"לישראל נגרם נזק אסטרטגי שייקח לנו שנים, אולי עשורים, לתקן. מה שקורה עכשיו בעזה יכתים את שמנו, את תדמיתנו, את האישיות שלנו כבני אדם לשנים הבאות ואולי יותר מזה", ניבא העיתונאי רביב דרוקר בראיון לפירס מורגן השבוע. מורגן הוא איש תקשורת שמקפיד לפרוט על מיתר "וואלה ישראל - הגזמת לגמרי". והוא לא היחיד ולא הראשון. ברחבי העולם פרצו הפגנות תמיכה בחמאס כבר ב־8 באוקטובר, תמונות של חטופים - ביניהם ילדים - שנתלו בערים גדולות ברחבי העולם הוסרו על ידי פרו־פלשתינים, נגד נתניהו ונגד גלנט הוצאו צווי מעצר. המועמד המוביל לראשות עיריית ניו יורק, שבה נמצא ריכוז היהודים השני בגודלו בעולם (אנחנו במקום הראשון) הוא מוסלמי אנטישמי תומך BDS שהודיע שיוציא צו מעצר לנתניהו אם יגיע לעיר. לוחמים בעזה הצטוו לא להעלות תמונות של עצמם מאזורי לחימה, פן ייעצרו באירופה. גם אחרי טבח חמאס, גם בעוד חטופים נמקים בעזה - אצבע מאשימה מופנית כלפי ישראל, והאצבע הזו היא לפעמים אליטיסטית, אקדמית, משפטית. החבר'ה הטובים מחו"ל סבורים שאנחנו הרעים בסיפור.
דרוקר מפיץ את דיבת הארץ בעולם.
— נתנאל גלסנר 🇮🇱🇮🇱 (@netanelgla) July 15, 2025
תבדקו אותי, מי ששונא את ישראל שונא את נתניהו…
pic.twitter.com/WKkBPnzj53
אפשר להבין ישראלים שחוששים שהביקורת כלפי ישראל תיגע גם בהם. בעיקר כאלה שאולי מלכתחילה מאמינים שהאנטישמיות היא תוצאה של התנהגות היהודים כפי שהם באים לידי ביטוי במעשי המדינה היהודית, ועדיין לא הבינו שהאנטישמיות היא מדינה בפני עצמה, והיא לא יכולה להשלים עם קיומו של עם יהודי שמסוגל להגן על עצמו. אנשים כאלה ינסו מדי פעם לבדל את עצמם מהפאדיחה שנקראת ישראל, בעיקר כאשר זו מתעקשת לממש את זכותה הדמוקרטית ולבחור בקלפי אנשים כמו נתניהו, או לנצח במלחמה.
לפני שזיכרון זוועות 7 באוקטובר החל להתעמעם ולהתקרר, הבינו גם הישראלים היותר־טובים את חומרת המצב, ונטו שלא להתרשם ממצוקת העזתים ומהזעזוע של הגויים באוניברסיטת קולומביה, כל עוד נשים וילדים היו בשבי חמאס ועל ראשי כלל ישראל - ללא הבדל ברמת המוסר - ניתכו טילים מעזה, מלבנון, מאיראן ומתימן. אך העולם חזר לסורו בתוך זמן קצר, וכבר בינואר 2024 התכנס בית הדין הבינלאומי בהאג כדי לבחון אם ישראל מבצעת ג'נוסייד בעזתים המסכנים. להרכב צורף כשופט אד־הוק אחד הישראלים המוסריים ביותר: נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, שהציג מודל סדור של יהודי טוב.
ברק לא התמקד רק בנושא הפסבדו־משפטי, אלא העניק נופך אישי לחוות הדעת שלו. הוא הגדיר את עצמו קודם כל כניצול שואה: "חשבתי הרבה איך הניסיון הזה השפיע עלי כשופט. לדעתי, ההשפעה היתה כפולה. ראשית, אני מודע עמוקות לחשיבות קיומה של מדינת ישראל. אם ישראל היתה קיימת ב־1939, גורלו של העם היהודי עשוי היה להיות שונה. שנית, אני מאמין אדוק בכבוד האדם. הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם ביקשו לראות בנו עפר ואפר. הם התכוונו לשלול מאיתנו את כבודנו האנושי". הנאצים, כמו חמאס וכמו איראן, התעסקו פחות בכבוד ויותר ברצון להשמיד כל יהודי באשר הוא, אך לברק פרספקטיבה אחרת, אוניברסלית במהותה, שעל פיה מדינת ישראל גם היא סוג של אד־הוק, לאחר שגרמניה התרשלה בעניין זכויות הפרט. "הבריאה מחדש בעקבות השואה היא לידה מחדש של האדם", כתב ברק, "של מרכזיות האנושות ושל זכויות אדם לכל אדם". וישראל, על פי ברק, היא עוד ענף הגשמה של "זכויות האדם", והראיה: "ההגנה על זכויות האדם נטועה עמוק גם במערכת המשפט הישראלית".
