לכבות טלפונים
במבצע חשאי שלא אמור היה לדלוף, ביום שלישי בבוקר שר החוץ גדעון סער יצא לטיסה לסומלילנד. ברקע עמד האיום המפורש של החות'ים לפגוע בכל גורם ישראלי שיבקר במדינה. כדי לא לקחת סיכונים, כל אחד משבעת אנשי הפמליה תודרך באופן אישי על ידי שב"כ כיצד להתנהל. מסלול הטיסה הוסווה. הטלפונים כובו.
הכוונה היתה לדווח בגמר, כלומר רק לאחר שובה של המשלחת לארץ. אבל בסומלילנד הכמהה להכרה ההתרגשות גאתה. "היתה שם אווירה של יום העצמאות, שלא לומר ה' באייר תש"ח. דגלי ישראל נתלו ברחובות לצד הדגלים המקומיים. ראית כמה הם מחכים לזה", מספר אחד השותפים לנסיעה ההיסטורית.
וכך, עוד בטרם נגעו גלגלי המטוס בנמל התעופה של הרגייסה, צייצנים סומלילנדים כבר דיווחו על הגעתו הצפויה של השר הישראלי. כאן בארץ הצנזורה עוד ניסתה להשתיק את הדרמה - אך בעולמנו הקישורי לא היה אפשר להסתיר אותה. ההתלהבות בסומלילנד היתה רועמת מדי. צהלולילנד, אם תרצו.
אך לא רק המקומיים היו נרגשים. "אי אפשר להגיד שלא היה היבט קצת מפחיד. ישבנו בלב מתחם הנשיאות של מדינה מוסלמית, באזור שכולו מוסלמי. קולות המואזינים מהרחוב נשמעו היטב בתוך החדר. ידענו שיש איומים רציניים. אבל אז הנשיא שלהם שופך שבחים על ישראל. אתה מבין? נשיא מוסלמי שמגדיר את ישראל כמדינה מוסרית ומצדיק את פעולותיה. זה רגע חזק שלא שוכחים", מספר הישראלי.
פחות משש שעות נמשך הביקור. ב־10:30 לערך נסעו בשיירה ארוכה ותחת אבטחה כבדה משדה התעופה לבית הנשיא. סער התקבל שם בחוץ ולאור יום על ידי הנשיא, עבד א־רחמאן מוחמד עבדאללה. שלט גדול ובו התמונה של נתניהו חותם על הצהרת ההכרה בסומלילנד נתלה במקום בגאווה. לאחר מכן נערכו פגישות רחבות ושיחות בארבע עיניים, ארוחת צהריים משותפת והצהרות לתקשורת. ב־16:00 המשלחת כבר שמה פעמיה בחזרה לשדה התעופה, ושוב בטיסה חשאית בחזרה לישראל. כך הסתיים הביקור ההיסטורי, שהיה פורץ דרך לא רק עבור המארחים.
כי קצת כמו שאנחנו מתרפקים על כל צומי מהעולם, כך סומלילנד משוועת כבר 35 שנים ללגיטימציה בינלאומית. לכן החיבוק החם שלה לישראל מובן לגמרי. אבל לא פחות מכך - גם מבחינתה של ישראל ההכרה היתה מהלך נועז וחסר תקדים. סער מגדיר אותו "מעבר מהכלה מדינית לאקטיביזם". כלומר, ממש כמו שטבח 7 באוקטובר הביא למהפך בגישה הביטחונית של ישראל, ולמדיניות יוזמת של תפיסת שטחים וסיכול מוקדם של איומים - כך גם בתחום המדיני.
שר החוץ גדעון סער בביקור רשמי ראשון בסומלילנד // יוסי פונס, לע״ם
ישראל נטלה יוזמה משיקולים שמייד יוסברו, והחליטה להיות המדינה הראשונה באו"ם שמכירה בסומלילנד. המהלך אינו נטול סיכונים: החות'ים, כאמור, מאיימים לפגוע בכל נציגות ישראלית שתוצב שם. עבור ארדואן, הצעד הישראלי הוא אצבע בעין. הטורקי מושקע ברבות ממדינות אפריקה, ובפרט בסומליה היריבה, השכנה האחות שמממנה התפצלה סומלילנד. עוד נחזור אליו.
ההכרה בסומלילנד הרגיזה מאוד גם את האיחוד האפריקני, ארגון הגג של מדינות אפריקה שמשמר את הסדר הקיים ביבשת. בעשור הקודם האיחוד הכשיל את המאמצים של ישראל להתקבל אליו כמשקיפה. כלומר, לנו ממילא אין מה להפסיד בחישובים מולו. מאידך, אם יבואו הכרות נוספות אחרי זו של ירושלים, הרי האיחוד יספוג מכה וישראל תיחשב חלוצה מדינית. אך אם לא יבואו ונישאר לבד - זה יהיה מביך משהו. אמנם גנרל אמריקני ביקר השבוע בסומלילנד, וברשתות החברתיות כל הזמן יש שמועות על הכרות נוספות שבדרך, אך בכל זאת, בהנחה שטראמפ, נתניהו וסער לא יודעים משהו שאנחנו לא - עד כה הדבר לא קרה.
היוזמה הראשונית להכרה הישראלית בסומלילנד שייכת לנשיא עבד א־רחמאן, שנכנס לפני שנה לתפקיד. הוא שם לו למטרה לקבל הכשר בינלאומי למדינתו. באפריל 2025, קבוצת היועצים הקרובים אליו, הקרויה אצלם "החמישייה", פגשה את סער במדינה שלישית. הם הציגו את הבקשה. בתום דיונים בישראל, שבמהלכם עברנו את 12 הימים של מבצע עם כלביא, הוחלט להשיב בחיוב.
אחרי שניתן האור הירוק, עבד א־רחמאן עצמו בא לישראל לביקור סודי באוקטובר האחרון. הוא נועד עם נתניהו וסער, ושם למעשה סוכמה העסקה. מדוע? כי כנגד החסרונות המוצגים לעיל יש יתרונות משמעותיים.
ראשית, דווקא לאחר שנה קשה במגרש המדיני, ישראל פרצה דרך, הכתיבה סדר יום והראתה שצריך לספור אותה. שנית, סומלילנד היא מדינה מוסלמית נוספת שמכוננת קשרים. ישראל חיזקה את מעמדה באפריקה, ובפרט באזור הקריטי של הקרן. שלישית, המיקום הגיאו־אסטרטגי של סומלילנד בפתחת ים סוף חשוב במידה יוצאת דופן.
סער ועבד א־רחמאן סיכמו על שיתופי פעולה ביטחוניים, ויש בהחלט עם מי ועם מה להתמודד. החות'ים נמצאים בסביבה, ואולי, כפי שכבר הוצע בעבר בפרסומים שונים, אחיזה פיזית שם תאפשר לישראל לפגוע בהם ביתר קלות. עד לרגע זה החות'ים למעשה חוסמים את תנועת הספינות לנמל אילת, מה שפוגע בעיר ובסחר הישראלי בכלל. נוכחות בסומלילנד עשויה לתת מענה.
יתרון מבצעי אפשרי נוסף הוא החוף המזרחי של סומלילנד, שמאפשר שיגור לוויינים לחלל לכיוון מזרח. זאת לעומת ישראל, שיש לה רק חוף מערבי.
רווחים נוספים לישראל הם חיזוק הקשר עם אתיופיה והאמירויות, הקרובות לסומלילנד. בהמשך, זו התקווה, יש סיכוי להרחבת הסכמי אברהם.
מעל ומעבר לכל זה, ישראל בהכרה בסומלילנד הפגינה יזמוּת מדינית המנותקת מ"הסוגיה הפלשתינית". בהסכמי אוסלו, בהתנתקות ואפילו בהסכמי אברהם, שנולדו כתוצאה מוויתור על הריבונות ביו"ש, המהלכים המדיניים היו כרוכים בנסיגה מעשית או הצהרתית. הפעם לא ויתרנו על דבר, ואף תפסנו עמדת הובלה. זו בהחלט גישה עדיפה.
2
"קלאש ריפורט (Clash Report)" - כך נקרא אתר החדשות הבינלאומיות המדווח על סכסוכים בעולם. עם הרבה סרטונים ותמונות, הערוצים שלו בטלגרם וב־X הם מהירים במיוחד לעדכן באמינות על המלחמות בישראל ובאוקראינה, בסודאן ובסומליה, על הצהרות של טראמפ ושל פוטין, של נתניהו ושל חמאס. אין אירוע עולמי שלא עובר שם. כמעט.
שכן בעשרת הימים האחרונים, לא היה אפשר לקבל שם טיפת מידע על המחאה באיראן. מדוע? ערוץ החדשות המצוין הזה נמצא בבעלות "GDH Medya A.Ş", שהיא חברת תקשורת בבעלות משפחת טייקונים טורקית. ובטורקיה, כדי שהעסקים ישגשגו, נדרשים יחסים טובים עם ארדואן, כמובן. הדבר האחרון שהשליט הטורקי רוצה לעודד זה מחאות עממיות נגד שלטון ריכוזי ויחידני. אז מה עושים? מצנזרים.
"Clash Report" אינו היחיד. "התקשורת הטורקית מתעלמת מהנעשה באיראן", אומר ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק המומחה לטורקיה, ומציין סיבה נוספת להשתקה: "לפי עיתונאים בכירים שם, אצל ארדואן חושבים שישראל נמצאת מאחורי ההתקוממות באיראן, החטיפה של מדורו בוונצואלה וההכרה בסומלילנד. והוא מאוד לא אוהב את זה". וכך, למרות האיבה ההיסטורית בין השיעה לסונה ובין הטורקים לפרסים, ארדואן מדכא כל פרסום על הזעזוע שסופג שלטון האייתוללות.
אנטישמים - וארדואן ודאי נמנה איתם - מייחסים ליהודים מאז ומתמיד משיכה בחוטי הניהול של העולם. במקרה זה ייתכן שהוא לא לגמרי טועה. כלומר, ההכרה בסומלילנד היא כמובן מייד אין איזראל. החטיפה של מדורו, חברו של ארדואן, היתה מתוכננת לליל 1 בינואר. באותו הלילה נתניהו התארח במאר־א־לאגו, ורק מזג האוויר מנע את הפעולה. וכמובן, ישראל לא מסתירה את תקוותה להצלחת העם האיראני במאבקו.
זאת ועוד, נתניהו מצליח להשאיר את טראמפ לצידו ולבלום את הניסיונות של ארדואן לכרסם בכוחה של ישראל. ישראל לא התבקשה על ידי הנשיא האמריקני לעזוב את השטחים שתפסה בסוריה. הנשיא גם מקבל במאה אחוז את הסירוב של נתניהו לאפשר לחיילים טורקים להיכנס לעזה. כל העולם נמצא במפקדה הבינלאומית בקריית גת - רק הטורקים לא. אפילו החלום הארדואני לשלוח חברות תשתית לעזה נראה רחוק מתמיד. חודשים רבים יחלפו עד שעזה תשוקם, אם בכלל.
אגב, זה היה אחד ההישגים הגדולים של נתניהו בביקורו בפלורידה, ומתפרסם כאן לראשונה. הנשיא לא רק הצדיק את דרישת ישראל לפרוק את חמאס מנשקו, אלא בחדרי חרדים גם הביע פקפוק אם הדבר יקרה בלי פעולה ישראלית. טראמפ עצמו מבין שהכוחות הבינלאומיים השונים לא יעשו את העבודה. לכן בסופו של דבר היא תוטל על ישראל, בהסכמתו המלאה - כך אומרים גורמים ישראליים שמעודכנים בתוכני השיחות באחוזת הנשיא.
כל התבשיל הזה עושה רע לארדואן. הוא פורס את חסותו על "האחים המוסלמים" בסומליה ובמקומות נוספים, אך אז באה ישראל - בחסות טראמפ - ומפנצ'רת לו את הגלגל. ייתכן, כפי שהוא חושד, שיש יד מקשרת בין ההכרה הישראלית בסומלילנד, חטיפת מדורו בקראקס והנעת ההתקוממות בטהרן. ייתכן שאין. מה שכן קורה בוודאות זה זעזועים עולמיים שמעצבנים את הרעים, וארדואן בראשם, בעוד היהודים מחייכים בסיפוק.
בחירות 2009 שוב איתנו?
