למה לא כתוב בתורה מתי קיבלנו את התורה?

בשבוע החולף צוין ברחבי העולם יום השואה הבינלאומי, שנקבע ל־27 בינואר - היום שבו שחררו בעלות הברית את מחנה ההשמדה אושוויץ. הבחירה בתאריך הזה אינה מקרית. מכל הנושאים והתכנים שאפשר וראוי לזכור ולציין בקשר לשואה, מבקשים קובעי היום הזה לצרוב בתודעת הציבור את ההתגייסות של בעלות הברית להצלת היהודים והעולם כולו מתוכניות האימה של היטלר. בחירת התאריך של שחרור אושוויץ כיום השואה מבקשת ליצוק דווקא את המשמעות הזו לזיכרון השואה.

שונה בתכלית הבחירה של כנסת ישראל לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן. הבחירה בתאריך זה קשורה כנראה במרד גטו ורשה, שפרץ במהלך חודש ניסן, ובכך שמדובר בשבוע בדיוק לפני יום העצמאות. קובעי יום השואה בחודש ניסן ביקשו לקשור בתודעת העם בישראל בין השואה לגבורה, ולתת דגש מיוחד לגבורתם של אותם יהודים שהתקוממו ונלחמו בנאצים. סמיכות התאריכים ליום העצמאות מבקשת כנראה לבנות את הנרטיב המחבר בין החורבן לתחייה, ובין השואה לתקומה.

תאריך שונה בחרה הרבנות הראשית לציון זכר השואה, וקבעה את יום הקדיש הכללי לנרצחי השואה שיום פטירתם לא נודע, בעשרה בטבת. הבחירה לציין את זיכרון השואה ביום צום ותענית הקשור בחורבן המקדש מדורי דורות, מבקשת לחבר את השואה בתודעת הציבור לפורענויות ההיסטוריות שמלוות את עם ישראל עוד מתקופת התנ"ך, ולשוות גוון דתי והלכתי לאירועי הזיכרון.

יום נוסף, רביעי במספר, המוכר ברחבי העולם כמעין יום השואה, הוא 9 במאי - יום הניצחון על גרמניה הנאצית, שהיה מצוין במיוחד בברית המועצות, ובא להדגיש את חלקו החשוב של הצבא האדום בכניעת הנאצים ובעלי בריתם. מתברר שבחירת התאריך משקפת סוגים שונים של זיכרון ומשמעויות שונות של אותו האירוע - גבורת בעלות הברית מול גבורת הצבא הרוסי. זיכרון בעל משמעות דתית היסטורית, או בעל משמעות לאומית מודרנית.

מתי קיבלנו את התורה?

התורה מרבה לציין תאריכים של האירועים המתוארים בה. היא מתארת בדקדוק את מועד היציאה ממצרים, ואת התאריך שבו התחילו בני ישראל לאכול מן במדבר. היא מציינת את התאריכים שבהם מנה משה את העם, ואת המועד שבו נפטר אהרן מן העולם. אנו יודעים באיזה תאריך הוקם המשכן, ומתי בדיוק התחיל משה לנאום את נאום הפרידה הגדול שלו. לכן, מפתיע כל כך לגלות שלאירוע הגדול והחשוב ביותר המתרחש במהלך שנות ההליכה של בני ישראל במדבר - מעמד הר סיני, לא נוקבת התורה בתאריך שבו אירע.

בתחילת הפרק המתאר את מתן תורה נאמר "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שמות יט, א). אך מעבר לציון כי מדובר בחודש סיוון (החודש השלישי מניסן, שבו מתחילה השנה במקרא), לא מפרטת התורה שום תאריך לאירוע. גם לחג השבועות, החג שמקובל במסורת היהודית כ"חג מתן תורה", לא נוקבת התורה בתאריך מדויק.

העובדה שמדובר באירוע חסר תאריך אומרת דרשני. מדוע לאירועים שוליים יחסית מצוין תאריך מפורט, ואילו לאירוע חשוב כל כך נאמר רק החודש באופן כללי? אפשר שדווקא חשיבותו העצומה של מעמד הר סיני גרמה לתורה לטשטש את המועד המדויק שבו אירע. קבלת התורה היא משימה שעם ישראל נדרש אליה בכל יום ובכל שעה. אין יום מיוחד הראוי לציין אותה בו, ואפשר שאפילו אסור לכבול את האירוע העצום והחשוב הזה למועד אחד מוגבל. כפי שקורה לא פעם עם ימי הולדת או ימי נישואים - כשהזוגיות פורחת ומשגשגת, אין צורך להמתין לתאריך בשנה שבו התחתנו כדי למצוא סיבה למסיבה. אך כשהשגרה האפרורית השכיחה את זיק האהבה ושחקה את התשוקה המתפרצת, אין ברירה אלא להיאחז ביום שרשום ביומן כיום הכלולות.

פעם שאלתי את אחת מחברות הקיבוץ שלנו, שורדת שואה, איזה מכל התאריכים שבהם מצוין בעולם יום השואה הוא עבורה המשמעותי ביותר, והיא השיבה בפשטות - "אני זוכרת את כל הימים אותו הדבר". אז הבנתי שהשאלה באיזה יום נזכור ואיך נרצה לעצב את תודעת הזיכרון, היא פריבילגיה של מי שלא היה שם, מי שלא באמת זוכר ומי שהזוועה אינה חקוקה בבשרו.

התורה מלמדת אותנו שלאירועים החשובים באמת אין תאריך אחד שבו הם מצוינים ונזכרים. הם הווה ממושך, חי ופעיל. מעמד הר סיני צרוב בתודעת העם היהודי לא רק כמאורע היסטורי שהתרחש אי־אז, אלא כמציאות נוכחת וחיה בהווה. בכל רגע ורגע נדרש האדם לקבל תורה, ולא להפוך את האירוע המכונן הזה לעוד יום זיכרון.

עוד מוקדם לשאול אם אירועי הזיכרון לציון המלחמה הנוראה המתרחשת כיום יצוינו ב־7 באוקטובר, בשמחת תורה, או במועד אחר שמוקדם לדמיין איזו אג'נדה מקופלת בו. ייתכן שגם למלחמה הזו יהיה יותר מיום זיכרון אחד. מה שברור הוא, שעבור אלפים מאיתנו - אלו שקרוביהם נפלו, נחטפו או נפצעו, אלו שאיבדו את בתיהם, אלו שלחמו בגבורה, ועוד רבים וטובים, יהיה היום הזה כמעין מעמד הר סיני - אירוע מכונן, על־זמני, שאינו עוד אפיזודה היסטורית, אלא מציאות חיים מעתה ועד עולם, שאותה לא ניתן לדחוס ליום זיכרון אחד ביומן.