השתייכותו של ברק לעם ישראל לא היתה בעיניו עניין מרכזי, כפי שטרח להדגיש: "היה לי לכבוד להצטרף לבית משפט זה כשופט אד־הוק", החמיא למוסד המרושע והצבוע שאליו הוזמן, והוסיף: "מוניתי על ידי ישראל; אני לא סוכן של ישראל. המצפן שלי הוא החיפוש אחר מוסר, אמת וצדק. כדי להגן על הערכים הללו בנותיה ובניה של ישראל שילמו ללא אנוכיות בחייהם ובחלומותיהם, במלחמה שישראל לא בחרה בה". בכך התעלם ממטרת מלחמה נוספת של ישראל: לחיות, לנצח, להשמיד את מאורת הרשע של חמאס.
"היה לי לכבוד להצטרף לבימ"ש זה כשופט אד־הוק", החמיא אהרן ברק לבית הדין הבינ"ל המרושע והצבוע שאליו הוזמן, והוסיף: "מוניתי על ידי ישראל; אני לא סוכן של ישראל. המצפן שלי הוא החיפוש אחר מוסר, אמת וצדק"
לא רק ברק נרדף על ידי זיכרון השואה. גם ערד ניר, פרשן חדשות 12, הפנים את הלקח המרכזי שלה: שחס וחלילה לא נהפוך לנאצים. בשבוע שעבר התעקש לכנות את העיר ההומניטרית "מחנה ריכוז". הצטרפו אליו עיתון "הארץ" (כמובן), פעיל המחאה עמר דנק "ככה נראים תהליכים - ישראל מקימה מחנה ריכוז", ובכך הרימו את הרף מעל "ישראל מבצעת פשעי מלחמה" הוותיק. ישראל רעה, לא שומרי המוסר. אלה מזדעזעים לגלות כי כל הזוועה הזאת נעשית על ידי ממשלה שלא בחרו בה, ועלולה להשפיע גם על יחס העולם כלפי היהודי הטוב, זה שרק רוצה שלום, ומדינה פלשתינית, ודמוקרטיה מהותית.
נראה כי קיימת פה שכבה איכותית של ישראלים שרואה בלוחמינו נאצים בפוטנציה, ובישראל - נו, כבר האשימו אותנו שאנחנו מדינת אפרטהייד, אז מה הבעיה לקפוץ לפשעי מלחמה ומחנות ריכוז, ומה הבעיה לומר את כל זה באנגלית, לתקשורת הזרה, לאמור: אנחנו לא תומכי אפרטהייד, אנחנו לא סמוטריץ', אנחנו לא התהליכים של יאיר גולן, אנחנו מתנגדי משטר, רזיסטאנס, אנחנו מרחמים על העזתים כי אנחנו בעד זכויות אדם לכל אדם, לרבות מי שעינה, אנס, טבח ושרף מאות מאחינו ואחיותינו ביום אחד, וגם תיעד את הזוועות בצהלות שמחה. רק חלילה - אל תספרו אותנו בין היהודים שכן מתעקשים להכריע ולגרש את מפלצות האדם שמעבר לגבולנו.
בעמדה הפסבדו־מוסרית הזו טמונה גם טרגדיה: לאנטישמים לא אכפת. האגודה הסוציולוגית הישראלית נבעטה מהאגודה הבינלאומית בתחילת החודש, ולא עזרו המחאות של החברים שהצהירו על התנגדותם לממשלה: "חברים וחברות מעבר לים", כתב אחד מהם, "אתם רוצים להילחם בממשלת ישראל, בואו תצטרפו אלינו, אנחנו נאבקים בה כבר שנים". כל כך הרבה מוסר, כל כך הרבה אנגלית, ובסופו של דבר לא מחבלי הנוחבה ולא האנטישמים מבחינים בין היהודים הטובים ליהודים הרעים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו