המסע של הלוחם שנפצע אנוש ואיבד עין - לאולימפיאדה: "מלחמה מסוג אחר"

לכל חייל פצוע יש מלחמה אחרי המלחמה. היא מגיעה בלי התראה, בלי אימונים מקדימים, ולרוב גם לבד בשדה הקרב החדש. זו מלחמה יומיומית, שקטה, מול כאב, מגבלות ופחדים, ובעיקר מול הגוף שלך, שכבר לא מציית כמו פעם.

מי שיכול להעיד על כך הוא אלכסיי שרנדוב, לוחם בקבע שנפצע אנושות יומיים בלבד לפני 7 באוקטובר. בשנתיים האחרונות הוא מנהל את המלחמה האישית שלו - ובכל יום מחדש כובש עוד גבעה קטנה בדרך חזרה לחיים.

"זה האירוע הלחימתי הכי קשה שהיה לי בחיים", הוא אומר, "לא הקרב עצמו, אלא מה שבא אחריו. כל יום אתה נלחם עם עצמך. לקום בבוקר, להתמודד עם הגוף, עם הניירת, עם זה שפעם היית מפקד, צלף, חובש - ועכשיו אתה צריך ללמוד שוב ללכת".

שרנדוב, בן 39 מקריית ים, אב לשתי בנות, עלה לישראל מסנט פטרסבורג שברוסיה בשנת 2001. ספורט היה חלק מהחיים שלו מאז שהיה ילד. אמו הייתה אלופת אוקראינה בסיף, וגם ברוסיה, לדבריו, חינכה אותו ברוח של משמעת, מאבק וחוסן. "אמא גידלה אותי כמו גלדיאטור" הוא מספר, "לא היינו דתיים, אבל ידענו מי אנחנו, לא הסתרנו את הזהות היהודית. סבא שלי הגיע עד ברלין במלחמת העולם השנייה. זה היה חלק מהבית".

בנעוריו התאמן באגרוף תאילנדי וקלאסי, הגיע לנבחרת ואף זכה בתארים. כשהתגייס לצה"ל במרץ 2005, הוא היה יכול לשרת כספורטאי מצטיין, אבל טעות בירוקרטית שלחה אותו דווקא לקורס יחידות שדה. "מהטעות הזו הכול התחיל", הוא אומר, "תפסתי את ההזדמנות. הייתי מת להיות לוחם".

הוא שובץ לגדוד 51 של גולני, ומצא את עצמו במהרה בלב האירועים. "נדלקתי על גולני. אנשים עם סכין בין השיניים". במהלך השירות נשלח לקורס צלפים - ובדיוק אז התרחש הקרב בכפר בינת ג'בל, שבו נהרגו שמונה מחבריו. "חלקם ממש קרובים. מאותו רגע החיים שלי השתנו".

בהמשך נפצע בעזה מרסיסי RPG, חווה היתקלויות רבות, והחלום שלו היה להפוך ללוחם מקצועי. אחרי השחרור המשיך ליחידות מיוחדות: הכשרה בימ"ס ירושלים, קורס מדריך לוט"ר, ובהמשך שירות ביחידה שפעלה באיו"ש, כצלף וקלע. לאורך השנים צבר אירועי לחימה רבים ואף זכה בשני ציונים לשבח. "אמרו שאני מגנט למחבלים", הוא מספר בחצי חיוך.

יומיים לפני מתקפת 7 באוקטובר הוקפץ לפעילות בטול כרם. שתי היתקלויות התנהלו במקביל, באחת מהן רימון שנזרק בסמטה צפופה פגע בקיר וחזר לעבר הכוח. "הרימון התפוצץ עלינו. נפצעתי אנוש. באו לחלץ אותי".

אלכסיי היה מורדם ומונשם במשך שבועות. כשהתעורר, המציאות החדשה הכתה בו בעוצמה. "התעוררתי עם עין אחת, עם ברזלים בידיים וברגליים, בלי יכולת תנועה. אתה כלוא בתוך הגוף של עצמך. הדבר הראשון שרציתי זה לחזור לאיפה שהייתי, אבל זו הייתה פציעה רב-מערכתית. עשו לי פרוצדורות מצילות חיים".

מאז החל מסע שיקום ארוך ומפרך. "החלום שלי היום זה ללכת בלי קביים. רק לפני שנה הייתי על כיסא גלגלים, אז יש התקדמות. נאלצתי ללמוד ללכת מחדש. הגוף שלך זוכר מה הוא היה, וזה אולי החלק הכי קשה. פעם הייתי יכול להרים אנשים ביד אחת. היום אני בקושי עומד על הרגליים".

