דמיינו שני הורים לשני ילדים המוזמנים לאסיפת הורים בבית הספר, ונאמר להם כי הבן שלהם חלש במתמטיקה - הוא לא מכין את שיעורי הבית, לא מקשיב בכיתה ומפטפט בשיעורים. ההורה הראשון מתנפל על המורה בכעס, בנזיפה שהבעיה כנראה במערכת ובבית הספר, או ביכולות ההוראה הלקויות המוצגות בכיתה. הוא יודע היטב שהבן שלו חכם ומוצלח, והוא דוחה בשאט נפש את הביקורת. ההורה השני מקשיב לדברים ולוקח אותם לתשומת ליבו. הוא מודה למורה על הסבת תשומת הלב לבעיה, ובבית הוא מוכיח את בנו על חוסר ההשקעה ועל חוסר הקשב. בתקופה הקרובה הוא מותח ביקורת ומציב דרישות, עד לשיפור הרצוי בציונים במתמטיקה.
במבט ראשון, ילדותי ושטחי, נראה כאילו ההורה הראשון אוהב את בנו ללא סייג, נאמן לו ומתייצב לצידו, בעוד ההורה השני קצת פחות. אבל במבט מעמיק ומקיף, הדברים כמובן מורכבים הרבה יותר. אם אהבה קשורה באופן כלשהו לרצון שהאהוב שלנו יצליח - הרי סיכויי ההצלחה של הילד השני גבוהים שבעתיים מאלו של הילד הראשון, שלעולם לא יידע מתמטיקה בגלל חיבוק הדוב שהוא מקבל מהוריו.
יש איזושהי מחשבה אינפנטילית שמזהה כל ביקורת כפגם באהבה או בנאמנות, שמניחה שמי שמבקר אותי לא אוהב אותי באמת. זה דפוס שמאפיין במידה רבה גם מערכות יחסים אלימות: ברגע שצד אחד מותח ביקורת או מביע אי־נחת - הצד השני מגיב מייד ב"את לא אוהבת אותי". כך נסתם הגולל על כל אפשרות לומר מילים שהן לא מחמאות, ועל כל תגובה שאינה מחיאות כפיים. כל ניסיון לתקן או להעיר נהדף בתגובה הילדותית והפשטנית שמזהה ביקורת ותוכחה עם פגם באהבה, וכך המצב רק הולך ומידרדר מיום ליום.
פרשת "קדושים" מציגה דווקא את המודל ההפוך. התורה מחברת בין המצווה(!) למתוח ביקורת ולהוכיח את מי שראויים לתוכחה, לבין המושגים אהבה ושנאה: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז). אמירת מילות תוכחה אינה ביטוי לשנאה, אלא דווקא להפך - האיסור לשנוא את אחיך הוא דווקא זה המטיל את החובה להוכיח אותו לפעמים. זוהי ההקדמה שמקדימה התורה ל"כלל הגדול" שיופיע בפסוק שלאחר מכן: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (שם, יח). אהבה אמיתית היא כזו שיש בה גם מקום לביקורת, ולא רק לתשואות ולמחמאות.
ברור שכדאי להשקיע מחשבה באיך מותחים ביקורת ואיך אומרים דברי תוכחה. כבר אמר התנא ר' אלעזר בן עזריה לפני כמעט אלפיים שנה: "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח" (תלמוד בבלי, ערכין טז, ע"ב), ואין ספק שמצבנו לא השתפר מאז. אך גם מבלי לעסוק בשאלה כיצד אומרים התוכחה, חשוב להכיר ולהדגיש את מקומה ואת חשיבותה בכל מערכת יחסים, במיוחד במערכות יחסים אוהבות. כפי שמעיד ר' יוחנן בן נורי בהמשך אותם דברים על ר' עקיבא, שאף על פי שהוכיח אותו פעמים רבות, "כל שכן שהוספתי בו אהבה".
בספר משלי, החיבור בין האהבה לתוכחה הופך ליסוד חשוב: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (משלי ג, יב) - האדם האהוב הוא זה שזוכה לתוכחה אלוהית. היעדר התוכחה הוא לא פעם סימן לחוסר אכפתיות, ולא לאהבה ללא סייג. ובמקום אחר בספר נכתב: "הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט, ח). לא רק מי שאוהב את חברו מוכיח אותו, אלא גם מי שמקבל תוכחה ראוי שיאהב את המוכיח. תרבות שעסוקה רק ב"להרים" זה לזה, בלייקים ובתשואות נבובות בסגנון "מדהיםםםם" או "מהמממם", שמאפיינות תגובות ברשתות חברתיות, היא לא חיבוק אוהב - אלא דווקא ניכור מדאיג.
אהבה לא צריכה להיות עיוורת, ואהבה אמיתית יכולה - וצריכה - להכיל גם ביקורת. לבני אדם רבים יש נטייה להקיף את עצמם במי שמהללים ומשבחים אותם, ובמקביל להרחיק מעליהם את מי שרואים את חסרונותיהם ומעירים להם על כך. כמו באסיפת ההורים, גם בעולם המקצועי, הפוליטי, הקהילתי, המשפחתי והזוגי, דווקא התוכחה עשויה להיות גילוי של האהבה. אמנם כדאי ללמוד כיצד למתוח ביקורת, ולא קל להצליח לומר אותה באופן בונה ומחזק, אבל עוד לפני כן כדאי ללמד את עצמנו ואת ילדינו לא להתבלבל - לא ללכת שבי אחרי מילים טובות, ולא לערבב בין אהבה למחיאות כפיים.
התורה מלמדת אותנו שפטריוטים אמיתיים הם אלה שמסוגלים לבקר לפעמים את המדינה שלהם, רומנטיקנים אמיתיים רואים לפעמים גם את החסרונות של אהוביהם, וגם בין הורים לילדים, לפעמים דווקא מי ש"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" (משלי יג, כד).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו