שכחנו שלפעמים מותר פשוט להשתעמם

"אמא, משעמם לי" - זו כנראה אחת מהתלונות הנפוצות ביותר שהיינו אומרים כילדים. לא תמיד היה מה לראות בטלוויזיה, לא תמיד היו חברים שזמינים לשחק איתנו, ולא תמיד מצאנו איזה שעשוע שיעסיק אותנו. אבל הדבר המדהים הוא, שאת ההורים שלנו התלונה הזו לא הסעירה כלל וכלל. "תקרא ספר", היו אומרות לנו האימהות שלנו, וחוזרות לעיסוקיהן. נדיר היה שההורים שלנו היו יוצאים מגדרם כדי למצוא לנו תעסוקה, ושיעמום, במיוחד בימי החופש הגדול, היה חוויה לגיטימית.

נראה לי שהדבר הזה השתנה מן הקצה אל הקצה בדור הנוכחי. כשאני שומע את הילדים שלי משתעממים, אני מרגיש מייד את כובד האחריות נוחת על כתפיי - אני מנסה לחשוב על משימות ותעסוקות, מחפש מה יכול להפעיל ולעניין אותם, במה אפשר לשחק ומי יכול לתת להם תשומת לב כרגע. לנגד עיניי עומדת אזהרתם הידועה של חז"ל כי "הבטלה מביאה לידי שיעמום, והשיעמום מביא לידי חטא", או עדותם של חכמים על רבן יוחנן בן זכאי שמעולם "לא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה" (מסכת סוכה, דף כח). אך למרות זאת, יש בי גם איזה חלק קטן שמתגעגע במשהו לשיעמום ההוא, של ילדי שנות ה־80. זו לא נוסטלגיה עיוורת, אני יודע היטב שהעולם הולך ומתקדם, ואני לא רוצה לחזור לעבר. ועדיין, היכולת להשתעמם היא מיומנות חיים בסיסית וחשובה.

התשוקה האנושית לעניין ול"אקשן" היא תכונה חיובית שדוחפת אותנו לסקרנות וליצירה. אבל היצר הזה הוא בור ללא תחתית, שאי אפשר להאכיל ללא הרף. מי שלא מתרגל מדי פעם את שרירי השיעמום שלו, מוצא את עצמו קופץ כל הזמן מריגוש לריגוש, מחוויה לחוויה ומאקסטרים לאקסטרים. הטלטלות האלו לא מאפשרות להתמיד בשום תחום - לא בלימודים, לא בעבודה ולא במערכות יחסים. כי בכל אחת מהמערכות הללו מופיעים לפעמים רגעים של שגרה. כאלו שבהם עושים היום את מה שעשינו אתמול, שאין בהם זיקוקים והשראה, פרפרים בבטן וכוכבים בשמיים. ומי שלא מסוגל לשאת שיעמום, מוצא את עצמו מתנתק, פורש, מתפטר או נפרד, ברגע שמגיע רגע משמים שכזה.

מי שגדל עם סמארטפון ביד, יושב איתו באוטובוס, מחובר אליו בתור לרופא, ואפילו יושב איתו בשירותים והולך לישון איתו ביד - לא משתעמם לעולם. הוא תמיד יכול לגלול לסרטון או לפוסט הבא, לדלג לאיזה אתר ולקרוא עוד הודעה. תמיד מעניין, מסקרן ומושך. אף פעם לא צריך לשאת את התחושה המעיקה של ההרגל והשגרה. מי שלא יודע קצת להשתעמם, מתקשה מאוד ליצור איזשהו סוג של התמדה או מחויבות.

את התובנה החשובה ביותר שלמדתי על גידול ילדים, שמעתי פעם מאחי - "בהורות אין דבר כזה זמן איכות, רק זמן כמות". לא מעט הורים מספרים לעצמם שגם אם הם לא נוכחים, עובדים עד מאוחר או סתם עסוקים, הם יכולים לחפות על זה בזמן איכות אינטנסיבי שכולל טיולים שווים, יציאות וחוויות. אבל ילד לא צריך מסעדה. הוא יכול להסתדר מצוין גם עם חביתה וקוטג'. הוא גם לא צריך לחרוש את בירות אירופה או ללכת ללונה פארק. הוא צריך שיהיו איתו, באופן יציב וממושך. עדיף להשתעמם בבית עם ההורים נוכחים בקביעות, מלצבור חוויות משפחתיות מטורפות אבל חד־פעמיות.

בשבוע שעבר הייתי בארה"ב ושמעתי מחבר יקר, רב קהילה מתחדשת וליברלית, מילים מפתיעות על יחסו לקהילות השמרניות יותר - "אני מקנא באורתודוקסים", הוא אמר. "בניגוד לקהילה שלי, אצלכם יודעים להשתעמם..." המילים הללו, שיכולות להישמע כביקורת או כלעג, התבררו לי אחר כך כאמת גדולה ויסודית. הניסיון להפוך כל רגע למעניין ומסקרן נדון מראש לכישלון. בבתי הכנסת השמרניים יותר, שבהם לכאורה התפילה אפרורית ונטולת ריגוש, המזמורים לא תמיד מובנים וקריאת התורה ארוכה וטכנית, יש אמנם מידה רבה של שיעמום, אבל השיעמום הזה הוא המפתח למחויבות ולנאמנות. הקהל מגיע בקביעות בלי צפייה שיטלטלו את עולמו ויסעירו את חייו. החבר'ה לא שואלים את עצמם כל הזמן "מה אני מרגיש עכשיו?" וכך שוקעים עוד יותר בעצמם. היכולת להשתעמם במידה מסוימת פותחת להם עולם שלם של אפשרויות והתנסויות.

פרשת "נשא" היא הארוכה מבין פרשות התורה. יש בה 176 פסוקים, ועם יד על הלב היא פרשה קצת "משעממת". כ־70 פסוקים בפרשה מקדישה התורה לפירוט קורבנות הנשיאים - קטע שחוזר על עצמו כמעט מילה במילה 12 פעמים בפרשה, כמניין שבטי ישראל. מי שיבואו לבית הכנסת השבת עלולים להשתעמם בקריאת התורה ולא להבין מדוע היה חשוב למשה רבנו לחזור על כך שוב ושוב, בלי שום "טוויסט בעלילה" או בלי לאמל"ק למי שזה ארוך לו מדי. אבל מי שמתנסה בהתמדה הזו, בקריאה החוזרת של הקטע המוכר, מותח שריר חשוב שהולך לאיבוד בדור האחרון. ואולי רק בשביל זה, שווה להתאמץ ולהקשיב לכל הפרשה הארוכה הזו.

"המשפט הכי רומנטי שתוכלו לומר לבת הזוג שלכם", אמרתי השבוע לתלמידים שלי, "זה המשפט - משעמם לי איתך". לא כי אני מאחל להם, חלילה, שיעמום בזוגיות שלהם, אלא כי השלב שבו מערכת יחסים הופכת להיות איתנה, בטוחה ויציבה זה השלב שבו מפסיקים להאכיל את מפלצת העניין שלא יודעת שובע. השלב שבו אנחנו מפסיקים לדלג מסרט למסעדה, לטיול, לחופשה, ומרשים לעצמנו "סתם" להישאר ערב שקט בבית, לשהות, להיות, לחיות.

כיאה לפרשת "נשא", זה הטור הכי ארוך שכתבתי עד היום בבמה הזו. מקווה שלא השתעממתם.