המומנטום הוחמץ. בשיחות שקיימתי בחודשים האחרונים עם מקבלי החלטות במדינות המפרץ, שמעתי עמדה זהה: נהיה מוכנים להפשיל שרוולים ולטפל ברצועת עזה. נעשה זאת במשך תקופה מוגבלת מראש, הן באמצעות חיילים שיבטיחו את ביטחון הרצועה, והן באמצעות מימון השיקום. נעשה זאת עם יציאת צה"ל מן הרצועה, בברכת אש"ף, או בהשתתפות פיזית של הרשות הפלשתינית, ורק אם יוצג בפנינו אופק מדיני בדמות פתרון שתי מדינות.
הנכונות הזו חשובה לנו מאוד. אם לא ייכנסו כוחות חמושים לרצועה, ימשול בה צה"ל צבאית ואזרחית וחיילינו יהיו יעד של מחבלי חמאס שיישארו שם. האישים שאיתם שוחחתי מצפים למעורבות אמריקנית משמעותית ברצועה, גם אם לא תכלול "מגפיים על הקרקע". ממשלת נתניהו איננה מוכנה לקבל את ההצעה הזו. היא כבר הפסיקה להשתעשע ברעיון למצוא תושבי עזה, ראשי משפחות ונכבדים אחרים, שישושו ליטול על עצמם את ניהולה בהיעדרנו, והמסקנה ברורה: באין אופק מדיני, זה חמאס או אנחנו.
נתניהו לא מוכן לדון באופק המדיני לא משום שאינו רוצה לחשוף את הסודות שהוא מסתיר בתחום זה, אלא משום שמגירותיו ריקות. כל מי שמבין את המחיר, בדם ובדמים, של השליטה הישראלית ברצועה, חייב לקפוץ על ההזדמנות שנוצרה ולהסכים למהלך שבו המלחמה מסתיימת וכל החטופים מוחזרים, כאשר אנחנו יוצאים מן הגיהינום הזה והכוחות הערביים מחליפים אותנו.
המחלוקת העיקרית לגבי הצעת ביידן־נתניהו, שחמאס קיבל אותה, לפחות לכאורה, היא לגבי סיום המלחמה. נתניהו דורש לאפשר לצה"ל להמשיך במלחמה, וחמאס איננו מוכן לכך. אבל מה תעשה ישראל ביום שבו יכריז ראש הממשלה על השגת כל מטרותינו - תישאר בעזה? תשקם את ההריסות? תעזוב את הרצועה כדי שאנשי חמאס שנותרו שם ייצאו מן המנהרות וימשיכו לפגוע בנו?
כדי להצדיק את מהלכיו, מסביר נתניהו כי השינוי שחל בעמדת חמאס באשר להחזרת החטופים נובע ממלחמתנו העיקשת. הוא חוזר על הדברים שהוא אומר מאז השבת השחורה: פעילותנו הצבאית האינטנסיבית היא זו שתביא לשחרור החטופים. אבל כולנו יודעים שגם אם ישתחררו עכשיו החטופים - כתוצאה מאגרוף הברזל שהנפנו או לא - חלק גדול מהם כבר לא יהיה בין החיים. לפני תשעה חודשים אפשר היה להציג את שחרורם המלא כהישג ישראלי, אם לא ניצחון. זה כבר לא יקרה עכשיו.
למעלה בכלוב. יותר משעה היא שהתה מעל לדרך איילון בתוך כלוב מתנודד, כדי להזכיר לכולנו את התנאים שבהם מוחזקים בנה, מתן, וכל החטופים האחרים. עינב צנגאוקר היתה רכזת השכלה גבוהה בעיריית אופקים, אם חד־הורית, תומכת מושבעת של נתניהו, שרצתה להאמין כי הוא יעשה הכל למען שחרור החטופים, אבל לאחר שנפגשה איתו לפני חמישה חודשים, השתכנעה שזה איננו המצב.
היא הפכה לקול הנחרץ והבוטה במשפחות החטופים. ללא מורא, אומרת את האמת שלה והופכת לסמל ההתרסה כנגד מדיניות הממשלה. היא מזכירה לי את אמא של יוסי גרוף, אחד משלושה החיילים ששוחררו בעסקת ג'יבריל. היא היתה מחאה של אשה אחת, ולא הניחה לשרים, עד שהעסקה היקרה הזו מומשה. לרגע ארוך אחד עמדה זעקתה האימהית אל מול 25 שרי ממשלת האחדות הלאומית, והם לא יכלו לה.
נטורי הליכוד. תחושתם של נציגי המפלגות החרדיות בממשלה ובכנסת היא כי הממשלה שממנה קיוו לישועה, הפכה לכזו שבמהלך כהונתה הם נפגעים ממנה כפי שלא נפגעו מעולם. רובם ככולם תומכים בעסקה המוצעת לשחרור החטופים. לאחר שסיעת "המחנה הממלכתי" פרשה מן הקואליציה, הפך קיום הקואליציה תלוי בהם. אך במקום להוות משקל שכנגד לימין הסהרורי בקואליציה, בנושא שחרור החטופים - הם החליטו, כנראה, כי זה הזמן שבו עליהם להוכיח עצמם כנטורי הליכוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו