הסיפור הזה קשור לשבועות, חג מתן תורה הקרב ובא, אך לסיפור הזה יש לי נגיעה אישית. הוא קשור לסבי, יצחק אלידר זכרו לברכה, איש אציל נפש וישר דרך. כשקייס יצחק יאסו היה על ערש דווי, הוא הורה לבניו לתת את האוּרית העתיקה, שהועברה במשך דורות במשפחה, לסבי. מה הקשר? סבי היה מנהל התוכנית לקייסים במכון מאיר, ומי שהקים וניהל את מרכז מורשת יהדות אתיופיה. קייסים רבים אהבו אותו אהבת נפש.
ראיון עם "תופסי האוריות" // צילום: יפעת ארליך
ב־1995 הלך קייס יאסו לעולמו. אחרי השבעה הגיעו צאצאיו מקריית גת לבית סבי בירושלים, וביקשו ממנו שיקבל את האוּרית בהתאם לצו האב. האוּרית היא ספר עתיק, שבו כתובים על קלף בכתב הגעז (כתב יד שנעשה בו שימוש באתיופיה ובמדינות השכנות; י"א) הספרים בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים, יהושע, שופטים ומגילת רות. סבי סירב בכל תוקף לקבל את כתב היד הנדיר והיקר. הוא הבהיר שהאוּרית צריכה להישאר בידי הקהילה. בני משפחתו של הקייס שבו עם האוּרית לקריית גת. כעבור כמה זמן שוב הגיעו לבית סבי, והפצירו בו שייקח את האוּרית או שלפחות יאמר להם מה לעשות בה. סבי הציע להם למסור אותה לספרייה הלאומית. לקח זמן, אך בסופו של דבר משפחת יאסו עשתה כן.
ב־2017 ערכה הספרייה הלאומית טקס לכבודה של האוּרית שנתרמה, והזמינה את משפחת יאסו ואת הציבור הרחב. "גם אני השתתפתי בטקס המרגש הזה. ישבתי שם נפעמת, ודי מהר הבנתי שאיני מבינה כלל את ההתרחשות, למרות שאני חוקרת מקרא ותיקה", מספרת פרופ' דלית רום שילוני מאוניברסיטת תל אביב. "שאלתי את עצמי: איך ייתכן שכתבי הקודש של קהילה גדולה וחשובה בחברה הישראלית, והטקסים הקשורים בהם, חתומים בפניי ובפני חוקרי המקרא בארץ? איך קרה שאיננו יודעים על האוּרית דבר?".
כעבור כשנתיים החליטה רום שילוני שבשלה השעה להקמת התוכנית "תופסי האוּרית", שתאפשר לבני הקהילה להכיר את כתבי הקודש שלהם, לציבור הישראלי ללמוד על ערכי התרבות של קהילת ביתא ישראל, ולחוקרים בארץ ובעולם למלא פער של חוסר ידע וחוסר התייחסות רבת שנים. עד כה השתתפו בתוכנית, שכוללת לימודי תואר שני במקרא, 12 סטודנטים, 11 מתוכם בני העדה האתיופית, ובהם שני קייסים ועוד בני משפחות של קייסים. "המטרה היא להפוך את בוגרי התוכנית למומחים בחקר התנ"ך, בדגש על נוסחיו השונים ועל מסורות התרגום והפרשנות שלו לאורך הדורות, ובפרט על התרגום לגעז. הסטודנטים לומדים געז ואמהרית, ולומדים שיטות בעבודת שדה אנתרופולוגית, שנותנות להם כלים לראיין קייסים".
במהלך התוכנית הקימה רום שילוני, בשיתוף האוניברסיטה העברית, הספרייה הלאומית והמרכז למורשת יהדות אתיופיה, מאגר דיגיטלי של כתבי יד עתיקים של ביתא ישראל. "בשנה האחרונה צילמנו 17 כתבי יד, מתוכם ארבע אוּריות - שתיים המתוארכות למאה ה־15, שהן העתיקות ביותר שיש בידי ביתא ישראל. אלה כתבים שהגיעו מאתיופיה לישראל בדרך־לא־דרך, במסעות מפרכים. לצורך התיעוד, הבאנו שלושה מומחים מהעולם לכתבי יד אתיופיים, ויחד איתם פגשנו כמה קייסים שהציגו בפנינו את כתבי היד, ובמקביל גם סטודנטים שלנו הביאו בעצמם כתבי יד שהיו במשפחתם.
"החוקרים הבינלאומיים הבינו שמדובר בתגלית מרעישה - ספרים נדירים בני 600 ו־650 שנה. מה שמיוחד הוא שמדובר ב'ספרים חיים', כלומר כאלה שקוראים בהם בבתי הכנסת בחגים. תהליך הדיגיטציה רק בראשיתו. זה ברור שיש עוד די הרבה אוּריות שנמצאות במשפחות ובבתי תפילה. מאוד היינו רוצים להכיר את כתבי היד הללו. הכתבים יישארו בידי הבעלים. הספרייה הלאומית היתה מוכנה להביא את הצלמים אל כתב היד, ולא להפך. כתב היד מצולם בבית התפילה או בביתו של הקייס, ונשאר כל הזמן ביד בעליו. במקביל, הכתבים נרשמו באופן מסודר, כך שכעת הם מוגנים יותר מפני גניבה".
הילדה מהכפר הפכה מנהיגה
במקביל למאגר הדיגיטלי, רום שילוני הבינה כי המשימה הדחופה יותר היא לקיים ראיונות עם הקייסים על התרגום והפרשנות בעל פה של כתבי הקודש. "זה הדבר הדחוף והחשוב ביותר, לצלם ולתעד את הקייסים קוראים ומתרגמים את האוּרית. זה אף פעם לא תועד ונחקר. בקריאה בבית הכנסת הקייסים מתרגמים את האוּרית מגעז לאמהרית או לטיגרית, ותוך כדי התרגום מוסיפים פרשנות בהתאם למסורת, שכולה שמורה בעל פה.
"היום בארץ יש 18 קייסים שהוכשרו באתיופיה, ומסורת עתיקת שנים שמורה בזיכרונם. הסטודנטים תיעדו כבר עשרה קייסים, המבוגרים ביותר שבהם. זה פרויקט שהוא הרבה מעבר לעבודה של חוקרת אחת לתנ"ך. זה פרויקט שצריך להיות ברמה לאומית, ואני מאוד מקווה שהוא יזכה לתמיכה ולהכרה, כך שנצליח לעשות אותו".
אחת המשתתפות בתוכנית היא טג'יטו (טג'ה) אספאו דניאל (44), יועצת חינוכית ואם לתשעה. "זו היתה חוויה מאוד מרגשת", מספרת טג'ה בחיוך קורן על חוויית המפגש והראיונות עם הקייסים. "ביקרנו אצל הקייס מנתסונת ממו וונדה. הגעתי לראיין אותו עם סטודנטית נוספת מהתוכנית. הוא אדם מאוד עסוק, אני יודעת כמה אנשים מחפשים אותו, ובכל זאת הוא הקדיש לנו יום שלם. בהתחלה הוא אירח אותנו בביתו שבקריית גת. אשתו הכינה לנו קפה, כנהוג בביתא ישראל, ואחרי החלק של האירוח נסענו לבית הכנסת של הקהילה בעיר.
"הקייס עשה פתיחה של ההיכל, תוך כדי שהוא מזמר ומחזן, והוציא את האוּרית העתיקה. זה היה ממש מרגש. יש משהו בטקסיות הזו שמכניס לאווירה רוחנית עוצמתית. לראות את כתב היד בעיניים זה מדהים. ביקשנו ממנו שיקרא לנו את הפרק של פסח לדורות. זה היה מרתק. הוא הקריא בגעז ותרגם. אחרי זה שאלנו אותו שאלות אישיות על תולדות חייו. שיתוף הפעולה של הקייסים עם התיעוד שלנו הוא יוצא מן הכלל".
טג'ה נולדה בכפר זגרה וונד שבמחוז גונדר. כילדה, היא היתה אחראית לשמור על היבול בשדות ותפקידה היה להבריח ציפורים. כשהיתה בת 3 וחצי המשפחה יצאה למסע לעלות ארצה דרך סודאן - אך המסע כשל. בני המשפחה נלקחו בשבי, רכושם נשדד והם נאלצו לחזור לאתיופיה. אחר כמה שנים הם שוב החליטו לעלות, הפעם דרך אדיס אבבה. טג'ה היתה כבר בת 10. לקראת המעבר מהכפר לעיר קנו לה נעליים לראשונה. המשפחה עלתה ארצה ונשלחה לנצרת עילית, אך אחרי זמן קצר האם החליטה לעבור דווקא להרצליה, למקום ניטרלי, שבו ילדיה יצליחו להשתלב בחברה הישראלית.
"היה לי מאוד קשה. לא ידעתי לדבר את השפה ושובצתי בכיתה רגילה. היתה חברה אחת ישראלית שעטפה אותי וסייעה לי להיקלט, ועד היום אני זוכרת אותה לטובה". בחטיבה היא ביקשה לצאת לפנימייה, ובה עשתה מאמץ אדיר להשלים את הפער הלימודי. היא היתה העולה היחידה, מבין שבע בנות, שסיימה את לימודי התיכון באולפנת צפירה והוציאה תעודת בגרות.
האוריות העתיקות // צילום: מרכז קורת לציוויליזציה יהודית
כיום היא גרה ביבנה. לצד היותה אשת קייס של קהילה בגדרה ואם לתשעה, היא מנהלת קריירה עמוסה כיועצת חינוכית, מנחת קבוצות, מנחת הורים, מטפלת רגשית ומנהלת עמותת "זרע אהרון כהנת", עמותה המאגדת את הפעילות הרוחנית־חינוכית של הקייסים בישראל. אל תוכנית תופסי האוּרית היא הגיעה מתוך סקרנות ותחושת שליחות, "וכדי ליישם הלכה למעשה את צוואת אבי ומורי, אבא אספאו מנגסטו בן טואטצ' ביינסאי זצ"ל. אבי ביקש ממני להיות שומרת אמונים, והפקיד בידי אוצר יקר. הוא ביקש ממני להמשיך ללמוד, לחקור, לתעד וללכת בדרכי מורשת ומסורת אבות ואימהות.
"משאלת ליבו של אבי מורי היתה לספר על המנכוסווץ' (הנזירים היהודים; י"א), ועל מסירותם במשך אלפי שנים למען ביתא ישראל ושמירת גחלת היהדות. אבי ציווה עלי ללכת בדרכי התורה שציוונו השם יתברך: שמירת שבתות ומועדי ישראל בקדושה ובטהרה, גמילות חסד, כיבוד הורים, ובמקביל להיות גשר ושליחה למען הקייסים, המנהיגים הרוחניים של ביתא ישראל, למען דור ההמשך ולמען עם ישראל.
"גם אמי, טקויה טללה, נותנת לי כוח ומוטיבציה להמשיך ללמוד. היא מלווה, מייעצת, מעודדת ותומכת לשלב בין לימודים, קריירה והקמת משפחה. זה לא מובן מאליו. בתרבות האתיופית מצפים מהאישה להישאר בבית, לגדל ילדים ולקבל אורחים, אבל אני זכיתי במשפחה שמעודדת אותי ללמוד".
טג'ה שומרת על אורח חיים מסורתי אדוק בהתאם למסורת האתיופית - למשל יציאה לסוכת נידה בתקופת הווסת. מי שעוד מעודד אותה להמשיך להתפתח, ללמוד ולחקור הוא אביו של בעלה, אבא ביימוט דניאל, שהוא שמאגלה - מנהיג רוחני ומגשר, תלמיד חכם שהכשיר קייסים רבים.
האוּרית שנגנבה בסודאן
אחד משני הקייסים שמשתתפים בתוכנית "תופסי האוּרית" הוא קייס סמאי בן קייס מהרט אליאס, קייס העדה בראשון לציון, מנהל קהילה ברמת אליהו ויו"ר המועצה הרוחנית של הקייסים "זרע אהרון כהנת". הוא בן 55, נשוי ואב לשישה. גדל בכפר דבל בצפון אתיופיה, שהיה מרכז רוחני לביתא ישראל. בשנת 1987 הוא עלה ארצה עם משפחתו דרך סודאן. הוא שירת בחיל האוויר, ובמקביל להכשרתו כקייס החליט ללמוד גם באקדמיה, תואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך ותואר שני ביהדות.
"לפני כמעט שלוש שנים, טג'ה דניאל הזמינה אותי להשתתף בפגישה עם צוות 'תופסי האוּרית' בבית כנסת ברחובות", הוא אומר. "בפגישה קרא קייס אדיסו את 'עסרתו קאלאת' (עשרת הדיברות; י"א), וליקה כהנת תרגם לאמהרית, בתוספת הסבר בעל פה. התעורר דיון מהו המקור של התרגום והפרשנות הנלווית. הסברתי לדלית שיש תרגום מסורת בעל פה, והבאתי לה טקסט של 'עסרתו קאלאת' שהעליתי על כתב מתוך מסורת בעל פה. דלית נדהמה. זו היתה הפעם הראשונה שבה היא ראתה טקסט כתוב של המסורת בעל פה.
"יהודי אתיופיה דגלו בלימוד בעל פה, ולא בקריאה מהכתוב. במיוחד את התפילות אסור היה לכתוב, אלא היה צריך לשנן. לכן הקייסים למדו בתנאי פנימייה אצל המנכוסווץ', שהם המנהיגים הרוחניים העליונים, וכל קייס למד בין שבע ל־12 שנים, לימוד שכלל שינון בעל פה של התפילות, ההלכות והמצוות.
"לאחר העלייה ארצה, לא היה ניתן ללמוד לתפקיד קייס באופן מסודר כמו באתיופיה, לכן התפילות הלכו ונשכחו. הקייס בידגלי ביינסאי זצ"ל החל לכתוב תפילות בכתב יד בתוך מחברת, כדי להשאיר את המסורת לדור הבא. בעקבותיו עוד קייסים התחילו לכתוב, וכך עשיתי גם אני. לא כולם ראו את הכתיבה בעין יפה, אבל זה מה שעזר לשמור על המסורת".
בעקבות המפגש ברחובות, קייס סמאי החל להתעניין בעצמו בתוכנית "תופסי האוּרית". סקרן אותו ללמוד את שפת הגעז לעומקה, ואת ההיסטוריה של כתבי היד של ביתא ישראל. הוא התלבט אם יצליח לעמוד במטלות הלימודיות, לנוכח עיסוקיו הרבים, ובסופו של דבר החליט להצטרף לתוכנית. "התוכנית מעשירה מאוד ומרגשת עד מאוד", הוא אומר.
האם יש לכם כתבי יד עתיקים במשפחה?
"יש לנו במשפחה אוּרית שמתוארכת על פי מומחים למאה ה־15. זו אוּרית שעברה הרבה גלגולים ונלקחה פעמיים בידי גויים, בפעם הראשונה לפני כ־200 שנה ובפעם השני לפני 35 שנה, בסודאן, בדרך ארצה. האוּרית עברה מדור לדור עד שהגיעה לסבא אליאס סהלו, ולאחר מכן היתה אצל אבי, הקייס מהרט אליאס זצ"ל. כשהחל המסע לסודאן, אבי חשש מהשודדים והשאיר את האוּרית אצל בן דודו, אבא אלמיהו קסה זצ"ל.
"כשבן הדוד עלה ארצה הוא הביא את האוּרית איתו. בדרך, בסודאן, נלקחה האוּרית בידי איש מוסלמי, שהציע אותה למכירה לכנסייה הנוצרית. בדרך נס שמע על המקרה אח של אבא, ארגאו אליאס, והוא הגיע לאותו מוסלמי והציע לו סכום כפול, וכך קנה את האוּרית בחזרה. למרבה הצער, האוּרית לא היתה שלמה. נותרו ממנה רק שלושה חומשים, והשאר נעלם בסודאן. כיום האוּרית נמצאת בחדרה אצל דודי, שהוא גם קייס".
כתב יד עתיק נוסף נמצא ברשותו של קייס סמאי עצמו. לבקשתי, הוא הביא אותו עימו לפגישה. בעדינות הוא פותח את החבילה, ושולף ממנה כתב יד עתיק מעור שכריכתו מבד ססגוני. הספר נראה במצב טוב, וקייס סמאי קורא לנו את פתיחתו ומסביר. הכיתוב הוא בצבע שחור, אך בכל כפעם שבו מופיע שם השם - הכיתוב אדום.
"מדובר בכופלה, ספר היובלים, שאבי קיבל במתנה מהמורה שלו, המנקוסה אבא תמנו, בסיום לימודי הכהונה. זה ספר מיוחד ונדיר מאוד, ולפי הערכה של מומחים הוא נכתב במאה ה־18. גילינו אצלנו אוצרות שלא שמנו לב אליהם מספיק, ולא הבנו את המשמעות שלהם. המטרה שלנו היא לחשוף אותם לציבור ולחבר את הדור הצעיר למסורת. אנחנו באמת רואים התעוררות וצמא לידע".
האם אחד הילדים שלך ימשיך את השושלת המשפחתית ויהיה קייס?
"אני מלמד את בני בן ה־14 להיות קייס. הלימוד הוא לדעת בעל פה את עשרת הדיברות ולדעת לקרוא בתורה בשפת הגעז, וצריך לדעת להתפלל בפזמון ובלחן המוכר. כדי ללמוד את כל זה צריך להשקיע שעות רבות בלימוד".
במסגרת היותו חבר בוועדה למינוי קייסים וראש עמותת "זרע אהרון כהנת", קייס סמאי משקיע מאמץ אדיר בשמירה על מעמדם של הקייסים בישראל. "הממשלה מכירה בפעילות של הקייסים ונותנת להם שכר, אך לא מכירה בסמכותם בכל מה שקשור לנישואים. הובלנו מאבק ארוך שנים עד שהכירו תחילה בקייסים שהוכשרו באתיופיה, ואז בקייסים הצעירים שהוכשרו בישראל.
"יש כיום כ־30 קייסים שהוסמכו באתיופיה, ועוד כ־35 שהוסמכו בארץ. לצערנו לא לכולם יש תקן, ולכן לא כולם מקבלים שכר, וכאמור לא מכירים בסמכותם. אנחנו ממשיכים לגייס משאבים ולפעול בכל כוחנו כדי לעגן את סמכות הקייסים, ולהמשיך את המסורת המפוארת של ביתא ישראל".
חיבור של עבר ועתיד
מי שתומך בתוכנית "תופסי האוּרית" הוא מרכז קורת לציוויליזציה יהודית. "המטרה שלנו היא להגדיל את תחושת השייכות בעם היהודי, ולהגביר את הידע על הציוויליזציה היהודית בקרב יהודים ולא־יהודים", אומרת טל גוטשטיין, מנהלת מרכז קורת לציוויליזציה יהודית, מרכז המחבר בין מוזיאון "אנו - מוזיאון העם היהודי" לבין בית הספר ללימודי יהדות וארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. מי שמממן את הפעילות של מרכז קורת הוא קרן קורת הפועלת במערב ארה"ב.
"אנחנו תומכים בתוכנית 'תופסי האוּרית' גם בפן האקדמי הטהור של חלוקת מלגות לסטודנטים, וגם בפן של השותפות הקהילתית. החזון שלנו הוא שימור וסיפור היהדות כעמיות. היהדות היא עם, ומה שמייחד אותה כעם זה מגוון, סולידריות וחיבורים. חשוב להכיר את כל הצבעים השונים של העם, את כל המסורות השונות.
"'תופסי האוּרית' היא תוכנית שמנסה לשמר מסורת על סף הכחדה, מכיוון שרק הקייסים המבוגרים יודעים את המסורת התרגומית והפרשנית, שהיא מסורת בעל פה שהם למדו בשנות ההכשרה הארוכות שלהם באתיופיה. מעבר למשימה לתעד את אותם קייסים, חשוב לנו גם לספר את הסיפור של האוּריות וכתבי הקודש האתיופיים לציבור הרחב.
"לכן אנחנו עורכים שורה של פעילויות, שיתוף פעולה בין מוזיאון אנו לאוניברסיטת תל אביב, שמטרתן להביא לקדמת הבמה את העושר התרבותי סביב האוּריות ופרשנותן. יש אוּרית אחת בישראל שהיא לא בידיים פרטיות - האוּרית של הקייס אבא יצחק יאסו, שנתרמה לספרייה הלאומית. פנינו לספרייה דרך מוזיאון אנו, באמצעות מחלקת אוצרות, וביקשנו לשאול את האוּרית כדי שתהיה מוצגת לציבור כמה שבועות. בספרייה הלאומית כתבי יד נדירים מוצָאים ומוצגים לציבור רק מדי פעם.
"בשבוע שעבר ערכנו אירוע לציבור הרחב סביב האוּריות. הסטודנטים של 'תופסי האוּרית' הציגו סרטים דוקומנטריים שבהם ראיינו קייסים על האוּריות. לכבוד האירוע ערכנו טקס שאליו הגיעו 15 קייסים, ומשפחתו של הקייס יצחק יאסו. בטקס היו שירה וריקודים, והוא עורר התרגשות. את הטקס הובילו הקייסים עצמם, מתוך רצון שלנו לתת כבוד להנהגת ביתא ישראל.
"ביתא ישראל היא חלק מהסיפור של העם היהודי ושל עמיות יהודית. זה הרבה מעבר למחקר אקדמי, זה עניין תרבותי ודתי. בטקס הקריאו גם את עשרת הדיברות. לא היה אפשר להישאר אדישים. ביציאה מהטקס, במדרגות, שתי נשים אתיופיות דיברו ביניהן. אחת מהן אמרה משפט מדהים: 'סוף כל סוף מישהו רואה אותנו אחרי 2,000 שנה'".