לצד הפגיעה הפיזית, איבד גם את עין ימין. ובכל זאת, גם כאן הוא סירב לוותר על הזהות הלוחמת. בבית הלוחם בתל אביב למד לירות מחדש בעין שמאל, באמצעות מערכות ייעודיות. "כשאני עם נשק וכוונת אני בעולם אחר", הוא מסביר. "עולם של חישוב, ריכוז, חיפוש. להיות צייד. זה מה שאני מלמד גם בהכשרות - לשים לב לדברים הקטנים, לרוח, לשינויים בשטח".

מי שלא עזבה את מיטתו כמעט לרגע הייתה אמו. "אמא שלי הייתה איתי ליד המיטה עד שיצאתי מבית החולים". ואז, דווקא מתוך השיקום, נולד חיבור מחודש לסיף - הענף שבו היא עצמה הצטיינה. "בבית הלוחם סיפרו לנו על סיף פאראלימפי, שעושים אותו על כיסאות. זה מאוד קרבי. אמא שלי נכנסה לזה חזק. היא לימדה אותי לסייף תוך כדי שיקום".

אלכסיי לקח את זה ברצינות של ספורטאי תחרותי וכיום הוא מתאמן כדי להגיע הכי גבוה שאפשר - לאולימפיאדת לוס אנג'לס 2028. בחודש הקרוב הוא צפוי לנסוע לאליפות העולם באיטליה. אבל מבחינתו, השיקום לא יכול להסתכם רק בהישגים אישיים. כאן נכנסה לתמונה תוכנית המנהיגות "מפרש לבן" של עמותת "לפרוש כנף", המלווה פצועי מלחמה ובני משפחותיהם בתהליכי חוסן, שיקום ופיתוח מנהיגות.

"רוב החיים הייתי בצד הנותן, לא בצד המקבל", הוא אומר, "אחרי הפציעה היה לי חסר משהו עמוק יותר, חסרה לי משמעות. בתוכנית הבנתי מה הדברים החזקים שלי - לחימה, הדרכה, חיבור לאנשים. אז למה שלא אקח את זה ואעשה מזה משהו שצריך אותי?".

במסגרת התוכנית הוא מפתח מיזם חברתי שמבוסס על אימוני הגנה עצמית, עם מחשבה גם על קהילות יהודיות בחו"ל. "אני חושב על ילדים ונוער, על יהודים שלא ילכו כפופים כמו שאני זוכר מרוסיה. שהזהות שלהם תהיה מקור לכוח, לא לפחד".

לדבריו, "מפרש לבן" לא מתמקדת רק בשיקום, אלא בבניית עתיד. "העמותה נותנת לנו כלים מטורפים, מרצים מטורפים, ממש כלים לפיתוח מנהיגות. זה לא רק לטפל בפציעה, אלא לשאול מה אתה נותן חזרה לחברה".

ובתוך כל זה, יש גם שתי ילדות שמחכות בבית. "בהתחלה הן נבהלו מהמראה שלי, זה היה מאוד קשה", הוא מודה, "אבל הן מחזקות אותי בטירוף. היו רגעים ששאלתי את עצמי למה נשארתי בחיים, וכל פעם המחשבות חוזרות אליהן. הן הסיבה".

הוא מספר בחיוך על רגע יומיומי קטן, שמבחינתו שווה יותר מכל צל"ש. "אתמול ליוויתי את הילדה שלי לרופא שיניים. היו צריכים לעקור לה שיני חלב. עברה את זה כמו נינג’ה. אמרתי לעצמי - אין ספק, ילדה של אבא".

אלכסיי עדיין לא יחזור, כנראה, לשירות מבצעי מלא, אבל מקווה לפחות להשתלב בהדרכה. מבחינתו, הזהות הלוחמת לא נעלמה - היא פשוט שינתה צורה. "זו עדיין מלחמה, רק מסוג אחר. אבל אני לא מרים ידיים. כל צעד, כל אימון, כל יום - זה עוד ניצחון קטן". ובמלחמה שאחרי המלחמה, לפעמים אלה הניצחונות הקטנים שעושים את כל ההבדל.

ליאור בניסטי, מנכ"ל עמותת "לפרוש כנף", הוסיף: "מאז ה-7 באוקטובר החלטנו למקד את פעילות העמותה בשיקום פצועי צה"ל ובני משפחותיהם. אנחנו מאמינים שעיקרון של צמיחה מתוך משבר הוא חלק חיוני מהתהליך השיקומי, ולכן חשוב לנו לא רק ללוות - אלא לאפשר לפצועים להפוך שוב לשחקנים פעילים ומשפיעים בחברה. אנחנו עושים זאת דרך עשייה חברתית, יוזמה ומנהיגות. החובה שלנו כחברה היא להיות שם בשביל האנשים שסיכנו הכול למען כולנו".