מה הקשר בין פרשת השבוע ל"פילפילון"?

אם לפני דור או שניים דמות האב היתה דמות מפחידה ואימתנית, בסגנון "אך הסוף היה מבהיל, בא הביתה אבא פיל" - בדור שלנו עברנו לאבא רך ועדין יותר. מחבק, משחק ומשוחח

הגבר החדש עם הילד בגינת המשחקים. צילום: יהודה פרץ

"משפחה" היא תופעה אנושית. בעולם החי, קשה למצוא מושג המקביל למשפחה האנושית. אמנם כדי להוליד צאצאים דרושים זכר ונקבה בכל עולם הטבע, אך קיימים הבדלים בסיסיים בין המשפחה האנושית למשפחה החייתית. הראשון שבהם הוא המושג "אבא".

עבור רוב בעלי החיים, במיוחד בקרב היונקים, האם נושאת את העובר ברחמה, מאכילה ומגדלת אותו עד שיגדל ויהפוך לעצמאי. אך לאב בטבע בדרך כלל אין כל זיקה לצאצאיו. הוא מפרה את האם, ותו לא. אין הוא מפרנס את גוריו או מגן עליהם. ספק אם בעדר הבקר או העיזים מזהה השור או התיש את יוצאי חלציו בקרב צעירי הצאן. למותר לציין שלבעל העדר קשה הדבר שבעתיים - בעדר המכיל זכרים ונקבות אפשר בקלות לעקוב ולסמן מיהי אמו של מי - אך קשה, אם לא בלתי אפשרי, לדעת מיהו אביו של מי.

לאור הבנה זו, מצווה אחת ממצוות התורה נעשית קשה מאוד להבנה. בפרשת אמור מצווה התורה: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כב, כח). האיסור לשחוט ביום אחד אב ובן מן הצאן אינו ניתן ליישום, שכן איך יידע בעל העדר את שושלת היוחסין של הזכרים בעדר? לנוכח קושי זה, מובנים דברי הרמב"ם בהלכות שחיטה: "איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות, שזה בנה ודאי... הדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג" (פרק יב, הלכה יא). פסקו של הרמב"ם, שמיוסד על דברי הגמרא במסכת חולין שקובעת שעיקר האיסור נוהג דווקא בנקבות, מעורר קושיה רעיונית גדולה לגבי פשטות דברי המקרא, המצווים דווקא בלשון זכר: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". אם אכן כדברי חז"ל לא ניתן לקיים מצווה זו באבות, ויש לקיימה דווקא באימהות - מדוע נקטה התורה דווקא לשון זכר?

נראה שניתן להשיב לקושיה זו, לנוכח דברי ספר החינוך בבואו לבאר את שורש המצווה: "משורשי המצווה... לקבוע בנפשנו מידת החמלה ולהרחיק מידת האכזריות, שהיא מידה רעה" (מצווה רצד). לדברי בעל ספר החינוך, האיסור לשחוט "אותו ואת בנו ביום אחד" בא לטעת בלב האדם חמלה ועדינות, ולהרחיק ממנו מידת אכזריות. הרי במעשה השחיטה, אף על פי שהתורה התירה אותו, יש מן האלימות ושפך הדם, וכדי לאזן בנפש האדם את התכונות הללו הגבילה התורה את השחיטה בשלל הגבלות, ובכללן איסור "אותו ואת בנו".

ברוח דברים אלו, ניתן להוסיף ולומר שכחלק מרצונה של התורה לחזק בלב האדם את החמלה ואת החנינה, התורה מחילה את עולם המושגים המשפחתי על בעלי החיים. אף שהבקר והצאן לא חיים "למשפחותם לבית אבותם", כמקובל בתרבות האנושית, ואף שבטבע לא ניתן לדעת מיהו אביו של מי בעדר - התורה רצתה שאנו נקבע בליבנו להתבונן בעולם החי כאילו היו משפחה. עצם השימוש במילים כ"אבא" ו"בן" ביחס לבעלי החיים מוסיף ומחזק את חמלת האדם על ברואיו של הקב"ה, ש"רחמיו על כל מעשיו".

אחת מהמהפכות הסוערות והחשובות ביותר בדור שלנו היא "מהפכת האבות": לפני דור או שניים, אף אבא לא החליף חיתולים, האכיל מבקבוק או קם לתינוק בוכה בלילה. המעורבות של האבות בחיי ילדיהם הקטנים היתה מצומצמת למדי - ספק אם ידעו באיזו כיתה בדיוק כל ילד לומד, ודי בטוח שלא היו מזהים את הגננת ברחוב. המציאות הזו השתנתה מקצה לקצה בתוך דור וחצי. כל האבות שאני מכיר מחליפים חיתולים וקמים בלילה. על הספסל במגרש המשחקים שאצלנו בקיבוץ אחר הצהריים תמצאו לא מעט אבות, ואפילו חופשת הלידה כבר לא מיועדת לאימהות בלבד. מדובר בתזוזה טקטונית של המבנה המשפחתי, ולשינויים בסדר גודל כזה צפויות השלכות מרחיקות לכת.

אם לפני דור או שניים דמות האב היתה דמות מפחידה ואימתנית, בסגנון "אך הסוף היה מבהיל, בא הביתה אבא פיל" - בדור שלנו עברנו לאבא רך ועדין יותר. מחבק, משחק ומשוחח. מהפכת האבות היא אחד מהפירות המתוקים ביותר של הפמיניזם, ואחת מהתוצאות החיוביות ביותר של החלוקה מחדש של התפקידים במשפחה, שחווים בני הדור שלי וילדינו. ממש כמו במצווה הקשה ליישום בפרשת השבוע, נוכחותו של המושג "אבא" בעולם אמור להיות פתח של רגישות ורחמים בעולם. האומנם יזכו הילדים שנולדו לתוך המציאות הזו, כדברי בעל ספר החינוך, "לקבוע בנפשם מידת החמלה"?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר