופים יש לשחרר בכל מחיר, אך לא במחיר טיפת אחריות מצידם, קצת שיקול דעת, מחשבה למי מועילים הדברים שהם אומרים. בשלב הזה חמאס אימץ לחלוטין מסרים שהתחילו במשרדי פרסום במלחמה. והם נמשכים. בעיניי, מדובר פה באחת משתי אפשרויות. או שהם לא מבינים שמשתמשים בהם כדי להמשיך את סבל החטופים, ואז הם טיפשים. על האפשרות השנייה אני מפחד לדבר.
אבל לא על השמאל באתי לדבר. גם הימין סובל לפעמים מקנאות מטומטמת ומזיקה. לפני כמה שבועות יהודים היכו למוות פלשתיני אמריקני. אין לי כוונה להתייפייף, הוא כנראה היה מתפרע ולא צדיק תמים. אבל לא תפקידם של מתיישבים להרוג מתפרעים.
בחודש האחרון הוצתה כנסייה בטייבה. האם אלו היו יהודים? איני יודע, נראה שלא. אבל לא מעט טוקבקיסטים חייכו מהספה, מעולה, שיישרפו כולן. הם גם טרחו לכתוב את זה אונליין.
בשבוע האחרון יצא מכתב זועם של מייק האקבי, אולי הידיד הטוב ביותר של ישראל בתוך הממשל האוהד ביותר לישראל אי־פעם, על עיכובים בוויזות לארגוני אוונגליסטים, תומכינו הגדולים ביותר. ככל הנראה, בגלל חשש ישראלי דתי ממיסיונרים, דרישות בלתי אפשריות הועמסו דווקא על חברינו הטובים ביותר. אגב, חברנו האקבי יצא בחריפות נגד הרצח ונגד ההצתה, ודרש פעולה אקטיבית מצד הממשלה לעצור את התופעה, לא רק גינוי.
באותו שבוע הותקפה הכנסייה הקתולית היחידה בעזה. לפי דיווחים זרים, כשלושה נהרגו וכעשרה, כולל הכומר, נפצעו. איני יודע מה קרה שם בפועל. אבל אירוע ועוד אירוע ועוד אירוע מצטברים לסחף גדול, שפוגע בנו מול אוהבינו הגדולים ביותר - הנוצרים האמריקנים.
לא נדרש מאיתנו כל כך הרבה כדי להסב את המצב. טיפול אקטיבי של המשטרה באירועים חמורים, רצון טוב מצד הממשלה מול אוהבינו הגדולים, ובעיקר, אנחנו חייבים ללמוד להיות זהירים בדיבורנו. כל טוקבק מתלהם מתורגם לאנגלית ומופץ ברשת כדי להראות איך הישראלים תומכים ברצח אמריקנים ובתקיפת כנסיות. אפילו לא צריך לתרגם כשדניאלה וייס, אישה שאני מכבד מאוד, לא מסוגלת להגיד אצל פירס מורגן בשום צורה שמותם של ילדים בעזה הוא אירוע רע ועצוב.
אנחנו במצור. לא הבאנו אותו על עצמנו מרצון, לא אנחנו פתחנו את המלחמה, אבל זה המצב. בדיבורים מטומטמים ובמעשים נפשעים אנחנו מרחיקים מאיתנו את תומכינו היחידים שנותרו. הנוצרים בארה"ב הם בעלי בריתנו המשמעותיים והעיקריים. הם דת שנולדה מתוכנו. יש הרבה דם רע בהיסטוריה המשותפת אבל האינטרס של מדינת היהודים הוא להפסיק לשנוא אותם, על בסיס שנאות עבר, ולהתחיל לקרב את הרוצים להתקרב, ולו כדי להימנע משנאות עתיד.
ואם זה קשה לכם, תזכרו שבזכותם אנחנו יודעים על יהודה המכבי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו