"הילדים מבינים הכל": מתחילת המלחמה בכפר יאסיף נועלים את הדלתות

"אז אני מבין שהיום אין זכות שיבה", אמר פתאום ג'לאל. עברו כמה שניות מעטות של שקט מעיק באוטו עד שפרץ הצחוק. 

זה קרה קילומטרים ספורים מדרום לצומת כברי, בכניסה למושב עמקה. נתבקשנו להמתין בצד, שלושה-ארבעה מטרים אחרי עמדת הבידוק שלצד השער הצהוב. אין טבעי מכך בימים אלה. הצגתי תעודת עיתונאי, היא נלקחה לכמה רגעים, ובינתיים גלגלתי שיחה עם איש כיתת הכוננות. אדם חייכן, עם עיניים ידידותיות. "זה לא עניין ביטחוני", הוא הסביר. 

"ביקור כזה עדיף לתאם עם המזכירות של המושב, או עם הדוברות של המועצה", מישהו בא ואמר. נתנו לי את המספרים הנחוצים, וביקשו שאצור קשר ואקבל אישור להסתובב, לצלם. גם בשביל "לספוג את האווירה" צריך רשות מיחסי הציבור. וכל הזמן הזה באוטו הדי פיצוצים מהגבול רק ממחישים את האבסורד. סיפור המסגרת הוא ביטחוני, התלאות בדרך הן מתחום הדוברות.

לא התעקשנו. אז לא נוכל להיכנס הפעם למושב, ולא תהיה זכות שיבה היום. רבע שעה קודם לכן עמדנו איפשהו בכפר יאסיף והשקפנו צפונה. יאנוח־ג'ת, אנטנות בגבול הצפון, אולי איזו פיסה מהיישוב כליל. וגגות הבתים של עמקה. "המשפחה שלי בעצם באה משם", אמר ג'לאל. "אני רוצה לראות", עניתי.

ממה שהיתה פעם עמקא עברה משפחתו של ג'לאל לכפר דנון, ומשם לכפר יאסיף. אני לא מזהה סנטימנט של טראומה גדולה בשיחה על המעברים האלה, להפך. כפר יאסיף זה הבית, לא זמני ולא לבינתיים. הדי הפיצוצים רמים יותר גם בשיחה שלנו מאשר הדי ההיסטוריה של הקונפליקט.

רק דבר אחד: לבנות בתים במושב עמקה שנבנה על חורבות הכפר הקדום - זה היה קשה לאבא. הוא היה קבלן, בנאי. מכאן שם המשפחה, בנא. קראו לו נאיף, והוא בנה בכל הסביבה. אצל ערבים ואצל יהודים, בלי טינה גדולה. גם את ביתו שבמעלה אחת הגבעות בכפר יאסיף בנה בשתי ידיו. המבנה הזה מחזיק שתי קומות, והוא מפתיע ומקסים בפשטותו ובצניעותו. רק לאחרונה סיים ג'לאל לשפץ את גרם המדרגות, והן נעטפו באבן שיש בהירה וקושטו בצמחייה צבעונית. כיף לשבת עליהן לכוס קפה ולהשקיף על בתי הכפר ממול, אבו סנאן.

עמקא, אני מרשה לעצמי לשפוט, היא לא "מחוז זיכרון" רגיש מדי בשושלת בנא. הבדיחה היא על חשבון רגישות־היתר הפוליטית. כפר יאסיף, לעומת זאת, חזר להיות בית אחרי כמה וכמה שנות גלות של המשפחה בעכו.

אני שואל אותו אם מדויקת התחושה שמקבלים בביקור, כאילו השתמר בכפר טעם עמוק של פעם, למרות תנופת הפיתוח והבנייה ורשתות המותגים ברחוב הראשי. התשובה שלו היא "כן". מספיק לגלגל על השפתיים את שמה של ויולט חורי, ראשת המועצה המיתולוגית, הראשונה והיחידה עד כה שעמדה בראשות מועצה ערבית, כדי לחוש על הלחי איזה משב חמים בניחוח שנות ה־70. רק"ח ראו בה אויבת מושבעת, ו"על המשמר" של אותם ימים סימן את עמדותיה כ"ימניות".

"אנחנו עוברים עכשיו בוויולט סנטר", ג'לאל אומר לי. הוא לא מכיר כיכר או רחוב או בית ספר על שמה של ראשת המועצה הזו. אין צורך להנציח את מה שממילא נתפס פה כנצחי. את המתחם המסחרי בנו על שמה בניה, שעשו חיל בעצמם, כל אחד בתחומו. עד כאן היסטוריה מקומית. אם כי לא לגמרי: בבחירות המקומיות יתמודד על ראשות המועצה מועמד אחד בלבד, ממשפחת שחאדה. אבל את מי מעניינת פוליטיקה עכשיו, ובפרט פוליטיקה מקומית.

* * *

השם שלו מבצבץ ב"ישראל היום" אחת לשבוע. ג'לאל בנא. עיתונאי, איש תקשורת, פובליציסט. כמו במהומות שומר החומות, "אני מתעקש שנדבר בטלפון אחת לכמה ימים", הוא כותב לי כשהאש מתחילה להתלקח. לא לתת למתח הטעון באוויר לערער את המרקם העדין של חברות שנקשרה בין עמיתים, ובהמשך גם בין המשפחות שלהם. את יסמין אשתו ואת נאבילה אמו הכרנו עוד כשהתגוררו בעכו. חגגנו בכפר יאסיף את הולדת בנם, ינאל, לפני קצת פחות משנתיים.

"אנחנו בסוג של מעצר בית", הוא כתב לי שבוע מפרוץ המלחמה. "לא יוצאים הרבה. ינאל לא בגן. אנחנו בבית. עושים סידור פה, סידור שם". קומת הקרקע משמשת מעין מרחב מוגן. אין ממ"דים בכפר, אין מרחבים מוגנים. עלתה מחשבה להעמיד מיגונית בחצר הבית. יש מי שמציעים כאלה למכירה. הדי הפיצוצים לא פוסקים כל היום, וגם מיני רחשים של כלי טיס שונים. הפעילות מורגשת. באחד הדיווחים מדברים על פגיעה ישירה בדוב"ב. למחרת נלמד שזו היתה פגיעה קטלנית. שמענו אותה היטב גם כשהיינו ספונים בסלון, מאחורי הדלת הסגורה.

העיקר הוא שלמרות הקיר התודעתי ,החוויה היא אותה חוויה. בתוככי התא המשפחתי, יהודים וערבים, אותו פחד קיומי, אותו חוסר אונים, ההסתופפות בבתים, הדחף הגופני לגונן על הילדים. לדבר מעל ראשם על המצב, ולהשתיק זה את זה "כי הם מבינים הכל". אבל ההגינות מחייבת להודות: בדמיון הקולקטיבי שלנו, השבט הגדול יותר, אין לערבים כיסא מסביב למדורת ה"ביחד". יש אפילו איזו אשליה אופטית שהם מרגישים פטורים מהחרדה, ושזה לא נוגע להם - מעבר לפרנסה, לכתף הקרה ברחוב, למילה הרעה ברשתות.

זה בפירוש לא נכון, ואני מעיד שראיתי אותו כיווץ אישונים בעיניים של יסמין, אותה בליעת רוק, אותה הלבנת לחיים - בכל פעם שהרעים פיצוץ את שמי הצפון. גם בכפר יאסיף, ואני מהמר שאפילו באבו סנאן הסמוך, נועלים את הדלתות בימים האלה.

בכפר יאסיף נועלים את הדלתות

בעצם, יש דלת אחת שחיכתה לנו פתוחה.

* * *

זה קרה ב־14 באוקטובר. טיל נ"ט פגע במבנה במושב שתולה. כמה פצועים, ובהם אחד באורח אנוש, שמת מאוחר יותר מפצעיו. מעבירי השמועות דיברו על עובדים זרים שמועסקים בחקלאות. רק מי שממש התאמץ גילה מאוחר יותר שמדובר בכלל בפועלי בניין. ואלה, גם כשהם נופלים מהפיגומים, נותרים שקופים.

לשקופים האלה יש שם, ואחד מהם הוא מחמוד בנא. דודו של ג'לאל מצד האב. גם הוא בנאי. הוא נפצע, ושני בניו שהיו איתו במקום נפצעו גם כן.

הוא גר, אפשר לומר, על אחת הגבעות ממול, בתחומי הכפר. בית המידות שבנה לו ולילדיו חדיש ומרשים, יציב וחסון כמו שכם של בנאי. ואנחנו נכנסים דרך המרפסת רחבת הידיים והמזמינה. הוא מחכה לנו בסלון, שכוב על ספה שהפכה למיטה, מכוסה בשמיכה רכה. כשאני מציג את עצמי, הוא מתרומם ובבת אחת לובש את הדמות שהועידו לו שם משפחתו ו־70 שנותיו. "תשאל כל אחד פה מי זה מחמוד בנא", הוא מחייך ולוגם קפה. והשיחה מתחילה להתגלגל במהירות.

לשחזר? אין הרבה מה. הוא עבר באחד מאתרי הבנייה של המשפחה. בא לבקר, לבדוק אם צריך משהו. היתה שיחה עם פקח בנייה. הבן הלך להביא משהו מהאוטו, ואז פגע טיל הנ"ט. הבן נפצע, אבל ניצל ממוות בטוח. פועל אחר שנכח שם לא שרד. אזעקה לא נשמעה, וברגע הראשון לא היה ברור כלל במה מדובר. עניין של שנייה או שתיים.

