אחרינו המבול: האנשים שמוכנים לשרוף את המדינה כדי להדיח את ביבי

הוא הגיע לארץ בספטמבר 1936. הוא לא הביא איתו הרבה: תנ"ך, שוט מזנב סוס לסילוק זבובים וכובע שעם. במארס-אפריל 1938 הוא שהה בקיבוץ טירת צבי, לאחר ששמע על גבורת הלוחמים בהדיפת ההתקפה של הפורעים הערבים. בשעות הערב נהג לשבת ליד מעיין בעין חרוד, קרוב למקום ששם, טען, חנה גדעון. בלילות אכל בצל חי, קרא בתנ"ך ובהה בכוכבים. ואז הוא הקים את פלוגות הלילה.

הוא אמר שהיהודים יכולים להיות לוחמים. צחקו עליו. הוא המציא את הפקודה "אחריי!", שהולכת איתנו עד היום. "אתם החיילים הראשונים של הצבא היהודי", היה מזכיר לאנשיו לפני הקרב ומדקלם בעל פה טקסטים תנ"כיים, שתיארו את חבל הארץ שהיו עתידים לעבור בו ושניבאו להם ניצחון.

דור שלם של מפקדי צה"ל למדו מאורד וינגייט להילחם ולפקד. יגאל אלון, משה דיין, יצחק שדה ויעקב דורי. הם יצאו בלילה. יחידות קטנות, חרישיות, חוצות את הגדר כמו צללים. זו לא היתה הפתעה - זו היתה שיטה. לוחמה ניידת, לא המתנה. יוזמה. לא המתנה פסיבית מבוהלת, אלא פעולות מכאיבות לאויב.

שנים אחר כך, בישראל הפוסט־ציונית ניסו להשחיר את דמותו. "תימהוני, אדם עם נטיות סדיסטיות, מתעלל בערבים". אבל לאף אחד מהמבקרים לא היה שוט זנב סוס, או שכל. אף אחד מהמבקרים לא המציא את תפיסת הביטחון הקלאסית של ישראל. בשטח, וינגייט הוביל ראשון.

הוא מיצה תה בגרביים וקיבל אורחים בעירום, סירב להתרחץ וניקה את גופו בקרצוף נמרץ במברשת נוקשה. היום היו שולחים אותו לקב"ן. אז שלחו אותו להקים צבא. "פושע מלחמה", היו קוראים לו היום, אבל אני בטוח בדבר אחד - הוא לא היה מסכים להיכנע לחמאס.

בואו נעשה סדר. לפני שנה בדיוק היינו תחת מבצע השפעה כחול לעצור את המלחמה. זה היה לפני שחוסל נסראללה. לפני שהביפרים צלצלו בכל התחנות, מהנדסי התודעה עבדו על טורבו עבור ממשל ביידן. לחתום על עסקת כניעה בעזה ובלבנון, ואז מדינה פלשתינית. "בעיניי, התוכנית האמריקנית היא המפתח", התפייט אז נחום ברנע ב"ידיעות", "ממשל ביידן בונה על צמרת הצבא וזרועות הביטחון, על גנץ ואיזנקוט, ועל תנועת המחאה. המאבק רק מתחיל". הם רצו בחירות. לא קיבלו. רצו תבוסה במסמך. קיבלו חיסול עם חותמת. אז הם חזרו - עם עלילת דם.

תראו, לאורך כל חודשי המלחמה, וכל הדכדוך שהתקשורת הישראלית שידרה בחפץ לב, דגדג לי משהו. התלבטתי אם לערוך השוואה בין מה שקורה אצלנו באולפנים לבין הסיפור של לורד האו האו, וויליאם ג'ויס, השדרן האירי המתועב שהפיץ תעמולה נאצית בזמן מלחמת העולם השנייה, הואשם בבגידה והוצא להורג. זה, כמובן, לא שייך ולא לעניין. אמנם חמאס הוא ארגון נאצי לכל דבר ועניין, אבל המעבר מאפס לאושוויץ הוא פטנט של עיתון "הארץ" ושל מופרעי קפלן. וחוץ מזה, גודווין עושה לי "נו־נו־נו" מאחורי הגב. מה, אין לך טיעונים בלי לשלוף נאצי מהשרוול? לא שייך.

יש פה אירוע פסיכוטי. מצד אחד המחנה הלאומי נושא בנטל הגדול של הלחימה. מצד שני, רמות השנאה והטירוף מתעלות, בזמן שהלוחמים נלחמים, לרמת הסכינים בגב האומה. יאיר גולן, האיש שזיהה תהליכים במדים, קבע השבוע שיש תחביב חדש בישראל - הריגת תינוקות עזתים. פסטיבל פשעי המלחמה נמצא בעיצומו, עיתון "הארץ" מוביל את המקהלה וגנרלים קוראים לרמטכ"ל לסרב פקודה. וזה לא קשור בשנאה העצמית היהודית הנושנה. היא אמנם קיימת בדנ"א שלנו, אבל זה לא הסיפור הפעם. כי שימו לב, התגלגלנו ממחאה הקוראת לסיום המלחמה כדי להציל את החטופים, למחאה להפסיק את המלחמה כי ישראל עושה "פשעי מלחמה".

הגנרלים העלובים, אנשי המחאה, עיתון "הארץ", לא שונאים את עצמם ולא באמת אכפת להם מ"פשעי מלחמה", הם שונאים את הממשלה, את הבבונים, את בני עמם. והראיה - כמה שעות אחרי שגולן פתח את עלילת הדם, אלוף בן, עורך עיתון "הארץ", פרסם מאמר שכביכול נכתב בשנת 2030. בן אוהב את השטיק הזה. על פי מאמרו, תוקם "ועדת האמת והפיוס" וביבי יעיד בפניה. "יושבת ראש הוועדה ניגשה לשאלות הקשות. כשראית את התמונות מעזה, את הילדים הפלשתינים המרוסקים, כרותי הגפיים ומזי הרעב, מה הרגשת? יכולת לחוש חמלה כלפיהם, או רק אדישות ותיעוב?"

ונתניהו, לפי עורך "הארץ", עונה ליו"ר הוועדה: "מתחילת דרכי בפוליטיקה ידעתי שהשבט שתומך בי מאוחד סביב דבר אחד: שנאת הערבים. לכן סירבתי לכל עסקת חטופים ושלחתי את הצבא להשמיד את עזה... צבי סוכות טעה כשאמר שמאה עזתים הרוגים בלילה לא מעניינים אף אחד בעולם. הם עניינו את הבייס, שנשאר מאחוריי למרות הטבח ביישובי העוטף".

מה, בעצם, אומר עורך "הארץ" מעבר לשנאה המוכרת לנתניהו? שהבייס הפרימיטיבי רוצה ערבים מתים. אז אני אומר לאלוף בן, על פי המסורת הגזענית של עיתון "הארץ", אנחנו לא שונאים ערבים כמו שאתם שונאים יהודים שלא נראים כמוכם. יהודים שבניגוד לאלוף בן ולחברי מערכת "הארץ" נלחמים באויב נאצי שרצח, אנס, שרף את אחינו. ימין ושמאל כאחד. שיודעים את ההבדל בין טוב לרע ובין אור לחושך.

הם כותבים על פשעי מלחמה של צה"ל, על הסירוב של נתניהו לעצור את המלחמה מסיבות פוליטיות. ברירת המחדל שלהם היא להאשים את הימין, כי כך היה מאז ומעולם. מכתב הסרבנים האמיתי הראשון, איום בסרבנות ממש, יצא מייד אחרי המהפך ב־77'. לימין אסור לנצח במלחמות. וגם בבחירות (את זה למדנו ב־2022). הייתי בן 12 כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה. מלחמה שיכולנו לנצח בה, ולמעשה גם ניצחנו. אש"ף גורש מלבנון ומתוניס ועסק בדיג. אלמלא יצחק רבין וטירוף אוסלו, הם היו גמורים.

אבל האליטות הישראליות שיצאו מההלם אחרי המהפך, עשו הכל כדי שישראל תחת ממשלת בגין תפסיד במלחמה. בדצמבר 1982 צולמו חיילים על מרפסת בית בכפר הדרוזי עאליי שרים "רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון, ונחזור בתוך ארון". זה היה צבא יבשה אחר. הצבעים היו שונים. עם דמוגרפיה אחרת.

הם בזים לכיפות הסרוגות, הם קוראים ללוחמים הדתיים "אוכלי מוות", בזמן שהכיפות הסרוגות נושאים בעיקר נטל הלחימה ומחרפים נפשם. הם שונאים את ביבי יותר ממה שהם אוהבים את המדינה. הם רואים בו סכנה גדולה יותר מכל אויבינו, והם מוכנים לעשות הכל עבור הדחתו. הם עושים זאת במודעות מלאה, תוך לקיחת סיכון עצום למדינה וללוחמים.

אבל אנחנו ננצח. אין לנו ברירה אחרת.