דווקא עכשיו, אסור לשכוח את החטופים

הבעיה בזיכרון היא העובדה שקשה מאוד לשלוט בו ולתכנן אותו. לתודעה שלנו קשה להחזיק כמה "חלונות" פתוחים במקביל, ולכן לא פעם אנחנו מצטערים ששכחנו דברים שחשוב היה לנו לזכור. או כמו ששמעתי פעם משורדת אושוויץ: "ככל שאני מתאמצת לשכוח, אני רק זוכרת עוד יותר חזק". השִכחה באה בהיסח הדעת, לא מתכננים אותה מראש. היא פשוט מתרחשת כשעסוקים באופן אינטנסיבי בנושאים אחרים, עד ש... אופס - שכחנו. בלי כוונה.

אחד מהמשפטים הכי מעצבנים שאפשר לומר למי ששכח דבר מה הוא "כנראה זה לא היה לך מספיק חשוב". כי זה הרי לא נכון. אלה רק העומס והלחץ, העבודה והילדים. זו תקלה שמתרחשת מאליה, ואנחנו מתחרטים עליה מכל הלב. תשאלו כל גבר ששכח פעם את יום ההולדת של אשתו. ובכל זאת - יש בזה איזה זיק של אמת, כי את יום ההולדת של עצמנו אנחנו בדרך כלל זוכרים היטב.

"צרות אחרונות משכחות את הראשונות" (מסכת ברכות יג, עא) אמרו חז"ל. בצוק העיתים, ובמבול הקשיים המתרגשים עלינו, קשה לזכור את כל הבעיות שיש לנו. קצב ההתרחשויות כאן במזרח התיכון הפרוע נותן לכל ידיעה חדשותית אורך חיים קצר במיוחד - מי זוכר שלפני שבוע התעסקנו בחוק ההשתמטות? מי זוכר שלפני שבועיים התווכחנו על מינוי ראש שב"כ? כבר שבוע כל העיניים נשואות לאיראן, למלחמתנו הצודקת שם, לטייסינו הגיבורים שמכים בה בעוז, ולמחיר הדמים הכבד שאנו משלמים כאן - בחיפה ובבת ים, בפתח תקווה וברמת גן.

בתוך העיסוק המובן והמתבקש באיום הקיומי המתרגש עלינו ממדינה ענקית במרחק 2,000 ק"מ צפון־מזרחה, קל לשכוח את האיום הקיומי הגועש שיש לנו מרצועה קטנטנה במרחק 50 ק"מ דרום־מערבה. יש לנו 22 חטופים חיים שמוחזקים בידי האויבים שלנו, וגם היום, בזמן המערכה הענקית, הצודקת והחשובה מול איראן, עדיין הצלת מדינת ישראל מכליה תלויה בהכרח בכך שנחזיר אותם הביתה.

כשנלחמים באיום האיראני, כשמדברים על סכנה גרעינית, וכשבכל יום נורים על גוש דן עשרות טילים בליסטיים, קל לשכוח את אחינו החטופים. לא שזה לא חשוב, חלילה, אבל המלחמה הזו גובה כל כך הרבה חללים בכל יום, ואת שמותיהם של רובם אנחנו לא זוכרים. חלקם אפילו לא זוכים להתפרסם בתקשורת. אלא שהשבת החטופים היא לא רק סיפור של הצלת חיי אדם (ואני מתבייש להוסיף את המילה "רק" לביטוי הזה). היא גם קשורה ליסודות הלכידות, האחווה והאחריות שלנו. היסודות הללו מעורערים ורופפים מאוד, ומאז פרוץ המלחמה הם התרופפו עוד יותר. בלי אחווה, לכידות ואחריות האיראנים לא צריכים נשק גרעיני - אנחנו כבר נשמיד את עצמנו לבד.

פרשת "שלח" מסתיימת בפסוקים המפורסמים של מצוות ציצית, שבהם התורה מצווה לקשור את פתילי הציצית על כנף הבגד. למצווה המוזרה הזו יש מטרה ברורה: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'" (במדבר טו, לט). התורה מבינה היטב כי גם המאמינים הגדולים ביותר, שמשווים לנגד עיניהם כל היום את דבר האלוהים, עשויים לשכוח לפעמים את הדברים החשובים באמת, ולכן הם זקוקים לאמצעי החיצוני שיזכיר להם זאת באופן קבוע. שִכחה היא תופעה בלתי נמנעת, והציצית היא אמצעי מניעה נגדה.

במצווה כמו ציצית יש גם סכנה גדולה. כמו כל סמל, היא עלולה להפוך לתחליף לעניין עצמו. ולכן מבהירה התורה שלא די בסימן ולא די בתזכורת: "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (שם, מ). התזכורת חייבת להוביל למעשה, לפעולה לשינוי במציאות. אנו קושרים ציצית כדי לזכור, אבל זוכרים כדי לעשות.

כבר יותר מ־600 ימים מלווה את חיינו קשר נוסף מלבד קשר הציצית - הקשר הצהוב של אחינו החטופים. כמו הציצית, הוא נועד לצוות עלינו לזכור. גם כשיש לנו סיבות טובות לשכוח, או לפחות לדחוק את הנושא למקום נמוך יותר בסדר היום שלנו. וכמו הציצית, לא די לקשור אותו בדש הבגד או להכריז שאנו זוכרים. הזכירה חייבת להוביל למעשה, והמעשה הדחוף הוא השבת כולם הביתה.

יחד ננצח במלחמה הזו ניצחון מוחלט, נסיר את האיום האיראני ונכריע את חמאס. אבל "יחד" חייב לכלול את החטופים, ו"מוחלט" חייב לכלול את השבתם הדחופה. כל מחשבה אחרת מסכנת עמוקות את המשך קיומנו כאן. בל נשכח.