איך הפכנו לאדישים להרוגים בתאונות דרכים?

יש מצוות בתורה שזוכות לתשומת לב מיוחדת. על עשרת הדיברות חוזרת התורה פעמיים - בספר שמות ובספר דברים, ועל המצווה לספר לילדים על יציאת מצרים חוזרת התורה שלוש פעמים. אבל מצווה מפתיעה ומיוחדת, שזוכה ללא פחות מארבע חזרות לאורך התורה, מופיעה בפרשתנו, אחרי שכבר הופיעה בספר שמות ובספר במדבר, ותשוב ותופיע בהמשך ספר דברים. מצווה שאף אחד מאיתנו לא היה מנחש שראויה להדגשה כה גדולה - המצווה לקבוע ערי מקלט לרוצחים בשגגה.

המושג הזה "רוצח בשגגה" ראוי רגע להתבוננות ולהקשבה. "רצח" היא מילה עם עוצמה. לכנות מישהו "רוצח" זה לשלוף את הנשק הכי חזק בארגז המילים שלנו (חוץ מהמילה "נאצי" אולי, אבל גם מילה זו איבדה מזמן את משמעותה וכוחה עקב שימוש יתר). בגלל חריפות המילה הזו נוצרו בשפה המודרנית כל מיני הבחנות מוזרות, חלקן משפטיות, חלקן מוסריות, חלקן חברתיות.

אנחנו קוראים לזה "רצח" רק אם זה בכוונה תחילה ועל ידי איש רע. אם זה מישהו ש"הגיע לו" למות, אנחנו בדרך כלל נקרא לזה "חיסול" או "הוצאה להורג", כינויים להריגה בכוונת תחילה אבל על ידי איש טוב או למטרה טובה. כשזה נעשה בלי כוונה ותכנון, כחלק מתאונה מצערת, אנחנו בדרך כלל קוראים לזה "הריגה" או "גרימת מוות ברשלנות". ו"המתת חסד", האוקסימורון הנורא, נתפסת בעיני חלק מאיתנו כמעשה אלטרואיסטי.

השפה של התורה הרבה יותר פשוטה וישירה - נטילת חיים נקראת "רצח". לערי המקלט לא בורחים אלו שהורשעו ב"גרימת מוות ברשלנות" או אלו ש"הרגו". התורה קוראת להם פשוט "רוצחים". הם אמנם עשו זאת בלי כוונה, בשוגג, אבל הם בכל זאת רוצחים.

אצל חז"ל זה אפילו עוד יותר קיצוני - הגמרא דנה בשאלה אם מותר לבית דין לבצע גזר דין מוות בעבריין מורשע בשבת, ושואלת האם "רציחה דוחה שבת?" (תלמוד בבלי, סנהדרין, דף לה, עמוד א). תאמינו או לא, את ההוצאה להורג הנעשית על ידי בית הדין לאחר הרשעה מכנים חז"ל "רציחה". הרג כזה הוא אמנם מצווה, והאדם הנענש בכך הוא בוודאי רשע וארור, אבל השם והכינוי נותרים על כנם - להריגת אדם קוראים בתורה פשוט "רצח".

בסוף ספר במדבר עוסקת התורה בהרחבה בעניינים הקשורים במישרין ובעקיפין למלחמות. תיאור המלחמה של בני ישראל במדיינים, התחייבותם של בני גד ובני ראובן לסייע במלחמה על כיבוש הארץ לפני שיתיישבו בעבר הירדן, והציווי לבני ישראל להיערך לכניסה לארץ ולמלחמה הקשה הצפויה להם שם עם עמי כנען. לאחר הפרקים הרבים הללו, העוסקים במלחמות שונות ומגוונות, מצווה התורה על ערי המקלט, ועל דינו של רוצח בשגגה, שנס אל עיר המקלט כדי לקטוע את מעגל ההרג של שפיכות הדמים וגאולות הדם.

כך גם אצלנו, בפרשת "ואתחנן". רגע אחרי התיאור של מעמד הר סיני, בין הציווי "לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ" (דברים ד, לח), לסיפור הניצחון על סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, מספרת התורה כי משה מבדיל שלוש ערים בעבר הירדן "לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת" (שם, מב).

זה לא מקרי שהתורה מצווה על כך דווקא בפרקים ארוכים שעוסקים במלחמות. כשמשתוללת מלחמה בארץ, שפיכות דמים הופכת לנורמה. ככל שהמלחמה מתארכת, כך הנפש נעשית קהה ברשימות החללים המתארכות, במוות ובשכול המכים בכל פינה. במהדורות החדשות אין פנאי וקשב כדי לשמוע על מי שנרצחו באכזריות או נפלו בקרב, קל וחומר שאין כל תשומת לב למקרי רצח בשוגג או למי שמת ב"תאונה".

דווקא בגלל זה המצווה לבנות ערי מקלט זוכה להדגשה כה חזקה. התורה מבינה היטב כי יוקרם וחשיבותם של החיים תלויות במידה רבה ביחס של החברה לאותן "תאונות", לאותם מקרים שבהם נהרג אדם ללא כוונה או תכנון. קדושתם של החיים נמדדת במיוחד ביכולת לתת למקרים המצערים הללו מקום ותשומת לב. לוודא שהלב לא גס במוות, לא משלים עם הדם הנשפך ברחובות כאילו היה מכת גורל או גזירת שמיים.

חודש יוני האחרון היה הקטלני ביותר בדרכים זה שנים רבות. 42 בני אדם קיפחו בו את חייהם בתאונות דרכים. במחצית הראשונה של השנה הנוכחית נרשמה עלייה של יותר מ־20(!) אחוזים ביחס לתקופה המקבילה אשתקד בחללים בדרכים. שפיכות הדמים בתאונות לא זוכה אפילו לכותרת קטנה בעיתון. כשכל כך הרבה דם נשפך במזיד, למי יש סבלנות או קשב לדם שנשפך בשוגג? אבל התורה מלמדת אותנו שהקשב למקרים הללו ולדומיהם הוא סוד אחיזתנו בארץ ישראל. רגע לפני הכניסה לארץ ומלחמת האחיזה בה, מדגישה התורה שוב ושוב את דינן של ערי המקלט ואת משפטם של הרוצחים בשוגג. ייקור ערך החיים הוא משימה ראשונה במעלה, והיא מתחילה במרחבים שבהם קל שלא להבחין בה.