מנהיג אמיתי דואג למחליף טוב לא פחות ממנו

בדיחה יהודית ידועה מספרת על יהודי אחד שמגיע לעיירה קטנה ושואל את אחד מהמקומיים שהוא פוגש היכן יוכל לקשור את החמור שלו. בן העיירה משיב לו: "תביא את החמור שלך אל הרב - ואיכשהו הוא כבר יקשור לך אותו לפרשת השבוע..."

מסורת עתיקה בידנו לקשר את פרשיות השבוע לפרשת השבוע, לחבר בין פסוקי התורה הנקראים בבתי הכנסת בכל שבת לבין הסוגיות האקטואליות שהסעירו את מהדורות החדשות בשבוע החולף. אם אתם נמנים עם חמשת הקוראים הקבועים של הטור הזה, אתם בוודאי יודעים שגם כותב שורות אלו חוטא בדבר הזה לא פעם. ובכל זאת, לפעמים החיבור בין הפרשה לכותרות החדשות עולה על כל דמיון. כותרות העיתונים עסקו השבוע בהרחבה במנהיג קשיש, שרצה מאוד להמשיך לאחוז בהגה ולהישאר בתפקידו גם לקראת המשימה הבאה, אך נדרש לפנות את מקומו ולהעביר את המקל לדור הבא.

לכל מקצוע במשק יש גיל פרישה - קציני צבא פורשים בדרך כלל בשנות ה־40 או ה־50 לחייהם. רוב העובדים והעובדות במשק יוצאים לפנסיה בין גיל 64 לגיל 67, ושופטים מכהנים עד גיל 70. רק לפוליטיקאים, במידה רבה של צדק, אין גיל פרישה מוגדר. "זה לא הגיל, זה התרגיל", אומר פתגם מפורסם, וכל עוד אדם ראוי בעיני הציבור למלא את תפקידו - אין סיבה שיפנה את מקומו.
ההחלטה האלוקית להעביר את משה מתפקידו לא קשורה בגיל. משה בן 120, אך סיבת "הדחתו" היא מעשיו ופועלו: "כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם" (במדבר כז, יד).

משה רבנו רוצה יותר מכל להכניס את עם ישראל לארץ. הוא מבקש ומתחנן, אך הקב"ה דוחה את תחינותיו ותפילותיו באומרו: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו). הוא מקבל הזדמנות להביט אל הארץ ממרחק, אך לא להיכנס פנימה. אפשר רק לנסות לתאר את רמות הכאב והאכזבה כשנאמר לו שלא יזכה להשלים את משימת חייו להביא את ישראל אל הארץ. ודווקא בגלל זה תגובתו להדחתו מהתפקיד מעוררת הרבה השתאות והערכה. לגזור, לשמור, לזכור - ובעיקר ללמוד.

הדבר הראשון שאומר משה לקב"ה כשנגזר עליו לעבור מתפקידו הוא בקשה דחופה ותקיפה לבחור במקומו מנהיג ראוי לעם: "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" (במדבר כז, יז). יותר מדאגתו לקריירה האישית שלו, יותר מדאגתו לאופן שבו יכתבו עליו בספרי ההיסטוריה, יותר משהוא דואג לעצמו ולמשפחתו, משה דואג שמא "לֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (שם). חברי ושותפי הרב איתמר חייקין הסב את תשומת ליבי לגדולה העצומה שיש במעשה הזה. לא מעט מנהלים ומנהיגים רוצים בסתר ליבם שהמחליף שלהם יהיה פחות מוצלח מהם. שכולם יגלו למפרע כמה טוב היה כשההגה היה בידיהם. שאחרי לכתם יעריכו ויוקירו את גדולתם ואת השפעתם.

התקווה האנוכית הזו היא כנראה דבר אנושי למדי, אך מנהיג דגול באמת מקווה שהמחליף שלו יהיה לפחות טוב כמוהו, אם לא טוב ממנו. משה הוא מנהיג מאותו זן נדיר שמקווה שהמחליף שלו יהיה טוב ממנו. מהפסוקים בפרשת פנחס, המתארים את העברת ההנהגה ממשה ליהושע, לומדים חז"ל כלל מדהים: "בכל אדם מתקנא - חוץ מבנו ותלמידו" (תלמוד בבלי, סנהדרין, קה, ב). משה רואה ביהושע את תלמידו וממשיך דרכו. אין הוא מקנא בו, אלא רואה בהצלחתו המשך ישיר לפועלו שלו.

אנחנו חיים בדור אחר ומנהלים את חיינו בכלים אחרים לגמרי. אין לנו בחירה אלוקית, אלא רק מנגנוני בחירה ומינוי אנושיים לגמרי, על חסרונותיהם הרבים מספור. אך גם במציאות הזו כדאי ללמוד ממשה פרק על הצמחת יורש. על איזשהו עידוד מצד המנהיג המכהן להעמיד מנהיגות הדור הבא, לשמוח בה ולברך אותה. ביידן, שפרש השבוע, נמנע מלהביע תמיכה מפורשת במועמדת שכנראה תחליף אותו. גם הפוליטיקאים המובילים בישראל נמנעים כבר שנים ארוכות מלהעמיד איזו מנהיגות שתוכל לרשת את מקומם, וכך אחרי לכתם יישאר בעיקר קרב ירושה קשה ומכוער, כזה שעשוי לגרום לציבור להתגעגע אליהם.

משה הוא מנהיג מסוג אחר. הוא מבין שהוא עצמו לא הסיפור, שהוא כלי ולא מטרה, שהוא אמצעי ולא תכלית. שהוא עצמו אינו העם שבראשו הוא עומד, ושדמותו שלו לא חופפת את המשימה ההיסטורית שקיבל על עצמו. הוא מבין שיש לו תחליף, ומתעקש למנות את מחליפו בעצמו. הוא לא תופס את עצמו כגדול, וזהו סוד גדולתו.