אחרי שנים של אזהרות רצופות בדבר מותה המתקרב של הדמוקרטיה הישראלית, במוצאי שבת האחרון הודיע נשיא העליון בדימוס אהרן ברק על פטירתה של המנוחה. ישראל, הכריז ברק, אינה עוד דמוקרטיה ליברלית. ואף שדיברו על זה בלי סוף, ואולי אפילו באופן מעט אובססיבי, סופה המוחלט של הדמוקרטיה הליברלית הצליח איכשהו להפתיע רבים. הרי גם אם נקבל את התזה שלפיה הממשלה הנוכחית עשתה כל שביכולתה כדי להילחם בערכים הדמוקרטיים, חייבים להודות שכל היכולת הזו לא ממש הספיקה. הרי אין שום מהלך של הממשלה שיצא לדרך בהקשר הזה והושלם.
ביטול עילת הסבירות נפסל. פיטורי היועצת המשפטית לממשלה בוטלו. גם השינוי המרוכך בהרכב הוועדה לבחירת שופטים נמצא כעת תחת צו על תנאי וממתין להכרעת העליון. לא בקשי, לא ביטון ולא שום שופט שמרן אחר מונה לעליון תחת השר לוין. ואפילו נציב תלונות הציבור על שופטים אשר קולה, שמונה על ידי הקואליציה הנוכחית, זיכה לאחרונה את הנשיא עמית כמעט מכל ההאשמות שדבקו בו.
מצד אחד, מדהים לגלות כמה שברירית היתה הדמוקרטיה הליברלית בישראל, ששורת מהלכים שכולם נבלמו הצליחו להביא למותה, ובתוך זמן קצר כל כך. מהצד השני, ברור שהשבריריות הזו לא מגיעה משום מקום. היא קשורה מאוד בתלישותו של המושג הזה, ובאופן המלאכותי שבו הוא מנסה להשתלט על השיח הפוליטי בישראל. שוב ושוב מצאה עצמה בשנים האחרונות הדמוקרטיה הישראלית נדרשת לבחון את עצמה לאור הסטנדרט הדמוקרט־ליברלי, ולהיבהל כראוי בכל פעם שנדמה היה למאן דהוא שהיא בחריגה ממנו. אבל מתי בעצם חתמנו באפסנאות על הדמוקרטיה הליברלית כשיטת המשטר החדשה שלנו?
איזנקוט "מתנגד נחרצות" ליוזמת יאיר גולן לסגירת ערוץ 14
סכנה לזכויות האזרח
הכרזנו על עצמנו במגילת העצמאות כמדינה יהודית, ומאז ראשית דרכנו ראינו את עצמנו כמדינה דמוקרטית. מאז חקיקת חוקי היסוד בשנות ה־90, המושגים האלה זכו לאיחוד דרך הנוסחה "מדינה יהודית ודמוקרטית". היסוד הליברלי היה מאז ומעולם אפשרות פוליטית, כמובן, לצד אפשרויות פוליטיות אחרות שניתן היה לקדמן באופן דמוקרטי. אבל הוא מעולם לא היה סטנדרט שהדמוקרטיה אמורה לעמוד בו. הדמוקרטיה אפשרה את האופציה הליברלית, ולא נגזרה ממנה. אלא שהנקודה הזו התהפכה לחלוטין.
כולנו בעד דמוקרטיה, ורבים, ואני בתוכם, ישמחו לעשות שימוש במנגנון הדמוקרטי כדי להפוך את ישראל לליברלית יותר. אבל רבים מאלה העושים שימוש בביטוי "דמוקרטיה ליברלית" אינם מבקשים עוד להשיג יעדים פוליטיים באופן דמוקרטי. הם מבקשים להחליף את הכלים המסורתיים של הדמוקרטיה, שכוללים קיום דיון, שכנוע הדדי וקיום בחירות, בעקרונות חדשים הדוחקים את הדמוקרטיה ומסיגים אותה לאחור. הם מנסים להפוך את ההליך הדמוקרטי לכזה שמניב תוצאה על תנאי. להתלות את הלגיטימיות שלו עד שישיג עבורם יעדים מסוימים.
בבסיסה, דמוקרטיה היא שיטה המאפשרת את שלטון העם באמצעות מנגנון הכרעת הרוב, ולצידו הזכות לבחור ולהיבחר. מכאן נגזרת גם האפשרות של הציבור ונציגיו למנות עליהם ממשלה בהתאם לרצונם. אלא שדווקא הזכויות האזרחיות הבסיסיות הללו הן שמצויות כיום תחת מתקפה. והמתקפה הזו מגיעה מן המחנה המתיימר לייצג את הדמוקרטיה הליברלית.
מבט על הוויכוח סביב הרפורמה המשפטית דרך הפריזמה הזו חושף פרדוקס מעניין. המחנה המתנגד לרפורמה, המגדיר עצמו שוב ושוב כמי שנאבק בשם הדמוקרטיה הליברלית, משוכנע כי הממשלה מבקשת לפגוע בזכויותיו באמצעות שינוי מבנה השיטה. אלא שעד היום לא סומנה ולו זכות אזרחית אחת שתומכי הרפורמה מבקשים לבטלה - לא בטווח המיידי, לא בעתיד הקרוב ולא בעתיד הרחוק. לעומת זאת, הפגיעה בזכויות האזרח הבסיסיות שמאפשרות את עצם קיומו של המנגנון הדמוקרטי, ובראשן הזכות לבחור ולהיבחר, הפכה ליעד מוצהר של המחנה הדמוקרט־ליברלי עצמו.
הרי זהו המחנה שהמתין דרוך לפסיקה - שמבוששת לבוא עד כה - לשלילת זכותו של מי שזכה לאמון מצד רוב חברי הכנסת לכהן כראש ממשלה, אף שזו קביעתו הברורה של החוק, ואף שכל קביעה אחרת תשליך לפח את מיליוני פתקי ההצבעה של ציבור הבוחרים. וזהו גם המחנה שסבור כיום שבית המשפט, ולא נבחרי הציבור בכנסת, הוא שאמור לקבוע מי ראוי לכהן כשר בממשלה ומי לא. וזהו גם בדיוק אותו המחנה שמתוכו עולה קריאה ברורה לשלול את זכות ההצבעה של ציבור מצביעים גדול בישראל. חלקו מצטמצם לשלילת זכות ההצבעה של החרדים, וחלקו משתעשע בשלילה גם של זכות ההצבעה של הערבים.
מנת יתר ליברלית
וזו לא רק הזכות לבחור ולהיבחר שהמנגנון הדמוקרטי מבוסס עליה, ושהדמוקרטיה הליברלית מבקשת כעת לדחוק הצידה. דמוקרטיה, במובן הכי בסיסי שלה, מחייבת גם שמירה על הזכות לחופש ביטוי. הרי בלעדיו הזכות לבחור ולהיבחר כמעט מאבדת את משמעותה. אלא שבמפלגת הדמוקרטים, שהיא ללא ספק הייצוג המושלם של התפיסה הדמוקרטית־ליברלית, גם הזכות הבסיסית הזו נדחקת לאחור בשם היעדים הפוליטיים שהם מבקשים להשיג. הם מתנגדים, כמובן, לסגירת תחנת שידור מטעם הצבא, אבל באותה השעה ממש הם מודיעים שוב ושוב שעם חזרתם לשלטון, הם יביאו לסגירתו של ערוץ טלוויזיה פרטי המשדר תכנים שלהם הם מתנגדים.
רק בעולם שבו הדמוקרטיה נדחקת מפני הדמוקרטיה הליברלית, הצרת חופש הביטוי של יריבים פוליטיים עשויה להיתפס כצעד לא רק מתבקש, אלא גם כזה שבאופן מעוות אמור להעניק לך נקודות בקרב המצביעים. וזה לא רק הקמפיין האובססיבי של מפלגת הדמוקרטים שהולך חזק על פגיעה בחופש הביטוי, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה - זו גם שורת ההצדקות שמלוות את המהלך הזה, שמבהירות עד כמה נטשו שם כל הבנה בסיסית של מהות הדמוקרטיה.
יאיר גולן טען השבוע, בראיון למוריה אסרף ואייל ברקוביץ', שסגירת ערוץ 14 נדרשת בגלל השקרים וההסתה שיש בו. כשצמד המראיינים הציע לו שבמקום לסגור את הערוץ, ישקול את החלופה של לא־לצפות־בו - גולן הסביר שלא ניתן להסתפק בכך: "הורה אחראי", הסביר, "לא נותן לילדים שלו לגלוש ללא בקרה ברשתות החברתיות, כמו שאנחנו יודעים שעיסוק מוגזם ושהייה מוגזמת ברשתות החברתיות יכולים להסב נזקים קשים". ביטול היכולת של צופי ערוץ 14 להבדיל בין טוב ורע, וההתייחסות אליהם כאל ילדים רכים שיש להכריע עבורם, אינם ייחודיים לגולן. גם חבריו למפלגה מדברים בשפה דומה, ומסבירים שסגירת ערוץ 14 טובה לצופי ערוץ 14, כי מגיע להם יותר.
אולי זה חוסר האוריינות הפוליטית שלא מאפשר להם להבין לאיזו משפחה פוליטית צורת החשיבה הטוטליטרית הזו שייכת, ואולי מדובר במנת יתר של ליברליות. כך או כך, נראה שאין הרבה הבנה דמוקרטית במפלגה הדמוקרטית. אזרח אינו ילד רך, ולא ניתן להתעלם מרצונותיו בשם ההגנה המדומיינת עליו. להעדפותיו בהחלט יש משמעות, גם אם ההעדפות האלה אינן ליברליות דיין בעיני מפלגת הדמוקרטים.
תפיסה הרואה באזרחים מי שיש לחנך ובחופש הביטוי שלהם איום שיש לרסן אינה תקלה בדמוקרטיה הליברלית - היא תוצאה שלה. כשהזכות לבחור ולהיבחר הופכת לזכות על תנאי, הדמוקרטיה חדלה להיות שיטת ממשל והופכת למנגנון פיקוח על הציבור. ואם כך נראית הדמוקרטיה הליברלית בנוסחה החדש - לא בטוח שכדאי להתאבל על מותה.
