"עוד יהיה זמן לסכם ולעבד. מודה על הזכות שנפלה בחלקי להילחם. זכות ענקית!! המשימה שלנו ושל צה"ל היא גם לתעד ולספר את הסיפור!!"
(רס"ן דביר פימה ז"ל)
את ארבעת המשפטים הקצרים והתמציתיים האלה העלה רס"ן דביר פימה ז"ל, סגן מפקד גדוד 198 (עוצבת בני אור, 460), לאינסטגרם ולפייסבוק בניסיון להעביר משהו מתחושותיו במהלך הפעילות בעזה - וצירף להם סרטון, שבו נראים טנקים עומדים בשורה ומפגיזים מטרות של חמאס.
הפוסט האחרון | היכנסו לעמוד המיוחד
זה היה הפוסט האחרון שלו. פימה (32), גיבור גדול בחייו ובמותו, שנפל בצפון רצועת עזה. אופק, אלמנתו, מספרת שהיא די הופתעה מהפוסט של בעלה.
"דביר לא היה בן אדם של רשתות חברתיות", היא אומרת. "היו לו שם תמונות ספורות. הכרחתי אותו לפתוח אינסטגרם. אחרי שהוא העלה את הפוסט, שאלתי אותו: 'למה אתה מעלה את זה? עוד לא סיימתם את העבודה'. הוא ענה לי: 'כדי שיידעו מה שאנחנו עושים שם - וגם שאני בסדר'. הוא מצא ברשתות כלי להעברת מידע, מסר ותחושות, וקיבל המון תגובות חזקות וחמות לפני מותו".
עם זאת, לאחר מותו התגובות, לדבריה, הפכו למזעזעות. "כל הבוטים הפלשתיניים השתלטו עליו, וזה פשוט הפך למשהו איום ונורא", היא מספרת. "היו שם תגובות כמו 'איזה מזל שהוא מת. כיוונו טוב והרגנו אותו', 'שמחים שלילד שלו אין אבא'. היו שם איזה 700 תגובות נאצה קשות מאוד לעיכול ולקריאה".
איך הגבת לזה?
"היה לי מאוד קשה, והבנתי שאני חייבת להפוך את החשבון שלו מציבורי לפרטי - וכך עשיתי. באינסטגרם שיתפו איתי פעולה. כרגע אני עדיין שוקלת אם להחזיר אותו לציבורי או להשאיר כך".
אופק מספרת שדביר היה "איש של אנשים" - תכונה שבאה לידי ביטוי גם בצבא, ביחס האישי והאנושי לחייליו. עם זאת, הוא היה אדם צנוע מאוד. השיתוף ברשתות לפני מותו היה צעד באמת חריג עבורו. מדבריה עולה שהוא היה אבא מושלם להראל, התינוק הקטן של בני הזוג, שנולד לפני שנה וחצי בלבד.
"הוא השאיר לי אוצר קטן", היא אומרת, "ילד מהמם שהוא הכי אהב בעולם. היה פרק זמן לא מבוטל שהוא היה בבית עם דביר רוב הזמן, ואני התמקדתי בעבודה. צחקנו שהוא גם אבא וגם אמא. כמה הוא השקיע בו. הכל, תמיד, מכל הלב הגדול שלו.
"עכשיו נשארתי בלעדיו - וכמה הוא חסר לי. היה לי שותף מלא, בן זוג אהוב. זכיתי להיות איתו שש שנים וחצי".
דביר חגג את יום הולדתו ה־32 שלושה שבועות לפני נפילתו. "שלחתי לו ברכה מוקלטת כי הוא היה בתוך עזה ביום הזה", מספרת אופק. "לא חששתי לו לרגע. גם כשהגיעו אלי המודיעים מהצבא, גם כשפתחתי את הדלת, לא חשבתי שזה זה. הייתי בהלם מוחלט. אני מתגעגעת אליו מאוד. האיש שלי היה הכי מצחיק, הכי טוב. תמיד התבוננתי בו בהשתאות. כמה אנשים אוהבים את האיש הזה, כמות בלתי נתפסת של בני אדם".
"חשבתי שיהיה כדאי להשאיר קצת הסברים למקרה שאני מת. כדאי שאשאיר הוראות הפעלה או הספד כלשהו על עצמי. הרי מה שווה לחיות אם לא אזכה להספיד אף אחד. אינני מצטער על גיוסי לסיירת גבעתי ולפלגה ג'. זה דבר שאני אסיר תודה עליו"
(לביא ליפשיץ ז"ל)
במלחמה הנוכחית אנחנו נחשפים לתופעה כואבת, אך גם מרתקת: רבים מהנופלים תיעדו את עצמם ו/או את סביבתם והעלו לרשתות החברתיות, רגע לפני מותם, את הפוסט, הסרטון או התמונה האחרונים שלהם. פיסת חיים מצולמת או כתובה, השופכת אור על הרגעים האחרונים בחייהם.
חלקם השאירו ממש צוואה כתובה, מוקלטת או מוסרטת, ובכך העניקו למשפחתם רגעים אחרונים, תמימים ומאושרים. מלאי חיים. כמה מהם דיברו על המוות של עצמם, כתבו עליו מבעוד מועד. אחרי מותם, נחשפו קרוביהם למילים המצמררות שקיבלו משמעות אחרת, מוחשית וכואבת במיוחד.
בעידן שבו כל סמארטפון יכול לשמש להעלאת פוסט או תמונה בכל רגע נתון - ממעוזי הלחימה או משטחי הכינוס, אחרי פעולה הרואית או ברגע נדיר של מנוחה - החשיפה לתוכני השטח והמלחמה נמצאת היום בכל בית, בשונה ממלחמות בעבר הרחוק יותר.
אחד הלוחמים שידע להשתמש היטב ברשתות החברתיות ולהביא לידי ביטוי את יכולותיו הגבוהות ואת אמנותו המצולמת הוא סמ"ר לביא ליפשיץ ז"ל (20) - לוחם בעורב גבעתי, שנפל ב־31 באוקטובר יחד עם חברו לצוות סמ"ר רועי וולף בצפון רצועת עזה, בעקבות פגיעה של טיל אר.פי.ג'י במבנה שבו שהו.
לביא היה לוחם מסוג אחר. שלומית, אמו, מספרת כי תמיד היה חמוש ברובה ובמצלמה. לפני כשנה הוא פתח עמוד אינסטגרם בשם "עד מתי - יומן תמונות" והעיד שם על עצמו שהוא "לוחם מסכן ואמן מיוסר, שמעלה מדי יום תמונה שצולמה על ידי בצה"ל. עורב גבעתי, תיהנו". העמוד כולל 140 תמונות, שהאחרונה שבהן הועלתה ב־6 באוקטובר: תמונה שצילם ליפשיץ במוצב כרמי צור, שבה נראים שני כלבים על רקע מבנה. למרות היותו לוחם בסיירת, לביא לא ויתר על תשוקתו העזה לצילום. תצלומיו התמקדו בחיי היום־יום שלו ושל חבריו: מראה סדוקה, רכב צבאי, שירותים, קרן אור. הוא בחר להתמקד באיכות, ולאו דווקא במבצעיות או בלחימה, והעניק לאלה ביטוי אמנותי יוצא דופן.
בפרויקט נוסף שעליו עמל במהלך שירותו הצבאי - "צוות" שמו - הוא צילם כל חייל מהצוות שלו, השקיע בכך ימים ולילות ואיגד הכל לחוברת מהודרת. "בימיי הראשונים בטירונות הרגשתי אאוטסיידר, לא שייך, דחוי, זרזיר בלהקה של עורבים", כתב בחוברת. "לאחר תקופה ושיח יומיומי עם חברי המחלקה התברר שאני לא היחיד שלא שייך לקבוצה, וקיבלתי החלטה: להנציח את האינדיבידואליזם. לאחר 14 חודשי מסלול ועוד שישה חודשים של עיבוד חוויות, נולדה יצירתי".
לביא המשיך לצלם גם אחרי פרוץ מלחמת חרבות ברזל, אך לדאבון הלב המצלמה שהיתה ליבו הפועם, הנשק הרגיש והאיכותי שלו, נעלמה במהלך שהותו בעזה, ולא נמצאה מאז.
לאחר מותו הוצגה תערוכה מיוחדת מצילומיו במוזיאון ארץ ישראל, בסמוך לתערוכת "עדות מקומית" לצילומי עיתונות ולתיעוד - תערוכה שהוא אהב במיוחד ושאף להשתתף בה. את תצלומיו בתערוכה בחרו הוריו שלומית וניצן מתוך מאות התצלומים.
"המוזיאון פנה אלינו מייד אחרי שלביא נהרג", מספרת שלומית. "הוא קיבל חלל נפרד, ואנחנו למדנו על לביא הרבה מאוד דברים תוך כדי בחירת התמונות. היה בו משהו מאוד ערכי, מוסרי, אתי. היתה לו עין מאוד אמנותית, קולנועית. הוא הספיק לעשות המון פרויקטים צילומיים בתיכון שבו למד, וגם במהלך שירותו הצבאי, למרות שהיה בסיירת. היו לו חלומות רבים בעולם הצילום, שנגדעו בבת אחת".
חצי שנה לפני מותו בעזה, כתב לביא הספד לעצמו. הוא שמר אותו בתיקייה מיוחדת במחשב, שנקראת "צה"ל", וביקש מאחותו אנפה לפתוח אותה אם יקרה לו משהו. רק לאחר מותו גילו זאת במשפחתו.
"אני מבקש לא לשקוע באבל", כתב, "הוא עשוי להיות יומיומי ומתיש. אך העשייה שיכולה לצמוח ממנו - אין היא מתישה אלא בונה. אין דבר שהקשה עלי יותר מהבטלה, ולכן אני מבקש מכל הסובבים אותי - תעשו תמיד".
שלומית וניצן, הוריו של לביא, נתנו לטקסט הזה של בנם פומבי ברשתות ובאתרים השונים. חשוב היה להם לשתף את דבריו ואת פועלו. הם אומרים שזו ממש צוואה שלו, ושצמד המילים האחרונות "תעשו תמיד" משמש עבורם צוואה רוחנית והולך איתם בכל רגע ורגע.
לביא היה ילד רגיש וסקרן. מכיתה ז' הוא נמשך למצלמה, חולל בה קסמים של אור וצל וידע להשתמש בה ברמה הגבוהה ביותר. הוא לכד אינספור מצבים, "רגעים", כפי שמנסחת זאת אמו שלומית, ש"מעניקים תחושה שממש היית איתו באותו מקום שבו הוא תפס את הפריים הכי מדויק בשטח", כדבריה.
הוא לא היה לוחם רגיל, מהסוג המורעל שמסתער קדימה. הוא היה מודע מאוד לכוח של הרשתות החברתיות והשתמש בהן, גם לפרסום וגם לחקר של תיאוריות צילום. לביא קרא חומר רב, גם ספרים, והתעמק מאוד בעולם הצילום.
כבר מגיל צעיר פרסם פוסטים ברשתות החברתיות. לפני שנתיים, למשל, כתב פוסט שנגע לנושא ההפרדה בין נשים לגברים בבריכות. "לא יכולתי שלא להתעלם בימים האחרונים מהפוסטים בעלי אלפי התגובות שעוסקים בנושא ההפרדה בבריכה ובפארק המים העירוני", כתב.
"מכיוון שנמאס לי מכמות השנאה והאנטגוניזם שמתפתח בעקבות נושא זה, ובעיקר בעקבות השיח המזלזל והילדותי שלא מוכן להקשיב לאחר, אני מבקש מקוראי הפוסט ומחברי הקבוצה להפסיק את השיח המפלג שמשתולל בקבוצה בימים האחרונים".
"הוא היה מקצוען, בלי פשרות", מספר אביו ניצן. "ילד מאוד מעשי, מוכשר בצורה בלתי רגילה". ושלומית, כואבת, מוסיפה: "אנחנו כל הזמן אומרים שהלך לנו חלק מהשכל. אנחנו מתגעגעים נורא לילד הקורא, הדעתן, זה שידע לתת ביקורת ולהתווכח, אך כיבד כל דעה אחרת, ילד שהיה שונה בנוף ועשה הכל בחיוך".
"אמרו לי בוא תיכנס לעזה - וכמובן שאלך, כי זה תפקידי, כי לשם כך התגייסתי, להילחם ולפקד ביום פקודה, להוביל, למסור את נפשי אם צריך"
(רס"ן טל גרושקה ז"ל)
גם רס"ן טל גרושקה ז"ל, מ"פ בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל שנפל ב־7 באוקטובר, בגיל 26, ידע לעשות שימוש מושכל ויעיל ברשתות החברתיות. הוא העלה פוסטים חזקים, שאחרי מותו קיבלו משמעות עצובה וכואבת.
בפוסט מצמרר שכתב בפייסבוק, חודשים רבים לפני 7 באוקטובר, חזה את אפשרות מותו במלחמה בעזה: "אמרו לי - בוא תתגייס כי זה מה שמצופה מאזרח. וכמובן שאלך. כי ככה חינכו אותי, להגן על המדינה. אמרו לי - בוא רק לקרבי, כמו ישראלי, זה מסורת, כמו שצריך - וכמובן שאלך... אמרו לי בוא תצא לקצונה כדי לנצח במלחמה הבאה - וכמובן שאצא".
בבוקר 7 באוקטובר הוקפצו טל וכמה מחייליו ממוצב כרמי צור לשדרות. אחיו, איתי ביכלר, מספר שטל ככל הנראה לא רצה להדאיג את משפחתו ושלח להם תמונה אחרונה שלו, כשהוא כביכול ישן בבסיס.
"טל שלח את התמונה לאשתי", הוא מספר. "האמת היא שידענו שהוא הוקפץ לשדרות ופחות דאגנו. אחר כך שלחו אותם להילחם בכפר עזה. בדרך, בכביש 232, הם נקלעו למארב של מחבלי חמאס. טל, אחי הצעיר והאהוב, מצא שם את מותו".
טל היה מפקד אהוב ורגיש מאוד ללוחמיו. איתי מספר שלפני הכל הוא היה מנהיג באופיו. נתן לכל החיילים, ואפילו לאימהות שלהם, את מספר הטלפון הנייד שלו. שלח להם ווטסאפים, דאג בכל רגע לשלומם. לפני כל יציאה הביתה ביקש מהם להתקשר לסבא ולסבתא שלהם.
"טל כתב הרבה והשאיר לנו צוואה רצינית", מספר איתי. הוא דיבר הרבה בפייסבוק, בטלגרם ובכתבי יד על תפקיד הלוחם, על להיות ציוני לוחם ועל תפקיד המפקד - טקסטים מדהימים שמן הסתם עוד יילמדו וישננו אותם בפו"ם (המכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה, ע"נ). היתה לו מודעות חברתית גדולה ורגישות לכל אדם, גם לכאלה שהיו שונים, פחות מקובלים.
"אחרי מותו מצאנו שני פתקים שהושארו על הקבר שלו משניים שהיו איתו בבית הספר. הם היו ילדים דחויים וכתבו שרק טל התייחס אליהם - גם רגשית, גם אנושית, גם פיזית. זה היה טל".
טל היה קשור מאוד למשפחתו ואהב מאוד בעלי חיים. באחד הסרטונים הוא מציג גור כלבים שמצא בעת שירותו בצבא. הוא אסף אותו, טיפל בו ודאג להעביר אותו לאיתי ולמשפחתו, גם הם חובבי בעלי חיים.
"קראנו לכלב ברי על שם הפלוגה של טל, שקוראים לה 'בארי'", מספר איתי, "הגעגוע שלנו לטל מאוד גדול. הוא נולד כשהייתי בן 19, אח קטן ואהוב שגדל לתפארת. הוא השאיר לנו מורשת גדולה בכתביו ובפוסטים שהעלה לרשתות החברתיות. זה משמש אותנו, ואנחנו גאים בו על הדרך שעשה ועל האנושיות שהיתה בו".
"השבת האחרונה"
(סיוון אסרף ז"ל)
במוצב נחל עוז נערך אחד הקרבות הראשונים והעקובים מדם במתקפת הפתע של חמאס ב־7 באוקטובר. מאות מחבלים פשטו על הבסיס בשבת השחורה, ובמתקפה הרצחנית נהרגו עשרות חיילות וחיילים של צה"ל. אחת החיילות שהיו במוצב בשבת ההיא היא סמלת סיוון אסרף (20), רכזת אמצעי תקשוב. סיוון נרצחה לאחר שניסתה לברוח מהמיגונית וכדורי המחבלים השיגו אותה.
היא היתה אמורה להתחיל בהליך השחרור מצה"ל ביום ראשון, 8 באוקטובר, ובליל שבת חגגה שם עם חברותיה את רגעיה האחרונים בצבא. באמצע הלילה הונח כתר על ראשה. המילים שנכתבו עליו - "השבת האחרונה" - קיבלו משמעות מצמיתה.
התמונה הועלתה לאינסטגרם ולפייסבוק, לצד תמונות אחרות שמחות ועליזות. גם סרטונים עליזים נוצרו באותו לילה, שבהם היא נראית צעירה שמחה ומלאת חיים. השם האמצעי שלה הוא שמחה, על שם סבתה.
אחותה תאיר (24) מספרת שסיוון היתה אמורה להיות בחג בבית, אבל התנדבה להישאר שבת ולהיות עם חברותיה בפעם האחרונה, כי ידעה שזו השבת האחרונה שלה בבסיס.
"היא היתה הילדה הכי שמחה שאני מכירה", אומרת תאיר, "אף פעם לא עצובה. התמונה שלה עם הכתר לא יוצאת לנו מהראש.
"כל הלילה הן חגגו שם והיתה שמחה גדולה. הצילומים והסרטונים משם - התיעוד של הרגעים האלה - העניקו לנו ידיעה שהיא עשתה שמח והיתה מאושרת לפני מותה. זה חשוב ויקר לנו מאוד. אני חושבת עליה בכל רגע. זה קשה, היינו קרובות. אני אוהבת אותה מאוד".
תאיר מתחזקת כעת עמוד לזכרה של סיוון באינסטגרם, ושם ניתן למצוא תמונות וסרטונים רבים מהתקופה האחרונה בחייה. בעמוד יש גם מידע על הנצחתה.
"זו סיטואציה לא פשוטה, אבל חשובה", היא אומרת, "אני מאוד נשאבת לזה ולא תמיד זה קל עבורי, אבל העמוד הזה חשוב לנו כי הוא הפנים של סיוון, החיים שהיו לה. זה חלק מההנצחה שלה.
"העמוד שלה פרטי, ורק אני יכולה לשתף בו. קיבלתי המון תגובות נפלאות גם מחברים שלה שנמצאים בחו"ל. עם זאת, בהתחלה היו גם המון תגובות רעות ונבזיות של פרו־פלשתינים - וזה גרם לי לסערה גדולה. זה התיש אותי לגמרי, והחלטתי להילחם בזה. מחקתי כל תגובה רעה ופניתי למשטרה בתלונות. זה שאב ממני את כל הכוחות. אמרתי לעצמי שאין לי כוח להילחם בכל: באבל הפרטי שלי, במלחמה. היה לי קשה מאוד".
התגובות הקשות עדיין מופיעות?
"לשמחתי, כבר לא. זה פסק, וזה מאוד מקל עלי".
אילו חומרים, למשל, את מעלה לשם?
"אמא ואבא שלי היו עכשיו בנחל עוז, במיגונית שסיוון היתה בה. הם צילמו שם, ואנחנו שיתפנו את זה. זה משמעותי עבורנו כדי לזכור אותה כל הזמן ולהזכיר כמה היא היתה מדהימה וחיובית. סיוון היתה גם תלמידה מצטיינת, שקדנית, מאוד אהבה את הספרייה בבית הספר.
"דרך הקיר שלה בפייסבוק, וגם בדרכים אחרות, עשינו התרמת המונים וגייסנו סכום גדול מאוד־מאוד של כסף שאנשים תרמו. עכשיו אמא שלי הולכת לשפץ את הספרייה ב־2 מיליון שקלים.
18 במאי הוא יום ההולדת של סיוון והוא נופל בשבוע של יום הזיכרון. החלטנו לעשות אירוע בים באשקלון, במקום יום עצוב - וברור שנפרסם את זה גם בדף שלה. זו מהפכה אמיתית, העניין הזה של הרשתות החברתיות - ואנחנו משתמשים בכך".
