אסור להתרגל לחרפה המילולית

1

אנחנו משתדלים. כל אחד בפינתו משתדל לטובת העם והארץ ולחיזוק מורשתנו התרבותית. גם אם חלוקים על הדרך, אנחנו שותפים לגורל. אם נבחן את מסכת הנושאים שעל סדר יומנו כאומה, נמצא שקיימת הסכמה רחבה על נושאים רבים.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

המחלוקות, מטבע הדברים, מתסיסות ומעוררות ויכוחים עזים, עד שיש כאלה החוששים ללכידותנו ולאופי המשטר הדמוקרטי. אל דאגה. זהו רכיב קבוע בזהותנו הלאומית. מייסד האומה שלנו מתווכח עם אלוהים על גורלה של סדום. הוא לא מבקש רחמים, אלא מוכיח: "חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" מאז אנו מתמודדים ומתווכחים עם אלוהים ועם אנשים. זה המקור לשמנו העתיק, ישראל: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים - וַתּוּכָל!". איננו מקבלים סמכות אנושית, גדולה ככל שתהיה, כאמת שאין להרהר אחריה ולבטח לא כהוראה מחייבת, ללא שכנוע פנימי וקבלה.

2

דומה שזאת אחת הסיבות לריבוי התלונות של אבותינו נגד משה בהיותם במדבר. השבת קוראים על מקרה נוסף: "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ, וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר...". אלפי שנים קראנו על התלונות הללו בראשית היותנו לעם. יש להן ערך מכונן. הן מלמדות על קוצר רוחו של העם לנוכח קשיי הדרך, ועל כפיות הטובה של המון העבדים שיצא לחירות וכעת אינו יודע מה לעשות עם החופש שניתן לו. במצב כזה הוא מפנה את תסכולו כלפי מיטיביו וגואליו, כמו נער מתבגר הבוחן את עצמאותו באמצעות התרסה נגד הוריו.

לסיפורים הללו נודע ערך נרחב יותר: איננו מקבלים שום סמכות ללא שכנוע פנימי. בניגוד לעמים אחרים שקיבלו את האימפריות ששלטו בהם, אנחנו מרדנו שוב ושוב. ידענו שהחירות המדינית מאפשרת לחשוב ולהתבטא בחופשיות ולהחזיק באמונתנו ללא פחד.

לא לחינם איננו יודעים היכן קבור משה. טבען של דמויות היסטוריות, שעם לכתן הן מתנשאות מעל להווה המקומט, עד לסכנת הערצה של פולחן אלילי. כך נהגו הרומאים, כשהעלו קיסרים לדרגת אלים אחרי מותם. הם סגדו והתפללו להם. לעומתם, אנחנו לחמנו בפולחן האלילי ובהגשמת האל, ולכן לא נמנענו מעולם מלהתווכח ולהתריס ולקרוא תיגר על מנהיגינו, מלכינו ונביאינו.

3

מעולם לא חששנו מוויכוח, לוהט ככל שיהיה. פתחו דף תלמוד וראו כיצד התנהל בית המדרש: קידוש חופש המחשבה לכולם והזמנה לסתור כל תזה, אפילו בחריפות. העיקרון הדמוקרטי של הכרעה ברוב דעות מול מיעוט נוסח כבר במקרא: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". זה סוד הצטיינותנו ארוך השנים במדע ובפילוסופיה, במשפט וברוח.

אי־ההסכמה עשויה להיות תהומית ונוגעת עד לשורשי הקיום, אבל אינה הזמנה להפקרות ולתקיפת הצד החולק לגופו של אדם (אד הומינם), אלא לגופו של דבר (אד פקטום). אם חפצי חיים אנחנו, ורוצים להמשיך לקיים את הרוח הגדולה שפרנסה אותנו, חובה לשמור על אקלים דעות המאפשר ויכוח ולא משתיק אותו.

4

זאת הסיבה שרוב הזמן אני בוחר להבליג על קלקולים ודברי נבלה ברשתות החברתיות ובשיח התקשורתי. אבל השנים האחרונות הביאו עד לקצה את גבולות השיח הציבורי. אני עומד לעיתים מול שבר, שעה שדמויות ציבוריות מנאצות ומגדפות ומנבלות את פיהן במילים הקשות ביותר. ראש וראשון למותקפים במילים הנוראות ביותר הוא רה"מ בנימין נתניהו, ואחריו רעייתו שרה. אפשר לראות עלייה במדרג הנאצות, עד לשימוש בביטויים שנהגו בפי גדולי האנטישמים במשך ההיסטוריה.

מכיוון שלא מחינו כשכינו את נתניהו בתואר "צורר", שהיה שמור לאויבינו הנוראים ביותר, או "מלאך החבלה הנורא ביותר בתולדות ישראל" וכינויים נוראים אחרים, הפקרנו את השיח הציבורי לאמירות שאחריהן אי אפשר להתנהג כרגיל, אלא חובה למחות נגדן. במסורת היהודית קיימת "חובת המחאה". התלמוד קובע: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו (נגד מעשיהם הרעים) ולא מיחה - נתפס (בעוון) על אנשי ביתו (כלומר, הוא אחראי להם), באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם - נתפס על כל העולם כולו".

כך פעל הרב קוק כשהראו לו מאמר שביזה את רבני ישראל. הוא הזדעזע ופרסם ברחבי העיר מודעות, שעליהן נכתב: "איתמר בן אב"י - בלום פיך!". תלמידיו תהו על הסגנון, שהרי שיטתו היתה "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה". הרב השיב בלשון התלמוד: במקום שיש חילול השם וביזוי תלמידי חכמים, אין חולקים כבוד, אלא יש למחות בחריפות. ראש הממשלה אינו אדם פרטי, וביזיונו הוא ביזיון האומה והחלשתה. חכמינו קבעו שכולם יכולים למחול על כבודם, חוץ ממלך (כלומר, מי שעומד בראש האומה), שגם אם מחל על כבודו - אין כבודו מחול, שכן אינו עניין פרטי השייך לו.

5

נזעקתי לכך, מכיוון שמה ששמעתי השבוע הוא מעל ומעבר ליכולת ההכלה והסובלנות האפשרית. וכה אמרה מיקה אלמוג, צאצאית למשפחה ידועה בהנהגת המדינה, מעל במה בעיר מרכזית בישראל: "הבנות והבנים האלה לא נפלו, אפילו לא נהרגו. הם נשחטו. הוקרבו קורבן למולך, כדי שאמא של אבנר תוכל לתפור שמלה לחתונה, כדי שתוכל לפזר גופות של ילדים כמו עלי כותרת בדרך לחופה. הם הוקרבו כדי שאבא של יאיר יוכל למזוג את דמם כמו שמפניה אדומה ולשתות אותו בתאווה לחיי שלטונו הרקוב, המעוות הרצחני".

לאילו תהומות של ניוון מוסרי הידרדרנו? מי האזין לחרפה המילולית הזאת והריע לה, במקום לזעוק: "בלמי את פיך"? אני מכיר את הדימויים האלה מהמילון האנטישמי הוותיק. אבל כיצד מלאה ליבה לדבר כך על אמא, המבקשת להוליך לראשונה את בנה אל חופתו? יהודים אנחנו, בנים ובנות לעם ששרד את מוראות ההיסטוריה, לחמנו שכם אל שכם וסבלנו ביחד. את מי היא שכנעה בטיעונים הללו?

6

אסור להתרגל לזה. נמאס! לא הנואמת היא הנושא, אלא האווירה שאפשרה את דבריה. ילדינו נושמים את התרעלה הזאת וחשופים לה. אם נמשיך מבלי להתייחס בחומרה לחציית כל הגבולות (מכל הצדדים), נחטא לדור הצעיר ונישא באחריות לדרדור השיח לתהומות בל ישוערו. מדובר בחבורה קטנה שפעם הובילה את המדינה, וכיום בחרה ב"ברירת שמשון". לאמור, אם הם לא מובילים כמקודם, ואם המדינה לא מצייתת לסל הערכים המדומיין שהועידו בעבורה - כי אז תמות נפשם עם פלשתי(ני)ם, או בשפה פשוטה יותר: שתישרף המדינה.

מדובר בבועה חברתית, המתודלקת בכלי התקשורת ובסלונים של יום שישי. שם, במקום לקדש את השבת, מקדשים מלחמה על בני עמם שהעזו לבחור במי שחולק עליהם. רק באווירה מקולקלת כזאת יכולה הפרקליטות לדרוש את הבאת רה"מ נתניהו לבית המשפט כדי להתמודד עם האשמות מגוחכות, בזמן שהוא עומד בראש מערכה גורלית המשנה סדרי עולם ונוגעת לקיומנו ההיסטורי. אסור להתרגל; חובה למחות. בנפשנו היא.