יום ירושלים שמח? עבור יהודי אתיופיה זה גם יום של כאב וזיכרון

יום ירושלים מציין את איחודה של עיר הבירה לאחר מלחמת ששת הימים, אך לא רק את הניצחון הצבאי או את החזרת העיר לידיים ישראליות – אלא גם את התגשמות החלום ארוך השנים של העם היהודי כולו. במיוחד עבור קהילות שבתפוצות, ירושלים הייתה ועודנה סמל לגאולה, לתקווה ולשיבה הביתה.

אחת הקהילות שנשאה את החלום הזה בליבה במשך דורות היא קהילת ביתא ישראל – יהודי אתיופיה. במשך אלפי שנים הם חלמו להגיע ל"ירוסלם", כפי שקראו לה, וראו בה יעד רוחני וגשמי כאחד. בתחילת שנות ה־80 הפך החלום למציאות: גברים, נשים וילדים החלו במסע מפרך של אלפי קילומטרים דרך סודן, מתוך אמונה שהם עומדים לחזור לציון.

אבל המסע היה קשה, ודרך התקווה עברה גם דרך טרגדיה עמוקה. כ-4,000 יהודים נספו בדרכם לארץ, רבים מהם לא זכו להגיע לירושלים ולא נטמנו באדמת ישראל. זכרם מלווה את הקהילה עד היום, ויום ירושלים הפך גם ליום זיכרון עבורם – יום שמציין לא רק את השיבה, אלא גם את הכאב שמלווה אותה.

הבחירה לציין את זכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל דווקא ביום ירושלים, אינה מקרית. היא מדגישה את הקשר העמוק, החי, בין קהילה שחלמה – ושילמה מחיר כבד – לבין עיר שהפכה לסמל של תקווה, שייכות ותחייה.