למה אף אחד לא מסיר את "האיום האסטרטגי" מתחת לאף של ישראל?

ביום שבת האחרון יצא יריב בוחניק לטיול בוקר עם הכלב בשכונת מגוריו בראש פינה. בשלב מסוים הבחין בוחניק, רב־פקד במחוז הצפוני של המשטרה, במכונית שעוררה את חשדו. "עשיתי סיבוב מסביב לרכב, והיו שם כמה ממצאים שלא הסתדרו לי", יספר מאוחר יותר. "מייד הרמתי טלפון לתחנת המשטרה".

בתוך זמן קצר יתברר עד כמה חושיו של בוחניק מחודדים. בבדיקה של הרכב החשוד התגלה כי בתוכו הונח מצבור אמל"ח, שלא היה מבייש מחלקה בגולני: מקלע נגב, שני רובי M16, ארבעה אקדחים, טילי לאו ומטאדור, לבני חבלה ועשרות רימוני רסס. כל אמצעי הלחימה הללו היו תקניים ונגנבו מצה"ל, לצד ערימות של תחמושת, כוונת לילה טלסקופית ואפילו משבש קשר. מישהו, כך נראה, נערך לצאת לקרב.

במשטרה סירבו למסור השבוע פרטים על חקירת האירוע, אבל לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שכלי הנשק והתחמושת שנמצאו במרכז ראש פינה, היו מיועדים לאחד מארגוני הפשיעה, אלו שבשנים האחרונות משליטים טרור - במלוא מובן הביטוי - על מדינת ישראל.

לכידת הרכב בראש פינה היא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל: בימים אלה מסתובבות בישראל כמויות עצומות של נשק בלתי חוקי, שלרוב זורם אל העולם התחתון כמעט ללא הפרעה. רובם המוחלט של הנשקים הללו מתגלגל לחברה הערבית. על פי דוח מבקר המדינה מ־2021, 94% מהחשודים בעבירות ירי הם בני החברה הערבית, ו־70% ממעשי הרצח בחברה הערבית נעשים באמצעות נשק חם, לעומת 22% ביתר האוכלוסייה. הנתונים הללו מעידים לא רק על היקפי הנשק בקרב ערביי ישראל ועל הנכונות להשתמש בהם, אלא גם על מחסור חמור במשילות. 

"כמויות הנשק בידי ארגוני הפשיעה בחברה הערבית מהוות איום אסטרטגי על מדינת ישראל", קבע לאחרונה ח"כ צביקה פוגל (עוצמה יהודית), יו"ר הוועדה לביטחון לאומי. "בגליל חיים היום 15 אחוז יהודים", הזהיר השבוע ח"כ עודד פורר מהאופוזיציה (ישראל ביתנו), שעוסק רבות בחקיקה בתחום הנשק הבלתי חוקי. "בכל הכפרים מסביב ליישובים היהודיים יש כמויות נשק אדירות. אתה לא יכול להשאיר את זה ככה".

"האקדח הפך לסמל סטטוס בחברה הערבית", מצטרף גורם משפטי. "הנערים שרוכבים על ג'יפים ומנופפים ברובים בטיקטוק הפכו לגיבורי תרבות". ואילו גורם ממשלתי מתאר את המצב בפשטות מצמררת. "בכל מה שנוגע לנשק בלתי חוקי", הוא אומר, "אנחנו בקטסטרופה לאומית".

בעיית הנשק הבלתי חוקי כה חמורה, עד שהיא יוצרת קונצנזוס נדיר בין כל צידי המפה הפוליטית ורשויות המדינה. נדמה שכולם מכירים בכך שאת הצרה הזו צריך לפתור, ויפה שעה אחת קודם. אלא שבכך הקונצנזוס נגמר. ניסיון להבין מדוע מדינת ישראל, שהצליחה להשיג עליונות אווירית באיראן ולפגוע אנושות בחיזבאללה, נכשלת כבר שנים בטיפול בבעיה שמוגדרת כ"איום אסטרטגי" ומונחת ממש מתחת לאפה, מגלה מעגל עכור של הסרת אחריות והטלת אשמה. "זו תעודת עניות  למשטרה, לממשלה, למערכת המשפט, לכולם", מסכם מאזן גנאיים, יו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות וראש עיריית סחנין. "היום כל ילד בן 14 יש לו נשק. איך יכול להיות שמדינה לא מצליחה לשריין ביטחון אישי לתושביה?".

כמה? שאלה טובה

אף שכולם מסכימים שמדובר במכת מדינה, לאיש אין מושג כמה נשקים בלתי חוקיים נמצאים בישראל. המספרים הגבוהים ביותר שנזרקים לחלל האוויר מדברים על חצי מיליון פריטים(!), אך כל ניסיונותינו להשיג מרשויות המדינה השונות הערכה מדויקת ורשמית, עלו בתוהו. "בתקופתי ההערכה היתה שיש בין 50 ל־250 אלף כלי נשק בלתי חוקיים", אומר עמר בר־לב, שכיהן עד סוף 2022 כשר לביטחון הפנים, "אבל לאף אחד לא היה באמת מושג, וכל אחד המציא מספר".

"אין נתונים רשמיים לאמל"ח בלתי חוקי", מודה השבוע גורם רשמי שעוסק בסוגיה. "אבל יש לנו מושג לגבי ממדי התופעה על פי מחיר הנשק בשוק. אם רימון רסס עלה בעבר 1,500 שקל ליחידה ופתאום עכשיו עולה 400 שקל, אתה מבין שהשוק מוצף". לדבריו לא מדובר רק על כמות, אלא גם על איכות. "לארגוני הפשע יש היום בידיים נשק שובר שוויון", הוא אומר, "אני לא מדבר רק על אקדחים ורובים, אלא גם על מטעני כלימגור, רחפני נפץ וטילי RPG".

תופעת הנשק הבלתי חוקי קיימת בישראל זה שנים, אך היא החריפה מאז פרוץ המלחמה. "אחד הצירים שבהם האמל"ח מגיע לרחוב, זה זליגת אמל"ח מצה"ל", אומר גורם שעוסק בנושא, "כשהחלה המלחמה היה המון אמל"ח פרוס בכל מקום, הרבה מילואימניקים עם נגישות אליו, וכתוצאה מזה המון גניבות". בצה"ל הכירו בבעיה והחלו לטפל בה, אך היא עדיין לא נבלמה, בעיקר בשל הקושי לאבטח שטחי כינוס ולחימה, שבהם ציוד צבאי נפרס בשטח. "בזמן לחימה כל כך אינטנסיבית, לצבא גם אין פיקוח משמעותי על כל טיל שנורה או רימון רסס שנזרק, ואין סנקציות דרמטיות על ציוד שנעלם", ממשיך אותו גורם. "אם היית רואה מג"ד עף הביתה על כל אירוע של גניבת אמל"ח, היית רואה שינוי יותר משמעותי".

לאחר 7 באוקטובר הוצפה ישראל גם בנשקים חוקיים, לאור רצונם של אזרחים רבים להתחמש והיחס המקל של המשרד לביטחון לאומי לחלוקת רישיונות. על פי נתוני המשרד, שפורסמו בידי העמותה לחופש המידע, מספר רישיונות הנשק בישראל הוכפל מאז פרוץ המלחמה מ־157 אלף ל־330 אלף. סביר להניח שגם חלק מהנשקים החוקיים הללו זלגו לגורמי פשיעה.

אם לא די בכך, גם תעשיית ההברחות משגשגת. "יש אוטוסטרדה של הברחות", כדברי גורם ממשלתי. הבעיה החמורה ביותר נמצאת לדבריו בגבול עם מצרים, שם גברה תעשיית ההברחות לאחרונה, בין היתר לנוכח השימוש ברחפנים. השבוע נחשף ב"היום" כי על פי הערכות רשמיות, מדי חודש מוברחים לארץ כ־14 אלף כלי נשק.

"האחריות על הגבולות מוטלת על צה"ל", אומר נצ"מ דודי קץ, ראש מחלקת תיאום מבצעי בחטיבת המודיעין במשטרת ישראל. "כמשטרה אין לי את האמצעים שיש להם שנועדו להתמודד מול רחפנים. אין לי כיפת ברזל, לוחמה אלקטרונית, מסוקים או לייזרים. איום הרחפנים הוא מצב חירום לאומי. היו ישיבות בדרגים הגבוהים, עם הרמטכ"ל והמפכ"ל, והצבא מבין שזה מגיע גם לטרור. אלה עולמות התוכן של הצבא והוא בעל האמצעים לסיכול רחפנים, כולל שיגור אפאצ'י אם צריך".

במערכת הביטחון ערים לכך שגם אם האמל"ח המוברח לא מגיע באופן ישיר לגורמי טרור, הוא משפיע על הקלות שלהם להשיג אותו לטובת ביצוע פיגועים. "יש חיבור בין ארגוני הטרור לארגוני הפשיעה בסחר באמל"ח, והנשקים עוברים מפה לשם", אומר אל"ם (מיל') גבי סיבוני, שפרסם לאחרונה מאמר בנושא במסגרת מכון ירושלים לאסטרטגיה ולמדיניות. "גורמים זרים, ובראשם איראן, מנסים להרוות את שטח המדינה באמצעי לחימה".

מקלות בגלגלים

אחד האתגרים במימוש המאבק בנשק הבלתי חוקי כרוך ביכולת לתכלל שורה ארוכה של משרדי ממשלה ורשויות, ולכרוך אותם למטרה אחת משותפת. באקלים הפוליטי בישראל, ובמיוחד לנוכח המתח בין הממשלה למי שעומדת בראש מערכת אכיפת החוק, היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, האתגר הזה קשה במיוחד.

מי שהכיר בצורך לתכלל את עבודת הממשלה בסוגיה הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו. באוגוסט 2023, שמונה חודשים לאחר השבעת ממשלתו, הוא הורה על הקמת מטה למלחמה בפשיעה בחברה הערבית. מי שנבחר לייסד ולנהל את הפונקציה החדשה הוא עו"ד רואי כחלון, שצמח בפרקליטות המדינה (בהמשך ינסה נתניהו למנות את כחלון לממלא מקום נציב שירות המדינה, אך המינוי נתקל בקשיים ובהתנגדות של היועצת המשפטית לממשלה, ואף פורסם כי חסמה את גישתו למייל של נציבות המדינה. זה לא יהיה הסכסוך האחרון בין כחלון והיועמ"שית, א"א).

כחלון נכנס אל תפקידו כראש המטה כשהוא אופטימי ומלא עזוז. חודשים בודדים לאחר המינוי כבר היתה בידו תוכנית מפורטת, שאותה הציג בפני השב"כ, המל"ל והמשטרה. התוכנית, שזכתה לגיבוי ראש הממשלה, הציעה שהחזקת נשק בלתי חוקי תוגדר כעבירת ביטחון, מה שיאפשר מעורבות שב"כ בחקירות, שימוש נרחב במעצר עד תום ההליכים, החמרה בענישה, סנקציות כלכליות, והתייחסות לעברייני הנשק העצורים כאסירים ביטחוניים. כחלון טען אז שאלמלא רשויות האכיפה יקבלו כלים משמעותיים לטיפול בפשיעה, מדינת ישראל תמצא עצמה שוב פעם במחדל בסדר גודל של 7 באוקטובר. "אנחנו נמצאים על פי תהום", אמר. אלא שמאז חלפו שנתיים, והתוכנית טרם יצאה אל הפועל.

כחלון מטיל את האחריות לכך על היועמ"שית. בפוסט יוצא דופן שפרסם השבוע בפייסבוק והפך לוויראלי, הוא טען ש"על אף הנחיית ראש הממשלה לקדם את הצעתי להגדיר את ארגוני הפשיעה הרצחניים כארגוני טרור, לצערי הודיעו נציגי היועצת המשפטית לממשלה בשבוע שעבר, בדיון בוועדה לביטחון לאומי, כי הם מתנגדים לכך". הוא הוסיף כי בשנה האחרונה פנה פעם אחר פעם ליועמ"שית בדרישה "להכריז על מצב חירום ולהפעיל את מלוא ארגז הכלים הלאומי. עד כה, ללא מענה לדרישתי... בקצב של התעצמות ארגוני הפשיעה, יירצחו עוד מאות אזרחים".

עיקר טענותיו של כחלון כלפי היועמ"שית מתייחסות לתפקידה כמי שעומדת בראש "צוות־העל" לטיפול בפשיעה החמורה, שמשמש בפועל קבינט המלחמה בפשע של מדינת ישראל. בצוות, שקיים מאז 2006, חברים גם מפכ"ל המשטרה, מנהל רשות המיסים, פרקליט המדינה ואחרים, וביחד הם אמורים לנסח ולהוציא לפועל את הפעילות של רשויות האכיפה בשטח. בהרב־מיארה עצמה טענה בדיון בוועדת חוקה כי "אני אחראית על צוות־העל שהוא אינטגרטיבי של כל ראשי מערכת האכיפה".

אלא ש"צוות־העל" בראשות היועמ"שית כמעט שאינו מתכנס. במארס 2024 הנחה נתניהו את היועמ"שית לכנס את הצוות אחת לשבוע, ולצרף אליו את כחלון. בהרב־מיארה לא ביצעה את ההנחיה. בדיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט לפני כשלושה חודשים הסבירה כי "הודענו לרה"מ שצוות־העל של כל גופי האכיפה, כולל המפכ"ל ואנוכי, לא יכול להתכנס כל שבוע. הצוות התכנס השנה חמש פעמים. יש צוותים לווייניים ונוספים, שהתכנסו עד כה כ־20 פעמים". באשר להכללתו של כחלון בדיוני צוות־העל, טענה היועמ"שית כי "אין אפשרות לצרף גורמים פוליטיים לצוות־העל".

במקביל, בייעוץ המשפטי מתעקשים על כך שסמכויות אכיפת החוק ייוותרו בידי היועמ"שית, ולא בידי הממשלה. כך, למשל, כשכחלון ביקש להקים ועדה בין־משרדית למלחמה בפשיעה בחברה הערבית, כתב לו המשנה ליועמ"שית, שרון אפק, כי הוועדה בראשותו "אינה מוסמכת לדון במדיניות של אכיפת החוק, המצויה באחריותה הבלעדית של היועצת המשפטית לממשלה וגופי אכיפת החוק". "היועמ"שית לא רוצה, או לא יכולה, לטפל בפשיעה בחברה הערבית", אומר גורם ממשלתי.

מי בעל הבית?

הטענות נגד מערכת המשפט בכלל והיועמ"שית בפרט, לא מסתיימות ב"צוות־העל". כמה גורמים ששוחחו איתנו טוענים כי המערכת המשפטית מתעקשת להטיל על המשטרה סייגים, שמקשים עליה לפעול כנגד עבריינים. "אתן לך דוגמה", אומר מאיר דויטש, מנכ"ל תנועת רגבים שעוסקת לא מעט בנושא הנשק הבלתי חוקי. "בתעודת הזהות של רבים מתושבי הפזורה הבדואית לא מצוינת כתובת. אז נניח שהמשטרה מצאה נשק בבית כלשהו, עכשיו לך תוכיח שהבית שייך לאותו עבריין שהנשק נתפס בו. אנחנו מנסים כבר שנה לקדם חקיקה, שתאפשר לרשום בתעודת הזהות את הנ"צ של בית המגורים, אבל הייעוץ המשפטי של משרד הפנים תוקע את החקיקה. הם אומרים שיש חשש שחקיקה כזו תגרום להכרה בפועל במבנים בלתי חוקיים.

"מי שאחראי להנחות את מערכת אכיפת החוק במדינה זה התובע הכללי, כלומר היועמ"שית", ממשיך דויטש. "התובע הכללי אמור לבוא למחוקק ולהגיד לו שיש פה לקונה שצריך לפתור. זה מה שקרה, למשל, עם חוק קמיניץ. לאחר שנים רבות שבהן מדינת ישראל לא הצליחה לאכוף את חוקי הבנייה, בא המשנה ליועמ"ש ארז קמיניץ והציע לממשלה לקדם חקיקה, שהורידה באופן ניכר את עבירות הבנייה במדינת ישראל. היום, הדבר הזה לא קורה".

"לכולם ברור שכדי לטפל בנשק הבלתי חוקי, צריך לסגור יישובים ערביים, להוציא את האנשים מהבתים ולחפש נשק בית אחר בית", אומר גבי סיבוני ממרכז ירושלים. "אבל אז בא הייעוץ המשפטי לממשלה, ובעיקר היועמ"שית, ואומר שמותר להיכנס רק לבית שבו יש חשד סביר להימצאות של כלי נשק בלתי חוקי. זו גישה שמונעת את האפשרות לעשות את המבצעים האלה".

חגיגה בטיקטוק

את הטענות כלפי היועמ"שית מומלץ לקחת בערבון מוגבל. בחלק ניכר מהמקרים, היא דווקא קידמה הליכי חקיקה שהעניקו למשטרה ולבתי המשפט כלים להתמודד עם עבירות נשק. כך, למשל, ב־2025 תוקן חוק העונשין בנושא עונשי מינימום בעבירות אמל"ח, עבר חוק המאפשר למשטרה לערוך חיפוש בביתו של אדם גם ללא צו של שופט, אם התעורר חשד להימצאות נשק בלתי חוקי, ותוקן חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור באופן שמעניק לצה"ל יותר סמכויות במאמציו למנוע גניבת נשק מתוך בסיסים.

חוק נוסף שנמצא כעת בדיונים בכנסת נוגע לטרנד טיקטוק חדש, שבמסגרתו צעירים ערבים נוהגים לנופף כלי נשק אל מול המצלמה. בבית המשפט הם טוענים מאוחר יותר כי מדובר בנשק צעצוע. התיקון מציע שמעתה, הנאשם יצטרך להוכיח שמדובר בנשק צעצוע, ולא להפך. "אין תחום במדינה שהיו בו יותר תיקוני חקיקה בשנים האחרונות מאשר בתחום האמל"ח ועבירות הנשק", אומר גורם משפטי.

אלא שחקיקה לבדה אינה מספיקה. מכיוונה של מערכת המשפט עולות טענות כי על מנת להיאבק בארגוני הפשיעה, צריך בין היתר גם לתגבר את הפרקליטות בתקנים שיאפשרו לה לנהל תיקים מורכבים. "התיק שנוהל בהצלחה נגד משפחת אבו לטיף, לדוגמה, השבית פרקליטים ושופטים למשך חודשים", אומר גורם משפטי. "צריך משאבים עצומים כדי להילחם במשפחות הפשע, שהפכו למאוד מתוחכמות. המשטרה תוגברה, אבל בפרקליטות ובמערכת המשפט חסרים תקנים, ופה צריך רגל מסיימת".

"ייאמר לזכותו של בן גביר שהוא הביא תקציבים ותקנים למשטרה, אבל זה לא מספיק", מצטרף ח"כ עודד פורר מישראל ביתנו. "אתה חייב לייצר פה עבודה מערכתית, אבל לממשלה אין אסטרטגיה למאבק בנשק הבלתי חוקי. לבן גביר יש סרטונים, יש טיקטוק, אין אסטרטגיה".

הטענות הללו נגד בן גביר, שנכנס למשרד לביטחון לאומי בלא מעט רעש וצלצולים, מגיעות גם מתוך הממשלה עצמה. "בן גביר הוא שחקן שעובד כסוליסט באופי שלו", אומר גורם ממשלתי. "הוא לא הבין שהאירוע הוא לא אירוע של משטרת ישראל בלבד. המשטרה היא קבלן הביצוע, אבל בשביל לנצח את הפשיעה אתה צריך להכניס את כל הגופים הרלוונטיים תחת הכנפיים שלך. את זה, אגב, קשה לעשות כשהיועמ"שית לא מדברת איתך".

שב"כ - כן או לא

אחד הפתרונות להתמודדות עם הנשק הבלתי חוקי היא האפשרות להגדיר ארגוני פשיעה כארגוני טרור, עניין שנתניהו הצהיר כי הוא תומך בו. אלא שהממשלה בראשותו לא מיהרה לקדם את הנושא, והצעת חוק בעניין, שהוגשה כהצעת חוק פרטית בידי צביקה פוגל, הגיעה לדיונים בוועדה לביטחון לאומי רק בשבוע שעבר.

במקרה הזה הייעוץ המשפטי לא ממהר לתמוך בחקיקה, ודורש שהכנסת תגדיר באופן מדויק את הסמכויות שיוענקו במסגרת החוק למשטרה או לשב"כ. אבל לא כולם משוכנעים שנתניהו מאוכזב מכך שהחוק מתעכב. "המחוקק בישראל כבר אימץ את הנרטיב שאין הבדל בין ארגוני טרור לארגוני פשיעה, ואם הממשלה רוצה, היא יודעת להעביר חקיקה בן לילה", אומר בהקשר זה פרופ' מוחמד ותד, נשיא המכללה האקדמית רמת גן. "לא את הכל אפשר להפיל על היועצת המשפטית לממשלה".

ותד, שמשמש גם עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן ופרסם מחקרים המשווים בין ארגוני טרור לארגוני פשיעה, הוא תומך נלהב בהצעת החוק, ומאמין שהשב"כ חייב להיכנס לתמונה. "ברור", הוא אומר. "מסתובבים בישראל נשקים בלתי חוקיים בכמויות אדירות, מדובר באיום חמור על הביטחון".

השב"כ אכן הרחיב את פעילותו בתחום הפשיעה בחברה הערבית עד לפני פרוץ המלחמה, בעיקר באירועים שבהם היה חשד לפגיעה במשילות ובסמלי שלטון, וכן בנושאים שנמצאים על התפר שבין הפלילי ללאומני וגניבות אמל"ח גדולות מבסיסי צה״ל. לאחרונה גם פורסם כי ראש השב"כ החדש, דוד זיני, שוקל לשנות את מדיניות הארגון בנושא העיסוק בפשיעה.

אלא שמכאן ועד למיגור תופעת הנשק הבלתי חוקי, הדרך ארוכה. "בשב"כ עדיין לא אוספים מודיעין על ארגוני פשע באופן סיסטמטי. הם לא מכירים את החיילים במשפחת מוסלי, לצורך העניין", אומר גורם שעובד עם השירות. לדברי גורמים נוספים ששוחחו איתנו, ללא קשר למצב החוקי, בשב"כ מתקשים עדיין להסיט משאבים לטובת התחום הפלילי. "אם בשב"כ יתעסקו במשפחות פשע בלוד, הם לא יתעסקו במשפחות בשכם", אומר אחד מהם.

בדיוק בגלל זה, בחודש שעבר אישרה הממשלה לקצץ כ־220 מיליון שקלים שיועדו לתוכניות חברתיות וחינוכיות בחברה הערבית, ולהעבירם לשב"כ ולמשטרה לצורך המאבק בפשיעה. ההחלטה התקבלה לדרישת בן גביר והשרה לשוויון חברתי, מאי גולן. נכון לכתיבת שורות אלה, התקציב המדובר עדיין לא הגיע לידי השב"כ.

