טומאה של מלחמה

הלוחמים שחזרו משדה הקרב לא ערכו מצעד ניצחון, הציבור לא זרק עליהם אורז, והילדים לא נופפו להם בדגלים. הם אמנם היו גיבורים שחזרו מהמלחמה כמנצחים, הם יצאו למלחמה מתוך ציווי אלוקי, וזכו לסיוע שמיימי בהכרעת האויב. אך כל זה לא הועיל להם בשובם מהמערכה.

"נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים", ציווה הקב"ה את משה בתחילת פרשת "מטות". בשפה התנ"כית "נקמה" זו לא מילה גסה, והפורענות שהביאו עלינו המדיינים הצדיקה תגובה קשה וחריפה. משה משלח את החיילים אל הקרב ואף פוקד עליהם מפורשות: "הרגו כל זכר". זו מלחמה קשה ואכזרית, והלוחמים היהודים מכים באויב ללא רחם. אך בשובם מאותה מלחמת מצווה הורה להם משה: "חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הורג נפש". הלוחמים שחזרו משדה הקרב נשלחו על ידי משה רבנו אל מחוץ למחנה, מקום משכנם של הטמאים והמצורעים, ונדרשו לחכות שם עד מלאת ימי טהרתם – עד שיחלוף שבוע הימים שבו הם מתחטאים ומטהרים מטומאתם. הקונפליקט בין גבורת הלוחמים וניצחונם ובין סיווגם כטמאים המורחקים מהמחנה דורש ליבון וביאור.

התורה מלמדת עיקרון עמוק ומפתיע, מורכב ואולי גם קשה להבנה ולהכלה – לפעמים מצווה להילחם, לפעמים מצווה להרוג - בנחישות, במסירות, בלא גמגום ובלא רחמים. אך אפילו במצב הזה נטילת חיים היא מעשה הנגוע בטומאה. הלוחם שחיסל את האויב - הוא צדיק, וגיבור, ואמיץ, וישר וטוב ו...טמא. אין בכך אפילו קמצוץ של הפחתה בגדולתו ובהערכה העצומה שכולנו רוחשים אליו. ובצד השבחים הרבים מזהירה התורה שלא יבוא אל המחנה כשהוא אפוף בטומאת המת. אותה טומאה מיוחדת שלא נודעו הלכותיה. טומאת "כל הורג נפש".

פוסקי ההלכה אסרו להיכנס לבית הכנסת ולהתפלל בשעה שאדם אוחז בנשק (אלא בשעת הדחק, וגם זה בהגבלות מסוימות), מתוך נימוק שהתפילה נועדה להאריך את חייו של אדם והנשק נועד לקצרם. הם הבינו היטב שלפעמים מצווה לאחוז בנשק וגם הם הודו ושמחו על כך שזכינו לצבא יהודי חזק ואיתן. אך הם סירבו לטשטש את הצד השלילי והטמא שבסכין או הרובה. האחיזה בנשק היא זכות וחובה, צורך קיומי ומקור לגאווה. ובצד כל אלו היא גם סמל לאלימות, להרג, לקיצור החיים. ולכן נדרש האדם להשתדל להרחיק ממנו את כלי המשחית בשעת התפילה והעמידה לפני ה'.

התורה מסרבת להשטיח את המורכבות הזו או לתת לערך אחד למחוק את רעהו. במישור המעשי היא מכריעה חד־משמעית להשמיד את האויב בלא היסוס, אך היא מסרבת להתעלם מהקונפליקט, ואף מנכיחה אותו ומעצימה אותו. בלי לחשוש שזה יחליש את הלוחמים או יגרום להם להילחם בפחות מסירות. מורכבות איננה שם נרדף לפשרנות, להססנות, למתינות או לרפיסות. היא שם נרדף להתבוננות נכוחה, לראיית התמונה השלמה, לחיפוש האמת ולנאמנות עמוקה. בלי הראייה המורכבת הזו אי אפשר להיות חייל. בלעדיה אי אפשר ללמוד תורה.

אחיזתה של התורה בשני היסודות גם יחד נועדה, כך נראה לי, לשמור בראש ובראשונה על הלוחמים עצמם ועל המשפחה, הקהילה והחברה שבה הם חיים. לאחיזה היומיומית בנשק ולשפך הדם, מוצדקים ונצרכים ככל שיהיו, יש מחיר בנפשם העדינה והרכה של לוחמי ישראל. התזכורת כי נשק ושפיכות דם שייכים לצד הטמא של המציאות היא תזכורת חשובה מאין כמותה ללוחמים השבים מהג'ונגל של שדה הקרב אל הציוויליזציה האנושית.

מחבלי חמאס הארורים שנתפסו חיים וכלואים בבתי המעצר שלנו ראויים לכל איבה ושנאה, מכאובים וייסורים. ייכלו העונשים ולא יגיעו לאפס קצה מה שהם ראויים לו. ובצד כל זאת, הפרסום השבוע על החשד כי חיילים ביצעו אונס אלים במחבל גרם לי לשבר גדול. לא מתוך רחמים מעוותים על חיות האדם הללו. אין בליבי אליהם לא אמפתיה ולא סימפתיה, ואין הם ראויים לשום זכות אדם ולשום יחס אנושי. אך מעשי אלימות, התעללות ואונס מחריבים ומשחיתים את נפשו של מי שעושה אותם, ויחד איתו מושחתים חבריו, משפחתו וקהילתו, וגם ההמון המשולהב שמצא את עצמו מפגין השבוע להגנת מי שחשוד באונס ברוטלי, תצילנה האוזניים.

ייתכן שגם כלפי משה רבנו ודבר האלוהים שבפיו היה איזה פוליטיקאי גס נפש שהעז לומר שהחשבת הלוחמים כטמאים והרחקתם מן המחנה "מחלישה את הצבא" ומהווה "בגידה בחיילינו". אך פרשת מטות מלמדת אותנו שעוצמתו של הצבא היהודי היא דווקא ביכולתו לאחוז את שני הקולות הללו בו־זמנית – להילחם בעוז ובגבורה ולהכות באויב ללא רחמים, ובאותה נשימה לשמור על צלם האנוש ועמוד השדרה המוסרי של החיילים, גם אם את המחיר ישלמו הלוחמים עצמם. המורכבות הזו היא סוד כוחנו. אם נאבד אותה – נֹאבד איתה.