אחד מבניו נהרג לפני שנים ספורות בתאונת עבודה, ואף שמדובר במה שאוהבים לכנות במשדרי אקטואליה "מכת מדינה" ולכווץ גבות, המכה הזו מעולם לא נחשבה באמת לטרגדיה לאומית. אבל דווקא הפציעה מהטיל, בימיה הראשונים של המלחמה, היא עסק לאומי מאוד. והנה, אפילו מה"ביחד" המעציב הזה הם מרגישים מודרים, לא חלק מהקולקטיב. חוץ מנציג הרווחה במועצה, טלפונים לא הורמו, מתנדבים לא דפקו על הדלת, חבילות לא נשלחו. הוא לא מתלונן על קיפוח, בשום אופן. אבל הוא כן שואל על שותפות גורל.

נשבעתי בהן צדקי לא להפוך אותו לסמל של "האחר", וגם לא לקורבן. ולמען האמת, גם כשהוא פצוע האיש לא מותיר רושם של אומללות. ההרגשה היא שהוא רק מחכה לחזור לאוטו ולדהור בין אתרי בנייה. בדרך חזרה לביתו של ג'לאל רק תמונותיו של המועמד היחיד שחאדה מסגירות את המיקום. צריך להיות טופוגרף מנוסה כדי להבין מתי אתה בכפר יאסיף ומתי באבו סנאן. היו כמה פעמים שג'לאל אמר לי, כמו ילד, עכשיו אתה עומד רגל פה - רגל שם.

* * *

"אנחנו לא פה ולא שם", אמרה לי יסמין. בעיניים נוצצות היא סיפרה על שיעורים בחברה ובתרבות יהודית במכללה שבה היא מלמדת, והיא בשנה ראשונה ללימודי הדוקטורט בחינוך. אני זמזמתי בלב "אפשר להגיע להבנה, היא ניגשת אליו נרגשת".

כל אותו הזמן אני מבחין בג'לאל מנהל שיחות טלפון מעל מכונת הקפה. "אין דבר", "יהיה בסדר", "העיקר שהמשפחה שלמה ובריאה", "תחזיק מעמד". אלה שיחות עם לקוחות שמודיעים לו שהקשר יתחדש אחרי המלחמה. הם מבטלים חוזים, והוא מנחם אותם. בלי להסגיר מספרים, המחזור החודשי נחתך ב־80 אחוז. אבל הדבר שיותר כואב לו זה שהוא לא מסוגל לעלות לשידור ולהתראיין - לא בעברית ולא בערבית. אין סובלנות לעמדה מורכבת. "אי אפשר להביע אמפתיה הומנית פשוטה לאף צד, בלי להיחשב בוגד בצד השני".

הוא לא מרגיש מושתק, וכמו מחמוד, הדוד, גם הוא לא מוכן להצטייר כקורבן. הוא כן חושב שההבלטה של כל מעצר או שימוע למי שפרסם פוסט שנחשב להסתה, או סימן "לייק" לאחד כזה, רק מעצימה את התופעה וגוררת תגובת נגד. החשש שלו הוא מאפקט השתקה שמגביר את הקולות הקיצוניים בשוליים. יותר מדויק: זה רק מעצים את התחושה שהקולות האלה מרובים ונפוצים הרבה יותר ממה שהם. אבל גם את זה הוא מתקשה לבטא בתקשורת, כדי שלא ייחשב כמי שמעניק לגיטימציה להפצת הסתה. החשוד המתמיד. אף פעם לא מספיק פטריוט.

* * *

הדי הפיצוצים ממשיכים למלא את חלל הסלון, אבל בשלב הזה הם כבר רעש לבן. יירוטים, פיצוצים, פגיעות, מה זה משנה. הים אותו הים, הבום אותו הבום. אזעקות לא שמענו, אבל בשעות אחר הצהריים יצאו התרעות על צבע אדום לא רחוק, בעכו.

הנינוחות הזו שהשתררה פתאום היא כמו שגרת מעט. ועל מה מדברים ישראלים בשגרה? על חוץ לארץ. על השקעה בנכס במדינה אחרת, במקומות שבהם בעלות על דירה מקנה תושבות, ואפילו מסלול להתאזרחות. "זה מעולה בשביל ינאל", אני ספק־ממליץ ספק־מודיע, "גם אני אעשה בשביל הבן שלי, הוא זכאי לדרכון זר". כל השיחה הזו מגיעה בהמשך לדיון רציני על אהבת מולדת, על בניין הארץ ועל שותפות גורל.

"מה יותר ישראלי מלהוציא דרכון זר?" ג'לאל שואל בצחוק, אבל הוא קולע בול. אנשים שמשתרכים בתור מול הקונסוליה הגרמנית או הרומנית, ושמצטרפים לקבוצת רכישה של דירות סטודיו באתונה או בליסבון, מעבירים זה לזה הרצאות על פטריוטיות. "מה הקשר?" אני מעמיד פנים. "להגיד לך שאני לא מתעניין בעצמי?" הוא עונה.

דווקא מסביב למדורה הזו יש גם למשפחת בנא מקום. בסוף נהיה כולנו ביחד על המטוס לארץ אחרת, אנחנו צוחקים כשהמשמעות המרירה מחליקה בגרון. "אבל רק אחרי שננצח", אני אומר. אתה מתכוון "ביחד ננצח", ג'לאל עונה. ביחד, בטח שביחד.