 תגובות

משרד ראש הממשלה: "בהתאם להנחיית ראש הממשלה, על היועצת המשפטית לממשלה, כמי שעומדת בראש מערכת אכיפת החוק, ושאר גופי האכיפה, להכריז על מצב חירום אכיפתי, לפעול להגדרת ארגוני הפשיעה הרצחניים כארגוני טרור, ולהעצים באופן מיידי את האכיפה נגד ארגוני הפשיעה וסוחרי האמל"ח, תוך שימוש מלא, נחוש ובלתי מתפשר בכל ארגז הכלים החוקי העומד לרשות המדינה.

"המטה למלחמה בפשיעה בחברה הערבית מקדם שינויי מדיניות ותיקוני חקיקה בנושאים שונים על מנת לסכל את מעורבות ארגוני הפשיעה בתחומים השונים, בין היתר גדיעת צינור החמצן הכלכלי של ארגוני הפשיעה באמצעות חדירה למכרזים ציבוריים, קידום מבצעי אכיפה כלכלית מיוחדים נגד עסקים של עבריינים, המשלבים את עוצמת משרדי הממשלה ומערכת אכיפת החוק, ושינוי הפרדיגמה המשפטית כלפי ארגוני הפשיעה לארגוני טרור".

משרד המשפטים בשם היועצת המשפטית לממשלה: "המאבק בפשיעה החמורה והמאורגנת בחברה הערבית מוגדר על ידי היועצת המשפטית לממשלה וראשי גופי האכיפה כסיכון מרכזי, המחייב מיקוד מאמץ מתמשך. הנושא נדון באופן שיטתי בצוות־העל בראשות היועצת המשפטית לממשלה, ומאז 2019 עוגן כיעד מרכזי במדיניות האכיפה המשולבת ובתוכניות העבודה של כלל גופי האכיפה והמודיעין, תוך מעקב שוטף אחר יישום ההחלטות.

"במקביל, הייעוץ המשפטי לממשלה הוביל תיקוני חקיקה רבים, בתחומי הנשק, החילוט, האכיפה הכלכלית, סמכויות החיפוש והשימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, ועוד. רבים מתיקונים אלה נכנסו לתוקף, בעוד הצעות חקיקה נוספות ממתינות זה זמן לקידום בידי הדרג המדיני והכנסת, ובהן חילוט תקבולי עבירה, מערכות צילום ביומטריות, חיפוש סמוי בחומר מחשב, שירותי אבטחה והתמודדות עם עבירות נשק. מערכת אכיפת החוק פועלת בנחישות לחיזוק הכלים המשפטיים והטכנולוגיים, לצד אכיפה פלילית וכלכלית ואכיפה משולבת ומנהלית".

המשרד לביטחון לאומי: "המשרד לא מטפל בנשק שאינו חוקי, בנושא זה יש לפנות לדוברות משטרת ישראל".

דובר צה"ל: "בצה"ל קיימים נהלים ברורים לשמירה על ציוד ואמצעי לחימה, לצד פעולות מחייבות שיש לבצע למניעת גניבות. צה"ל רואה בחומרה רבה כל אירוע של גניבת אמצעי לחימה, פועל בנחישות למניעת התופעה ומשקיע משאבים רבים בהגנה על בסיסי צה״ל. בכל מקרה של גניבת אמצעי לחימה נפתחת חקירה של המשטרה הצבאית החוקרת, ובהתאם לממצאים ננקטים צעדים פיקודיים ומשמעתיים, ומוגשים כתבי אישום במקרים המתאימים.

"כוחות הביטחון פועלים בשיתוף פעולה למניעת גניבות והברחות בגבולות תוך מעקב הדוק במגוון דרכים ואמצעים ובהם תצפיות, אמצעי איסוף ומודיעין מקדים. שיתוף הפעולה בין הגופים במאבק זה הוא בעל חשיבות רבה למניעת התופעה ולשמירה על ביטחון תושבי ישראל ומחנות צה"ל. בשנה האחרונה ישנה מגמת ירידה בגניבות נשק מצה"ל בזכות מאמצים אלו".

בהכנת הכתבה השתתפה טל אריאל יקיר