"בקשה לי לחבר הכנסת לפיד", לגלג ראש הממשלה על יו"ר האופוזיציה בישיבת הכנסת ביום שני. "תרשום את גובה הצעקות ואת משך הצעקות של חברי סיעתך, כי יש תחרות קשה מאוד על ארבעה מקומות". עקיצה נאה בהחלט.
ראש הממשלה תיאר את הצלחת ביקורו במאר־א־לאגו, והמשיך לחבוט בלפיד: "אתה אמרת לפני שמונה חודשים: 'איבדת את טראמפ, לא היה שפל כזה ביחסים עם ארה"ב מעולם'. ועוד אמרת: 'לאמריקנים נמאס מנתניהו. ממשל טראמפ פועל היום בלי תיאום ובלי להקשיב לנתניהו'. (אבל) אופס - (הפיצוץ ביחסים) לא מגיע".
ליו"ר יש עתיד לא היתה תשובה לטיעונים הללו של נתניהו. אלא שמהצד השני, גם לראש הממשלה לא היה מענה ללפיד: "כבר שעה אתה מצטט נאומים שלי - לפחות תצטט את הנאום החשוב. ב־20 בספטמבר 2023 אני אומר לך 'הולך לקרות אסון', ואתה מתעלם, מר 'הקיום מעל הכל'. למה התעלמת? הזהרתי אותך, הרמטכ"ל הזהיר אותך, כל מערכת הביטחון הזהירה אותך, כל העולם הזהיר אותך, מצרים, ארה"ב. כולם אמרו לך: תפסיק להעביר מיליארדים דרך קטאר לחמאס, ותדע שהם הולכים לקפוץ על הגדר. והתעלמת. התעלמת.
"היה 7 באוקטובר, לא תברח מזה", הוסיף והלם לפיד. "לא תברח, לא מ־1,200 נספינו, ולא מ־923 הנרצחים שלנו, ולא ממה שזה עשה לחברה הישראלית, 'מר ביטחון ישראל'".
כמו בבדיחה היהודית העתיקה, בוויכוח המר הזה שני הצדדים צודקים. נתניהו מנסה לחמוק מאחריות לטבח שאפילו גדולי אוהדיו מודים שיושבת על כתפיו. לפיד, מצידו, לא מדייק בטענה שהוא או אחרים הזהירו מפני פלישה של חמאס. הנאום שלו לפני האסון היה כללי, כזה שמופרח לאוויר חדשות לבקרים. מה גם שב"ממשלת השינוי", הוא עצמו נשען על הקטארים - בדיוק כמו נתניהו.
ובכל זאת, נתניהו כנראה יודע שבבחירות האלה הוא חשוף יותר מאשר בכל המערכות הקודמות. הצלחות המלחמה, אופן הניהול שלה והחזרת החטופים אולי סגרו לו את האוברדראפט, אך כשהאסון הגדול בתולדות המדינה ברקע, כשהברית עם החרדים גובה מחיר פוליטי וכששחקנים רבים עוד צפויים לעלות על המגרש - המשחק פתוח לגמרי.
יתרה מכך, בניגוד לבחירות החוזרות של תחילת העשור, הפעם אין גושים. בנט, גנץ, יועז הנדל ואפילו ליברמן לא מתחייבים להחרים את נתניהו. מאידך, לנוכח הקשיים עם חוק הגיוס, גם אין ודאות שהחרדים בכיס של ראש הממשלה.
נראה שהבחירות הקרובות יזכירו יותר את המערכה של 2009. אז ציפי לבני קיבלה יותר מנדטים, אבל נתניהו הצליח לבנות גוש של 61 קולות ולהקים ממשלה. כלומר, המפלגות שהגיעו למקום השני והשלישי חברו יחדיו, וגברו על זו שהיתה במקום הראשון.
בהנחה שלא יהיה נוק־אאוט בקלפיות, התרחיש הזה עשוי לחזור. כלומר, גם אם בנט או ליברמן יקבלו כל אחד פחות קולות מנתניהו, שיתוף פעולה ביניהם יוכל להביא לכך שהרכבת הממשלה תוטל על אחד משניהם. הם פשוט יצטרכו לבחור אם לתת הכל לחרדים או לחבור לנתניהו. אז נכון שיש עוד הרבה זמן, אבל בטוח שאחרי הבחירות הקרובות לא נראה את ליברמן סוגר טלפונים ונעלם לחופשה במינסק.

