למה "משיחיות" ו"אופטימיות" הפכו למילות גנאי בישראל?

בוודאי שמתם לב גם אתם שהמילה "משיחי" הפכה מילת גנאי, כמעט קללה, בקרב בני עדות הרל"בים השונות. גם בקרב "המרכז השפוי", הבורגנות עם הטסלה, כבר מעקמים את האף בהישמע המילה "משיחי". כאילו זאת מחלת מין מידבקת, או חמור מכך - סרטן המתפשט בשקט ברקמות החברה. משיחי פה, משיחי שם, משיחים קופצים מכל חור ועושים "בווו".

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

האלוף זיני משיחי, כך צווחת שקמה ברסלר בטוויטר. אסור למנות אותו לראש שב"כ. וה"פארשנים" בעלי החזות הלא־משיחית בעליל מזהירים מסמוטריץ' המשיחי. ומה אתם? מאמינים שבסוף יהיה טוב? עושים ילדים? קונים דירות? אז הנה סקופ בשבילכם, אבחנה כמעט מדעית: אתם כולכם נגועים, אנושיים מדי, אתם משיחיים. זו מחלה מידבקת, האופטימיות. כוח שמעניק לאדם תכלית בעולם שנדמה גחמני וכאוטי.

כבר יותר מ־2,000 שנה העולם היהודי קשור בטבור אל הציוויליזציה המערבית. הוא לא בדיוק חלק, אבל בוודאי לא נפרד. חכמים וטובים ממני הגדירו את המערב כעומד על שני עמודים היסטוריים. העמוד של אתונה מבשר את הסגידה לרציונל, למחשבה הטהורה, לאתוס שצופה בטבע ובסדר הנורמלי של הדברים, ושממנו צמח האינדיבידואליזם. העמוד של ירושלים אינו רק המבשר של המונותיאיזם. יש את זה בירושלים, כמובן, אבל היא גם הבשורה של חוק שיש בו צדק. לא רק צדק של המלך המזרח־תיכוני הדיקטטורי, צדק שרירותי, וגם לא צדק האבות היווני, הפגום, אלא צדק מוחלט, תורת אמת, יציבה אתמול, היום ומחר ומסרבת להתכלות. אבל הבשורה הגדולה באמת של היהדות, זו שמעניקה לה את כוח ההתמדה הבלתי נתפס, היא המשיחיות. או בשמה המודרני - אופטימיות.

האמונה שבעתיד יהיה טוב מגיעה מכאן, מהארץ הזו, מהעם הזה. בעוד אפלטון, ההוגה היווני הדגול, ניסה להוליד אוטופיה על מדינה - מדינתו תמיד מוקמה בעבר, ושליש מחיבורו הוקדש לתהליכי נפילתה הדטרמיניסטיים, המתבקשים מטיבו העגום של הקיום כפי שאפלטון תפס אותו. הרעיון הכללי ש"בעבר היה טוב יותר", אותה נוסטלגיה אנושית ההולכת אחורה, הוא כמעט מרכיב טבעי, כורח בלתי נמנע, בתרבויות האינטלקטואליות הגדולות. מקונפוציוס, דרך אפלטון, ועד לרוסו ולגרטה תונברג - ההתרפקות על העבר וגזירת הגורל המרחפת על העתיד כניוון שרירים איטי הן יסוד מובהק בין צאצאי אתונה. לא אצלנו.

היהדות, בניגוד לדתות אחרות, לא מצפה לביאה שנייה של משיח מוגדר. היהדות מצפה לבואו של משיח, של "עתיד טוב", באופן כמעט אמורפי, חסר צורה, ועם זאת בלתי מתפשר. האמורא שמואל, ובעקבותיו הרמב"ם, הגדירו אותו כמלך ישראל מוצלח וכקץ השיעבוד העברי. ירמיהו והקבלה אחריו - כמאורע משנה סדרי עולם, כהתפרצות מטאפיזית. מה יהיה בפועל? אין לדעת, ואין זה משנה. "יהיה טוב". זו לא אמונה, זו דיאגנוזה, מצב קיומי.

הבשורה הזו היא הבשורה שיוצאת מהעם היהודי גם בתרבות הפופולרית. אל מול אתוס הטרגדיה היוונית, שמתחיל בפסגה, ברגע הרואי, ותמיד נגמר בנפילה איומה ובלתי נמנעת אל הכיליון. יהודים ממזרח אירופה המציאו את הוליווד. שם, תחת השמש האמיתית והמלאכותית של קליפורניה, נולד ה"הפי אנד". עד היום, הגיבורים הגדולים של הקולנוע הזה מוצאים בסוף גאולה. מסוימת.

הקשר העמוק בין ישראל לארה"ב, קשר עם מתח וגם עם אהבה רבה, הוא שמגדיר היום את דמות החברה המערבית. גם מתנגדיו מבינים זאת, מתוך המערב ומחוצה לו. הצלחתו היא הצלחת המערב, נפילתו - אובדן

הציוויליזציה המערבית עדיין נשענת על שני העמודים. העמוד האתונאי, הרציונלי, המדעי והטכנולוגי משתנה באופן קבוע. הוא עבר ברומא ובבריטניה, בגרמניה ובצרפת, והיום מקומו ללא ספק בארה"ב. העמוד של ירושלים תמיד שם. לוקח חלק ולא לוקח חלק. גם בשר מבשרה של הציוויליזציה הזו, אך גם האחר התמידי. פרנץ רוזנצווייג דיבר על היהודים כמטאפורה לאנושות.

אגב, מערכת היחסים בין היהודים לבין המוקד התורן ידעה עליות ומורדות. בין מרד החשמונאים לבין מרד בר כוכבא, בין תור הזהב לבין גירוש ספרד, בין העלייה המטאורית של ימי ההשכלה לבין השואה, המערב תלוי במערכת היחסים בין שני קטביו. איני יודע מה יילד יום בין טראמפ לנתניהו, אבל הקשר העמוק בין ישראל לארה"ב, קשר עם מתח אך גם עם אהבה רבה, הוא שמגדיר היום את דמות החברה המערבית. גם מתנגדיו מבינים זאת, מתוך המערב ומחוצה לו. הצלחתו היא הצלחת המערב, נפילתו - אובדן.

את האמת הגדולה של המשיחיות היהודית הבינו אבות הציונות כולם. זה לא אומר שהם הסכימו על הפרטים. יש הרבה מרחק בין החד־נס של ז'בוטינסקי לבין ה"דיברות" של השומר הצעיר. בין הציונות הרוחנית של אחד העם לבין המקלט הבטוח והפרקטי של פינסקר. אך חוט השני המחבר בין כולם הוא התקווה לעתיד טוב יותר עבור היהודים ועבור העולם. התקווה הזו התגשמה.

לא מכבר קראתי את ספרו המרתק של חגי סגל על דוד בן־גוריון. עם הקמת המדינה ולאחריה, בן־גוריון הצהיר שוב ושוב שההמשך הישיר לציונות הוא משיחיות. פעם אחר פעם ראש הממשלה הראשון קבע - אני משיחי. בשנות ה־70, אותה אליטה - או ליתר דיוק, הדור השני של האליטה שהצביעה לבן־גוריון במשך שנים - נתקפה פחד איום מאותה המשיחיות עצמה. התהליך התעצם לאחר מלחמת יום כיפור ומהפך 77'.

לא רק ש"שלום עכשיו" קם במקביל לגוש אמונים - התרבות הישראלית כולה זזה שמאלה. העוגן הסוציאליסטי, שגם הוא משיחי, כמובן, גווע עד שמת, והרעיון היהודי הקולקטיבי פחות קסם לאליטות. תהליך ההנגדה הוביל לא רק לאימוץ תפיסת עולם אינדיבידואלית קפיטליסטית בלה, בלה, בלה, אלא גם לניכור, לפחד ולשנאה כלפי היהדות "המשיחית".

לדעתי, יותר מכל הם פחדו מ"הביחד". בעיתונים החל להופיע הצירוף המלגלג "עמישראל". מעטים מאותה האליטה נשארו באותו המקום. אלו שסירבו לוותר על העתיד היהודי הטוב, כמו נעמי שמר, אולי האייקון הגדול ביותר של "ארץ ישראל הישנה והטובה", הוקעו כמשיחיים, כהזויים.

איני יודע מה צופן העתיד. אבל החזון המשיחי, החזון שיהיה עתיד טוב יותר, הוא החזון היחיד שבאמת יביא לאחדות לאומית. לא מגוחכת, בין פוליטיקאים, אלא הסכמה משותפת על רצון לכינון עתיד טוב יותר. את המכנה המשותף היהודי־ישראלי הזה אני שואב מהתנ"ך ומהמורשת, אך גם משיר של נעמי שמר, שלא סתם גרסת הכיסוי הפופולרית שלו בוצעה על ידי עופר לוי. שיר שהפזמון שלו אולי מבטא את השאיפה למשיח, שאיני יודע מה טיבו, אך אף על פי שיתמהמה - עם כל זה נחכה לו, בצורה הישראלית ביותר: "הכל פתוח, עוד לא מאוחר. מצב הרוח ישתפר מחר. זה ייתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן שרים".

יצא לי אופטימי. אני משיחי.