הוא איבד את זה. בנימין נתניהו היה מניפולטור, עשה הכל כדי לרוצץ את הגורם הפלשתיני הפרגמטי, והטיל את יהבו על הגורם הפלשתיני המתנגד, כמוהו, לפתרון שתי המדינות. הוא לא הסתפק בתואר ראש הממשלה שניהל את המדינה במהלך שנים ארוכות יותר מכל קודמיו - והוא נאחז בקרנות המזבח גם כשעליו להעיד בבית המשפט כדי להתגונן מפני האשמות חמורות. הוא הכניס את איתמר בן גביר לכנסת ולממשלה בניגוד להבטחותיו שלא יעשה זאת, ועכשיו הגיע לפרק הגרוע מכל: הוא מסכל את שומרי הסף בזה אחרי זה.
כבר אי אפשר לנסות לשכנעו. גם קשה לבוא בטענות לאופוזיציה שאין לה מספיק אצבעות כדי לבלום את אמוק ההרס שלו. קשה להמתין עד לבחירות הבאות, שבהן סיכוייו לגבור על יריביו לא נראים גבוהים כרגע. הרחוב, שאמר את דברו לפני שמיני עצרת השחור, הוא הסיכוי היחיד להשיב לישראל את שפיותה.
איש הפשרות הקונסטרוקטיביות. הנשיא הרצוג יוצא מהנחה שכשמדובר בשני צדדים רציונליים, הם מסוגלים לעשות ויתורים הדדיים מבלי לוותר על הערכים החשובים להם באמת. אלא שההנחה ההגיונית הזו, המתממשת לעיתים קרובות בעולם העסקי, אינה נכונה בהכרח בעולם המדיני־פוליטי.
הוא עשה לילות כימים כדי לגשר בין הצדדים בנושא ההפיכה המשפטית, וכשכמעט־כמעט הגיעו הצדדים להסכמות - הם התרחקו זה מזה מחדש. יהיו מי שינסו להסביר זאת באמצעות סעיף כזה או אחר, אך האמת היא שכשצד אחד החל בריצת אמוק לפגיעה בשומרי הסף - לא היה לו שום עניין להתפשר, כשהתמיכה בכנסת לכל רעיון עוועים מונחת בחיקו. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל כשצד אחד בא עם רעיונות לפשרה, וכל מה שהשני רוצה הוא להכשיל כל הסכם, להשתמש ברוב שלו ולטעון שעשה הכל כדי להגיע להסכמות - אי אפשר להגיע להסכם.
נתניהו חושש מוועדה ממלכתית שתצביע על אחריותו הישירה והעקיפה לאירועי 7 באוקטובר. הוא לא יסכים לשום דבר השונה מהצעתו ההזויה של חברו לסיעה אריאל קלנר, שייעודה היחיד הוא לגרום לוועדה שתקום להגיע למבוי סתום, ולהכריז כי אינה מגיעה להסכמה באשר לאחריותו של מאן דהוא לאסון הכבד ביותר שהתרחש בישראל אי־פעם. ביבי נמצא בעיצומו של מסע, אולי בהשפעת טראמפ־מאסק, למתוח את גבולות המותר כדי להסיר מגבלות. אולי הוא מבין, ואולי כבר אינו מבין, שבהסרתן הוא עלול להיות חתום על הפיכת הדמוקרטיה הישראלית להעתק של זו ההונגרית. חבל על מאמציך הכנים, כבוד הנשיא.
תקווה צפונית. שנים רבות סברנו שלבנון תהיה המדינה השנייה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל. שהיא חלשה מכדי להיות הראשונה, אך תבוא בעקבות מי שתעז לעשות זאת. זה כמעט קרה. ב־1981 נחתם הסכם השלום עם מצרים, וב־17 במאי 1983 נחתם הסכם בין ישראל ולבנון בעקבות מו"מ שארה"ב נטלה בו חלק נכבד. ההסכם טיפל בשאלות טריטוריאליות וביטחוניות, וזכה לתמיכה רחבה בכנסת. ימיו היו קצרים. סוריה התנגדה בתקיפות לביטויי העצמאות של שכנתה ממערב, חיזבאללה התנגד, וכך גם העולם הערבי, צבא לבנון התפרק ולאחר שנה בוטל ההסכם.
השיחות בין ישראל ולבנון כיום מתמקדות בנושאים טריטוריאליים. המחלוקות אינן דרמטיות, ואם יש לשני הצדדים עניין כן - אפשר למצוא פתרונות. חיזבאללה הוחלש מאוד. סוריה היא מדינה אחרת, וייתכן שלא תנסה להטיל וטו. מדינות ערב עשויות לתמוך בהסכם בעקבות השתתפות חלקן בהסכמי אברהם, והנשיא טראמפ שואף לפרס נובל לשלום. אז אולי נוכל לנצל את הנסיבות ולאפשר ללבנון לזכות בהסכם השלום השלישי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו