"פה לא היתה שואה", מזדעקת זוהר לבנה־מזרחי, מזכירת קיבוץ רעים. 633 ימים לאחר שהשטן פשט גם כאן בבוקר 7 באוקטובר, כבר אין שום סממן חיצוני שיספר על האסון. המדשאות ירוקות. החנַיות במפעלי הקיבוץ מלאות. שכונה חדשה נבנית. "חדר האוכל היה מפוצץ בארוחת הצהריים", מספר נועם מרק, מעמודי התווך של רעים ורכז מנהלת תקומה שלו. לכאורה חיים נורמליים.
אלא שמתחת למעטה ה"הכל נראה רגיל", כל פרט מסביב בוער מסיפור רב עוצמה של התחזקות, התגברות ושיקום. כמו צמח חסר הכרה שחזר לחיים, או כמו פצוע קשה שלומד מחדש לדבר וללכת, כך ערי הדרום והיישובים שמסביב מחדשים את מהלך החיים. וזה לא מובן מאליו.
כי המדשאות ברעים מוריקות רק משום ששוקמו. הבתים שנבנים באים במקום אלה שהושמדו או ניזוקו. המפעלים לא כל כך מהר התמלאו, וחדר האוכל "שהיה מפוצץ בארוחת הצהריים" נשרף ביום הטבח. כיום, אחרי שיקום, הוא כשיר להאכיל ולארח.
ממש ממולו, ביום שלישי אחר הצהריים, כשהצלם לירון מולדובן ואנוכי באים לסייר בקיבוץ, כתובות אש עומדות הכן להדלקה. הנוער הכין אותן באותו בוקר. הנה עוד סימן ועדוּת שהחיים חזרו לפעום פה.
ברעים יש קהילה חזקה במיוחד, מה שהקל את תהליך השיקום. ועדיין, קיבוץ, כמו משפחה, הוא קוסמוס משל עצמו, לטוב ולמוטב. הגיבוש שבין האנשים הוא משענת עבורם וגם עבור אנשי המנהלת, שמחויבים לעזור. מנגד, אם הדקויות שעין חיצונית לא מבינה נשארות לא פתורות, אזי החיכוכים בלתי נמנעים.
"היום אנחנו מחייכים, אבל היו גם ישיבות קשות. רעים הוא יישוב שרץ קדימה, ואנחנו במנהלת היינו צריכים להשיג אותם", אומרת אורית גנור, אחראית השיקום מטעם תקומה. 1.4 מיליארד שקלים נתונים לחתימתה הישירה, "חשבונית־חשבונית", כלשונה. זה מה שמקצה הממשלה לשיקום הערים והיישובים בדרום. לכל עיר, יישוב וקהילה הצרכים הייחודיים שלהם.
"התפיסה היתה שהמנהלת הולכת עם הקהילות", אומר ניר מסיקה, ראש מערך הבינוי במנהלת. העניין הוא ש"לא היו פק"לים, ואיש מעולם לא נערך למצב כזה ולא ידע מה עושים. אנחנו התגלחנו לא מעט על רעים", הוא מודה.
"זו לא שואה"
היום הוא יום היסטורי ברעים. שנה ותשעה חודשים אחרי ש־80 מחבלים התנפלו על הקיבוץ, מדינת ישראל קובעת שהוא ראוי למגורים, הן ביטחונית והן בטיחותית. סגירת המעגל מרגשת את כל הנוכחים. עד כדי כך שראש מנהלת תקומה, אביעד פרידמן, בירך מוקדם יותר באותו יום את הברכה השמורה להקמת יישובים חדשים בארץ ישראל: "ברוך מציב גבול אלמנה". כי רעים, המרוחק כ־5 ק"מ מגבול הרצועה, נולד מחדש. כך גם שבעת היישובים האחרים שהשבוע הממשלה החליטה כי אין עוד מניעה, ביטחונית או תשתיתית, לגור בהם.
ברעים היקפי פגיעתם הרעה של מחבלי הנוחבה היו יחסית פחות גדולים. "רק" 13 איש נהרגו: ארבעה חברי הקיבוץ, שני שומרים, אורחת, ארבעה קצינים מיחידות מובחרות ושני שוטרים. ארבעה נחטפו, ובינתיים הוחזרו, ושמונה בתים נשרפו והפכו לא ראויים למגורים. תושייה גדולה מאוד של מפקד כיתת הכוננות המקומית, וכן נהירה של הרבה כוחות ביטחון בשל הקרבה לבסיס רעים, הביאו לסיום מוקדם יחסית של הקרב.
ועדיין, אתגר החזרה הוא עצום. אנחנו יושבים באותו חדר אוכל אשר בכניסה שלו עדיין ממוקמת פלוגת לוחמים, לכל צרה שלא תבוא. איתנו ראשי מנהלת תקומה, שמלווים מטעם המדינה את שיקום היישובים.
"זו לא שואה", מתעקשת זוהר. למה? כי "אחרי השואה באירופה העם היהודי לא קם באושוויץ או בברגן בלזן - הוא קם בישראל. ואילו אנחנו צריכים לקום פה. השכנים שלי, עדי ונועם, יעברו יום־יום במקום שבו בנם עמית נרצח. זה אותו עמית שהכין לנו כתובת אש שלא הודלקה אז, אבל כן תודלק השנה. וזו משפחה שבחרה לחזור כבר באוגוסט שעבר, כי הם אמרו שרק פה יוכלו להחלים ולשקם את האחים של עמית.
"אתה מסתובב פה באזור, אין מקום שאין בו אנדרטה או שמשהו לא קרה בו. המצבות של האנשים שנפלו פה - בין שהם תושבי הקיבוץ ובין שלא - הן השריטות אצלנו בלב. הן יום־יום אצלנו, והן הולכות איתנו לכל מקום".
אם כך, למה לא להתייאש?
"כי להיות ישראלי פירושו שאתה קצת לא נורמלי. אני נכדה של מקימי קיבוץ מנרה. פסיכים. אין שום הסבר אחר לקבוצה של צעירים שעולים על פיסטין, חוצבים בתוך ההר כדי לבנות בתים מול לבנון. אין פה היגיון אלא עניין של אמונה ותקווה, וציונות אמיתית. ציונות אמיתית זה נועם (היושב לצידה של זוהר), שב־7 באוקטובר בלילה, בדרך לא דרך, הצליח לחזור לארץ ובא לרעים כדי לחבור לכיתת הכוננות. או האיש שלי, ששבוע אחרי כבר חזר לכאן כדי לעבד את האדמה. הוא בעיקר הוציא ממנה צינורות של טילים, אבל הוא מעבד את האדמות עד היום, ועד התלם האחרון. זה הבית. השורשים שלנו כאן באדמה. אני לא נושמת אותו דבר במקום אחר. אי־היכולת לחזור הביתה היתה פוצעת. זה המקום שבו ניצלתי ושבו האנשים שהצילו אותי ב־7 באוקטובר, ולכן הם עכשיו עוד יותר קהילה ומשפחה בשבילי".
"האסון לא יגדיר אותנו"
מיכל עוזיהו, ראש מועצת אשכול, נמצאת גם היא ליד השולחן. "גרנו ארבע שנים בארה"ב במסגרת שליחות. כשרצינו לחזור אחרי מבצע צוק איתן ב־2014, אמרו לי שם 'מה יש לך לחזור? נסדר לך גרין קארד'. אמרתי, מה פתאום, אני חיה בקרב האנשים הכי מדהימים שאפשר לדמיין. אך מעבר לאנשים יש חיבור למקום. בדנ"א אנחנו יורשים מאבות אבותינו לא רק גובה וצבע עיניים. יש משהו בדורי דורות שייחלו להגיע למקום הזה, ואנחנו לא מסוגלים לוותר עליו. ב־11.9 בארה"ב התאומים נפלו וכולם ברחו. באוקראינה התחילה מלחמה, ואתה רואה תורים בגבול עם פולין. ובמלחמה פה עם איראן? כולם רוצים לחזור הביתה. טיסות החילוץ הן פנימה, לא החוצה".
אלא שאת התעצומות הפנימיות, שכבר החזירו 90 אחוז מתושבי רעים לבתיהם, צריך לנהל במקביל לפצעים, לכאבים, לטראומות ולפיצוצים, המזעזעים את חלונות חדר האוכל בזמן שאנו מדברים.
"זה כל הזמן גם וגם", מוסיפה עוזיהו, "זה יום מיוחד שייחלנו לו, אבל יש עדיין 50 חטופים. לנו בחבל אשכול יש אובדן אדיר. מקרב קהילה שמונה 17 אלף נפשות, ואשר רבים מאוד בה מכירים זה את זה, נרצחו 244 אנשים ו־119 נחטפו. תוסיף לזה את 378 נרצחי הנובה, שהיה כאן. החיים שהיו פה עד 6 באוקטובר לא יחזרו. שום דבר לא יחזיר את מי שהלך, אבל אנחנו בוחרים בחיים ובתקווה ומסרבים להיות קורבנות. האסון לא יגדיר אותנו. בה בעת, יש משפחות שלא מסוגלות לחזור. הן ימשיכו להיות חלק מאיתנו ואנחנו נמשיך לחבק אותן בלי שום סוג של שיפוטיות, כי נדרש מאיתנו להחזיק את הכל".
החזרה, אכן, נעשית עקב בצד אגודל, קהילה אחר קהילה ומשפחה אחר משפחה, בהתאם לקצב הפנימי שלהם. יש שלא חזרו כלל, יש זוגות שעדיין חיים בפיצול, הגבר ביישוב והאישה עם הילדים באתר החלופי. ויש משפחות שחזרו באופן מלא. הכל בהתאם לרגישויות ולאפשרויות, מתוך ניסיון להתחשב עד כמה שניתן בכל אחד. "כולם שאלו אותי מה התאריך, אבל אני שאלתי מה התהליך", מתמצת נועם מרק את גישתו.
והנה פרדוקס: בלי שהתכוונה לכך, איראן דחפה את תושבי העוטף לשוב הביתה. מאחר שהטילים ממילא נפלו בכל הארץ, ובכלל זה בסמוך לריכוזי המפונים בתל אביב ובבאר שבע, רבים מהם הגיעו למסקנה שבעוטף כבר הכי בטוח. לכן בשלושת השבועות האחרונים חל זינוק במספר השבים.
יתרה מכך - דור ההמשך, הנוער והילדים, הוא מנוע החזרה הביתה, בכללם יתומים שדחפו את בני משפחתם שניצלו לשוב. "הם אלה שאמרו 'רק בבית, רק עם החברים'. הם שרצו להסתכל אחד בעיניים של השני בלי להסביר כלום ובלי שמישהו יאמר להם 'אוי, הם מרעים'. ומה שהילדה שלי רוצה - לשם אני הולכת", משתפת זוהר.
במרחק עשר דקות משם שני בניו השובבים של ירון גרינברג היו אחת הסיבות לבחירה שלו לחזור לקיבוץ נירים. בשעה שהבלונדינים משתוללים בגן השעשועים החדש ואז משגרים על עצמם ועלינו חץ מקשת, ירון אומר: "לי אין חשש מהפיצוצים. החיים של הילדים שלי יותר טובים פה מאשר בכל מקום אחר. זה ברמה המשפחתית שלנו. אבל יש גם אחרים. בכל מקום החזרה היא דבר שנשען חזק על קהילה, ונירים הוא קהילה שנוסעת בכיוון ברור הביתה". בן ה־6 אישר את דברי אביו: "פה הכי טוב", אמר ורץ הלאה.
תשעה בני אדם נרצחו וחמישה נחטפו מנירים ביום הטבח. אחד ההרוגים על גדר הקיבוץ היה מפקד החטיבה הדרומית, אל"ם אסף חממי. כיתת הכוננות המקומית ניהלה קרב הרואי של מעטים מול רבים, ובין היתר הצליחה להציל תינוק שנותר חי בבית שעלה בלהבות. 30 בתים בקיבוץ נשרפו כליל, אחרים נבזזו או ניזוקו. אלא שלכל זה אין כיום זכר. הקיבוץ שוקם ומתוחזק ברמה גבוהה על ידי התושבים.
גם פה תהליך החזרה נעשה ברגישות. "היה לי חשוב שאנשים יחזרו מרצון ולא מכורח", אומר מזכיר הקיבוץ נח חיות. הוא עצמו תושב קבוצת יבנה, אבל ברור שהמשימה שלו כאן היא הרבה מעבר לעבודה. "יש חזרה מדורגת. אני זוכר את היום הראשון שהילדים חזרו. זה קרה כאשר עשינו להם כאן קייטנות, בחנוכה ובפסח. זה מקל כאשר רואים שהקיבוץ לא ריק. ועדיין, יש משפחות שקשה להן. יש רעש בלילות. כולם מבינים שזה על ידי צה"ל, ובכל זאת זה מכביד. כך שיש סיוע כלכלי חלקי למי שעוד לא מוכן, אבל הרוב המכריע מעדיף לחזור".
בידינו הדבר
תחת השמש הקופחת אנחנו צועדים לשכונה חדשה שנבנית בנירים. היא באה להחליף בתים שנהרסו בטבח, אך גם כבר לשדרג את הקיבוץ. יש מי שעינם צרה בכך. לזאב אלקין, השר הממונה על מנהלת תקומה, יש תשובות נחרצות מאוד מדוע המדינה צריכה להשקיע באזור, מעל ומעבר למצבו לפני הטבח.
"קודם כל במישור הלאומי, יש בצד השני מי שצופה בנו. הם רצחו, שרפו ואנסו לא רק בגלל השנאה שלהם אלינו, אלא גם במטרה להבריח אותנו מכאן. לכן התשובה שלנו צריכה להיות לתקוע שוב יתד באזור הזה, ואפילו חזק יותר מאשר לפני כן, כדי שהצד השני יראה זאת בעיניים כלות. יש לזה ערך לאומי עצום, וכל שקל מתגמד לעומתו. שנית, מדינת ישראל לא עמדה במחויבות היסודית ביותר שלה כלפי האנשים האלה. הם עברו מה שאף אחד לא עבר, לכן מגיע להם שהמדינה תשקיע בהם מעל ומעבר. אנחנו כמדינה בחוב מולם".
בדרכי חזרה צפונה אני נזכר בכל הפעמים שצלחתי את כביש 232. אי־אז לפני 20 שנה, כאשר מדינת ישראל באיוולתה חשבה שאם תיסוג מעזה היא תחסוך מעצמה את זוועות עזה. גם אז התפרקו הקהילות - אמנם בלא טבח, אך צריך היה לשקם אותן מחדש במאמץ עצום ובדמים מרובים.
או במבצע צוק איתן, ב־2014, כאשר המערכת השלתה את עצמה באשליית ניצחון, אף שבמקרה הטוב סיימנו בתיקו. או בביקור הראשון בבארי הטבוחה, כאשר ריח המוות עוד הציף את שבילי הקיבוץ.
מכל הנסיעות והסיורים, בפעם הזו נראה שהחיים חזרו למסלולם. בשדרות יש יותר תושבים מאשר ערב שמחת תורה. הכבישים בכל האזור שופצו, והם עמוסים ואף פקוקים. אתר הזיכרון לנובה הוסדר והונגש, ומספר כלי הרכב הצבאיים קטן בהרבה משהיה.
האם הפעם נפיק את הלקחים, ולא נחזור על שגיאות העבר? האם נפנים שהמריבות בתוכנו הן סם החיים של האויב? האם נזכור שאל לנו לוותר על גרגיר אחד מהארץ לאויבינו? האם נצרוב בראשנו שאיש אחד אנחנו?
***
יתהפך עלינו? ממש לא!
כמעט עשור דונלד טראמפ פעיל בפוליטיקה האמריקנית. למרות כל מה שעשה ואמר, עדיין יש "מומחים" שמנבאים שזהו - הפעם הוא "יתהפך עלינו".
לא משנה שרק בכהונה הזו הוא כבר ממלא מחדש את מאגרי הפצצות של ישראל, אחרי שעשה זאת מייד עם שובו לבית הלבן בינואר. זה קורה דקה אחרי שהוא עצמו הפציץ באיראן, גיבה בתיאום מושלם עם ישראל את ההתקפה שלה על ממלכת האייתוללות, מנהל מלחמת חורמה נגד האנטישמיות בקמפוסים, הגה את תוכנית הפינוי ההמוני מעזה, מגן על ישראל באו"ם, מגויס באופן אישי לשחרור החטופים, מעניק לישראל חופש פעולה צבאי מלא בכל שבע החזיתות, ועוד ועוד.
למרות הרשימה הארוכה הזו - ועוד לא דיברנו על שינוי פני ההיסטוריה שהוביל בכהונה הראשונה עם העברת השגרירות לירושלים, ההכרה בגולן ופריצת הדרך של הסכמי אברהם - גם בימין וגם בשמאל יש מי שמתריעים שהפעם זה יהיה שונה.
ובכן, לא.
רשמו כבר עתה: הביקור השלישי בחצי שנה של נתניהו בבית הלבן - שום מנהיג בעולם לא מתקרב לקבל יחס כזה - יהיה מוצלח. למה? פשוט משום שטראמפ בצד שלנו. נכון שבאופן טבעי לא תמיד מסכימים על הכל, אבל מי שחושב שנתניהו יקבל יחס כמו זלנסקי בפגישת ההשפלה לא מבין מה הוא סח.
האם הפגישה תסתיים בעסקת חטופים, כזו שבאופן מסוים אפילו תביא אולי לסיום המלחמה? יכול להיות. אבל זה לא יקרה משום שטראמפ "יכפה" זאת על נתניהו, אלא רק מפני שראש הממשלה עצמו רוצה בכך. סדר העדיפויות של נתניהו הוא קודם כל החטופים, ואחר כך הכרעת חמאס.
מי שמשחזר לאחור את מהלכיו בשנתיים וחצי של מלחמה, רואה בבירור שאלה היו הבחירות שלו. כך קרה עם תחילת מבצע "מרכבות גדעון", אז הוא ושר הביטחון ישראל כ"ץ איימו על חמאס פעם אחר פעם, אך לא מימשו את האיום. כך היה גם כאשר טראמפ הציע לו "לפתוח את שערי הגיהינום" על עזה, ובכל זאת נתניהו דבק בעסקת החטופים.
למה? לא בגלל לחצים פנימיים של מטה החטופים, האופוזיציה והתקשורת, וגם לא כתוצאה מתכתיבים של דונלד טראמפ, אלא משום שזה מה שרוצה נתניהו. הוא הדין לגבי עתיד המלחמה בעזה, שיידון בין טראמפ לנתניהו בפגישתם ביום שני.
כל אדם סביר היה מעדיף פתרון בדרכי שלום לבעיית עזה. אם חמאס מוכן לעזוב את השלטון ברצועה, להגלות את בכיריו, וכמובן לשחרר את החטופים, אין סיבה להמשיך במלחמה. מובן שעוד יהיה צריך במשך שנים ארוכות לקיים ברצועה תהליכים של דה־רדיקליזציה, אולם אף אחד לא מחפש מלחמה בכוח.
סוגיה מרכזית נוספת שהשניים ידונו בה היא שימור ההישגים של ישראל וארה"ב באיראן. שתי המדינות יצטרכו להחליט על משטר אכיפה שימנע מהרפובליקה האסלאמית לחדש את תוכנית הגרעין שלה. מעבר לכל זה הם גם צפויים לחגוג את הפגיעה הקשה במדינה שאיימה על שלום העולם, ואשר שניהם יחד הורידו על הברכיים. במקרה זה המחמאות העצמיות יהיו מוצדקות לגמרי.